• תפריט
ספורט ישראלי

דעה

בכדורגל כמו בפוליטיקה: כולם יורים בכולם

המקרה האחרון עם ערן זהבי מעיד - באין דרך ובאין כיוון בכדורגל הישראלי אנחנו דנים את עצמנו לקושי אמיתי למצוא מנהיגים שלא עסוקים כל המשחק בנפנופי ידיים המקטינים את השחקנים האחרים

ניב נחליאלי 09:2905.09.17

באחד הארגונים איתו עבדתי היה קושי להצמיח מנהלים בכירים מבפנים. הארגון מינה מנהלים לדרג ניהולי ראשון ולדרג שני ונעצר. כאשר היו צריכים למנות מישהו לדרג בכיר גויסו מנהלים בכירים מבחוץ שלא התאימו לתרבות הארגונית, או כאלה שאצה להם הדרך לקפוץ בין משרות ניהול בכירות והותירו את הארגון שוב בחוסר אונים.

 

גם כאשר נמצא מנהל שצמח מבפנים, הייתה התנגדות עזה אליו והופנו כלפיו ביטויים קשים ושליליים. אחד הדברים שבלטו בחסרונם הוא שיח מעמיק לגבי הסיבות שמובילות למצב המתמשך הזה. התחושה הכללית בארגון הייתה של רגע לפני קטסטרופה, וחרדה מפני העתיד לבוא. כתוצאה מכך החברה ירתה לכל הכיוונים ונוצרה ביקורת קשה מצד העובדים על אוזלת ידם של דרג הניהול הבכיר. הדרג, מצידו, הביט בספקנות בפוטנציאל האנושי הפנימי.  

 

 

ערן זהבי בימים טובים יותר. כפי שעד כה לא התקיים דיון ענייני ולא פוליטי המנסה לנתח איך פספסנו את איום המנהרות כדי שלא נפספס את האיום הבא, כך לא היה מהלך אמיתי ומעמיק בקרב מובילי הכדורגל בישראל לדיון מעמיק בגורמים שמקשים עלינו להתקדם ברמת הכדורגל. ערן זהבי בימים טובים יותר. כפי שעד כה לא התקיים דיון ענייני ולא פוליטי המנסה לנתח איך פספסנו את איום המנהרות כדי שלא נפספס את האיום הבא, כך לא היה מהלך אמיתי ומעמיק בקרב מובילי הכדורגל בישראל לדיון מעמיק בגורמים שמקשים עלינו להתקדם ברמת הכדורגל. צילום: עוז מועלם

 

מדוע זה כך? התשובה לכך היא שבאין כיוון ובאין דרך, הביקורתיות חוגגת ומייצרת תנאי גידול קשים לפיתוח של מנהיגות. יתרה מכך, כאשר אין כיוון ודרך, ישנה נטייה לפשט את המציאות דרך מנהלים שאכן כריזמטיים בדרך העברת המסר שלהם אך לא בהכרח פועלים ממקום של ענווה וטובת הארגון.

 

את מי כבר יש כאן חוץ מביבי? תוהים אנשים רבים, בין אם הם תומכים בראש הממשלה ובין אם לא. מצד שני, המציאות היא של ראש ממשלה שתוקף ומותקף בעוצמות שרק מתעצמות בכל יום.

 

בתחילת הדרך היה חלום של הקמת המדינה, אח"כ של ביסוסה. היה מוביל ארצי לבנות והפרחת שממה. היה חזון, היה כיוון, הייתה דרך, היו מנהיגים.

 

כיום, כאשר השיח הוא של הפחדה ושנאה ללא כיוון ברור נוצר מצב שכולם יורים על כולם ועיקר העיסוק של המנהיגים הוא בדילוג מחתונה לבר מצווה של פעילי השטח שלהם כדי לשרוד פוליטית.

 

המקרה האחרון עם ערן זהבי נופל לאותה המשוואה. באין דרך ובאין כיוון בכדורגל הישראלי אנחנו דנים את עצמנו לאווירת עליהום ולקושי אמיתי למצוא מנהיגים שלא עסוקים במשך כל המשחק בנפנופי ידיים המקטינים את השחקנים האחרים, ונעדרי יכולת שליטה עצמית מינימלית שתעצור אותם מלהשליך את סרט הקפטן.

 

הבעיה אינה ערן זהבי.

 

הבעיה גם אינה המצפון הנקי כביכול של אלי גוטמן, לפרשן את משחקי הנבחרת לאחר שכשל באותו המקום לפני זמן מועט כל כך - אגב, מבחינת התוכן אפשר ללמוד ממנו הרבה. הבעיה אינה מחסור חמור במנהיגים בזירה הפוליטית. הבעיה היא בחוסר בכיוון ודרך, שבלעדיהם לא נוצרים מנהיגים אמיתיים. הבעיה היא באפשרות של גוטמן לקבל את כס הפרשן אחרי כל כך מעט זמן.

 

כפי שעד כה לא התקיים דיון - ענייני ולא פוליטי - המנסה לנתח איך פספסנו את איום המנהרות כדי שלא נפספס את האיום הבא, כך לא היה מהלך אמיתי ומעמיק בקרב מובילי הכדורגל בישראל לדיון מעמיק בגורמים שמקשים עלינו להתקדם בענף.

 

על מה לא מדברים וחייבים לדבר? על הדרכים למינוף היצירתיות הישראלית בכדורגל שתחביא נחיתות פיזית, על הפרופיל של השחקן הישראלי המתאים לכך, על הפיכת ליגת העל בישראל למתקדמת ביותר בעולם באימוץ טכנולוגיות מתקדמות שחלקן אף מיוצר בארץ, ועוד.

 

ללא הגדרת אסטרטגיית פיתוח לכדורגל הישראלי - נישאר ללא כיוון ודרך. וכשאין כיוון ואין דרך אתם כבר יודעים מה קורה – כולם יורים בכולם, מנהיגים לא נולדים, ואלו שמובילים הם לא בהכרח בעלי הפרופיל המנהיגותי המתאים כדי להוביל להצלחה.

 

הכותב הוא יועץ ארגוני בספורט ובחברות עסקיות, ומוביל תוכנית מנהלים ספורטיביים

בטל שלח
    לכל התגובות
    x