$
עסקי ספורט

ג'מייקה נגד ארצות הברית ראש בראש על המסלול המהיר

האתלטים מבלים את השנה שלהם באימונים ובנסיעות סביב העולם. המחויבות שלהם היא ישירות לספונסרים שלהם, ולסוכן כמובן

אסף רותם 09:3317.08.08

"מדליית זהב אולימפית בריצת מאה מטר מסדרת את האתלטים האלה לשארית חייהם", אומר פול דויל, הסוכן של אספה פאוול, האצן הג'מייקני. דויל יודע מה הוא אומר. אחרי הכל, הוא זוכה ל־15%-20% מהרווחים, שמוערכים במיליוני דולרים. דויל ועמיתיו שותפים בתחרות על אתלטים, שיוצרות שתי תוכניות מתחרות. מתחרה אחת היא ג'מייקה, אי קריבי שבו כ־2.5 מיליון תושבים, שמנפיק מתחרי־על בענפי האתלטיקה הקלה בקצב. המתחרה השנייה היא ארה"ב - עדיין המדינה העשירה בעולם והשלישית במניין התושבים.

 

בג'מייקה מפתחים את האצנים בזכות תכנון וריכוז כל הכוחות במקום אחד. כלומר באוניברסיטה אחת, "הטכניון של ג'מייקה", שבה מצטברים הכישרונות שלימים מתעצבים להיות אספה פאוול ויוסאין בולט. את הרעיון של הטכניון הג'מייקני הגה דניס ג'ונסון, אצן שהתאמן בשנות השישים בארה"ב, באוניברסיטת סן חוזה. ג'ונסון חזה ביותר מדי ספורטאים ג'מייקנים שבחרו להגר ולהתחרות תחת דגל אחר - אצנים מוכשרים כמו דונובן ביילי שעבר לקנדה וזכה בזהב אולימפי ב־1996 - וכוכבים גדולים כמו לינפורד קריסטי, שהתחרה עבור בריטניה בכמה אולימפיאדות.ג'ונסון חזר לאי הולדתו והקים תוכנית מרכזית, שאמנם אינה מציעה את המתקנים ברמה הכי גבוהה בעולם, אך משאירה את הספורטאים הג'מייקנים על מלגות ומאפשרת להם להתאמן אצל המאמנים הטובים ביותר. את המלגות חולב ג'ונסון מחברות מסחריות, תמיד בקושי רב, ואת פירותיה של התוכנית רואים היום בנקל.

 

היטיב לתאר זאת דניס שייבר, מאמן האתלטיקה של אוניברסיטת לואיזיאנה סטייט - LCU. "זו אוניברסיטה ענקית, בעלת תוכניות ספורט שייצרו את שאקיל אוניל ויש לה כסף ומתקנים, אבל היא גם סימפטום של הבעיה האמריקאית". לפי שייבר, "בכל לואיזיאנה יש אולי אתלט אחד או שניים עם יכולת להצטרף לקבוצה שלי, בעוד שבג'מייקה ישנם 50 ברמה שיכולים להיכנס ולהשפיע".

טייסון גיי ואסאפה פאוול טייסון גיי ואסאפה פאוול צילום: בלומברג

 

תנו להורים לנצח

באמריקה, כפי שהבנתם, העניינים נראים קצת אחרת. בהיעדר תוכנית מרכזית דומיננטית, ההכנה המוקדמת של אתלטים אמריקאים, כלומר בגיל ההתבגרות, נופלת בעיקר על כתפי הוריהם, ומוערכת בעשרות אלפי דולרים לזוג המאושר. משם הדרך מתפצלת. אתלטים שמגיעים לשיאם לקראת גיל 20 ושזוהו כבעלי כפוטנציאל יכולים להמשיך דרכם במסגרת של קולג'. ארצות הברית מציעה מגוון של אוניברסיטאות שמעניקות מלגות ומאפשרות לספורטאים להתאמן במתקנים הטובים ביותר, דבר שכמובן מושך הרבה ספורטאים מכל העולם, לרבות ג'מייקה – עובדה שמקשה על האמריקאים לשלוט בענף האתלטיקה באולימפיאדה, כפי ששלטו בעבר.

 

אגב, אצנים אמריקאים שסיימו את ימי הקולג' ועדיין מעוניינים להתחרות באולימפיאדה נאלצים לפשוט יד לעבר כסף של תאגידים. זאת משום שהוועדים האולימפיים האמריקאיים אינם נהנים מהזרמת כסף פדרלי בקביעות, ומגייסים את הכסף בעצמם.

 

ישנן כמובן החסויות הרשמיות - חוזים עם אתלטים ותרומות לוועדים המארגנים - וישנן דרכים יצירתיות יותר. הום דיפו, לדוגמה, הציעה לספורטאים אמריקאים צעירים לעבוד 20 שעות בשבוע ולקבל שכר עבור 40 שעות. ועדים אולימפיים אחרים מגייסים כסף באמצעות מכירת מרצ'נדייז וערבי תרומות.

 

כאן, פחות או יותר, נגמרת התחרות על לב האתלט. המוצלחים מביניהם, בלא קשר ללאום, יתקבלו למועדון. טייסון גיי, האצן האמריקאי הבולט בשנים האחרונות, שייך למועדון אדידס. המתחרים נמנים עם המועדונים פומה, פוט־לוקר ודומיהם.

 

מנותקים מהאוהדים

מבחינה כלכלית, האתלטיקה העולמית כענף קבוצתי מקדימה בשנים את ענפי הספורט האחרים. לא עוד קשקושי המסורת של קבוצות, מועדונים, מסורת ואוהדים. הספורט הזה מנותק לחלוטין מאוהדים, אין לו מגרש ביתי. האתלטים מבלים את השנה באימונים ובנסיעות סביב העולם. המחויבות של הספורטאים היא ישירות לספונסור שלהם ולסוכן.

 

הכסף הגדול הולך לספורטאי העילית ונמצא אצל מפרסמים ובתחרויות. הסבב העולמי מעניק כ־100 אלף דולר למשתתפים הבולטים - תמריץ לא רע כדי להימנות עם השלישייה המובילה בעולם בתחום. ישנן תחרויות שבהן המנצחים לוקחים הביתה חצי מיליון דולר. השיא שייך לליגת הזהב, שמציעה מיליון דולר, שמתחלקים בין האתלטים שזוכים בכל שש התחרויות שהיא יוזמת מדי שנה. כך או כך, הכסף הגדול נעצר שם. מחוץ לאליטה, ממש כמו בעולם הקפיטליסטי, קשה להתקיים.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x