חקר ביצועים: שנתיים למחאה - תמונת מצב

שנתיים למחאה: הניצחון

אחת הזירות שבהן רוח המחאה נשבה באופן המורגש ביותר בשנתיים האחרונות היתה דווקא הזירה המשפטית. אולי זה משום שבית המשפט הכלכלי נולד כמעט במקביל למחאה, אולי בגלל הקרבה הפיזית בין המאהל ברוטשילד להיכל הצדק בויצמן. אולי בית המשפט פשוט רצה להנכיח את קיומו, מהר וביעילות, אולי שלושת שופטיו, רות רונן, דניה קרת־מאיר וחאלד כבוב, אקטיביסטים במיוחד. יהיו הסיבות אשר יהיו, המגמה מובהקת: נוקשות וחשדנות כלפי בעלי שליטה, אמפתיה וסעד למקופחים, איזונים חדשים בין רוב למיעוט, צדק גובר על משפט, ערכים גדולים מכללים. בצד הפלילי נרשמה החמרה משמעותית בענישת נוכלי צווארון לבן. כשעורכי הדין של הטייקונים לא מפסיקים להתלונן, סימן שהמחאה רשמה לפחות ניצחון אחד.

משה גורלי

שנתיים למחאה: הפופוליזם

ראש ממשלת הודו מנמוהן סינג הכריז בשבוע שעבר על יישום "חוק הביטחון התזונתי", שבמסגרתו 800 מיליון עניי הודו יזכו לסבסוד מזון בסיסי בעלות של 21 מיליארד דולר בשנה. שנה לפני שההודים הולכים לקלפי, קשה לחשוב על הגדרה מדויקת יותר למושג כלכלת בחירות. לא פלא שהכלכלנים משתוללים, והביקורת על הצעד זועקת שהחוק יעמיק עוד יותר את הגירעון העמוק ממילא של הודו. אבל אפשר לראות כאן גם קריאת תיגר על התפיסה הכלכלית השלטת, זו שמקדשת את המספרים על חשבון הצרכים הבסיסיים, את הגירעון על חשבון המזון, זו שבוחנת את המצב מנקודת מבטם של גופים פיננסיים בינלאומיים, לא מגובה העיניים של האזרחים. כשבארץ כל ניסיון לענות על צורכי הציבור מוקע מיד כ"פופוליזם", לא כמהלך כלכלי מחושב, אפשר להסתכל על הודו ולהבין שלפעמים צעד פופוליסטי הוא בכלל כלכלה חדשנית.

רן אברמסון

שנתיים למחאה: כוח ההמון

מחיר הקוטג' ירד רק ב־4%, וקניית דירה נשארה מחוץ להישג היד של זוגות צעירים. אבל המחאה לא מתה. היא חיה ובועטת, ולאט לאט מכריחה את השכבה השלטת להקשיב לקולות הנשמעים מלמטה. בממשלה ממהרים להגיב לטרוניות מהשטח, גם אם לא עושים עדיין דבר. ובמגזר העסקי המחאות הללו כבר משנות את המציאות. נוחי דנקנר למד את זה היטב, ובאחרונה חש על בשרו את עליית כוחו של ההמון. בפעם הראשונה זה קרה באפריל, כשבנק לאומי ביטל הסדר חוב נוח לדנקנר בעקבות סערה ציבורית שנמשכה כמה ימים. השבוע זה קרה שוב, כשדני נוה, שדנקנר מינה ליו"ר כלל ביטוח, נאלץ לוותר על מצנח זהב שערורייתי בעקבות ביקורת ציבורית מהירה ואפקטיבית אפילו יותר. דרך מצוינת לחגוג שנתיים למחאה, עם עוד הוכחה לכך שכבר אי אפשר להתעלם מ־99%.

גבי קסלר

כך זה נראה לפני שנתיים צילום: אוראל כהן

שנתיים למחאה: הקרב הלא נכון

דווקא יצחק תשובה, העממי, זה מהמעברה, המצליח־שהתחיל־מלמטה, מופתע בכל פעם מחדש מזה ש"העם" בעצם לא מחבק אותו, לא מחובר אליו, לפעמים אפילו כועס עליו. זה קרה לו כשנלחם על תמלוגי הגז כדי לא להפסיד עוד כמה מיליארדי שקלים. זה קורה עכשיו שוב, בקרב על גבעת עמל ב', ליד בבלי, שכונת הפחונים הקטנה שיושבת על אחד השטחים היקרים במדינה, בסמוך למגדלי אקירוב ו־Yoo. תשובה מתכנן לבנות שם מגדלים, התושבים הוותיקים מתנגדים. במקום לסגור את העניין בשקט, כפי שעשה אלפרד אקירוב בזמנו, צבא הדוברים ועורכי הדין של תשובה יצא למלחמה רועשת ב"פולשים" שמפרידים בין הטייקון לעוד כמה מאות מיליוני שקלים. באווירה הציבורית היום זה בהחלט הקרב הלא נכון, ועוד הוכחה לכך ששנתיים אחרי, בצמרת לא מבינים את המסר: "העם" כבר לא מעריץ את המתעשרים ונושא אליהם עיניים. הוא רוצה לשמור על המעט שיש לו, גם אם זה אומר לשים להם רגליים.

סופי שולמן

שנתיים למחאה: השקיפות

בראשית דרכם ראשי המחאה הסכימו להידבר עם הממשלה רק מול מצלמות. הממשלה, וגם רוב הציבור, גיחכו לנוכח הדרישה הזאת, וגם המוחים נסוגו ממנה. היום ברור כמה היגיון היה בה. כי מה שקובעי המדיניות לא הבינו אז, ולא מבינים היום, הוא שהוועדות השונות שייכות לציבור, ההחלטות נעשות למען הציבור, ולכן הציבור צריך להיות חלק מהתהליך. הצעד הראשון חייב להיות שקיפות. כזו שתחשוף את האינטרסים, את יחסי הכוחות, את הלחצים הפוליטיים והעסקיים, את ההיגיון של פקידי הציבור המנותקים מהציבור, את המוקשים ששותלים החכמים, את הלוקשים שבולעים הפתיים. אחרי שנתיים ושלל ועדות, כאלה שסיימו וכאלה שרק מתחילות (ששינסקי 2, אנדורן, גרמן), ברור שחייבים להסדיר מדיניות ידועה ומוסכמת להתנהלות שלהן, בדגש על שקיפות ופרוטוקולים מלאים. כל המידע הזה שייך לאזרחים, וגם הם עצמם צריכים להבין את זה.

נעמה סיקולר

שנתיים למחאה: הבועה

היום כבר לא כל כך זוכרים, אבל ב־14 ביולי 2011, כשדפני ליף הקימה אוהל, היא עשתה את זה כי נאלצה לעזוב את הדירה ששכרה בלב תל אביב. אז, בניסיון להרגיע את המחאה ולהנמיך את גובה הלהבות, קברניטי המשק אמרו שוב ושוב ששינויים בשוק הנדל"ן לוקחים זמן. אמרו, ולא באמת האמינו. מאז הם הקימו ועדות וקבינטים, כינסו מסיבות עיתונאים, השיקו רפורמות ותוכניות, תפסו כותרות. והזמן פעל רק לרעת הנדל"ן. בשנה האחרונה מחירי הדירות עלו ב־9% (ריאלית), מספר המשכורות הממוצעות הנדרשות לקניית דירה ממוצעת עלה מ־129 ל־135, בהתחלות הבנייה נרשמה דווקא ירידה, ומלאי הדירות החדשות נחתך. דפני ליף, בינתיים, נאלצה לעזוב את מרכז תל אביב לטובת דירה ביפו, ובשכר דירה גבוה יותר. לפחות קופת המדינה מרוצה: במחצית הראשונה של 2013 נרשמה עלייה של 25% בגביית מסי נדל"ן. בכסף הזה אפשר יהיה להקים עוד כמה ועדות, שייקחו עוד זמן. כמו שינויים, כמובן.

גלית חמי

שנתיים למחאה: ההדחקה

דפני ליף כינסה השבוע מסיבת עיתונאים לציון שנתיים למחאת 2011, זו של ההפגנות הגדולות. אף אחד לא ערך אירוע לציון שנה למחאת 2012, זו שהסתיימה בהקמת האוהלים מול רכבת ארלוזורוב בתל אביב. המאהל הזה הוא תזכורת מוחשית לעוני וחרפה, במרכז העיר, בצומת עמוס, ואנשים חסרי בית ותקווה חיים בו בצל השלט "המהפכה תתחיל מהתחתית", כמעין התרסה לכישלון המחאה של מעמד הביניים. אבל המאהל הזה שקוף למעמד הביניים, לנוסעים במכוניות מהמשרדים ואליהם. אלה שיצאו לרחובות לפני שנתיים, פגשו שם את העניים וחסרי הבית, והבינו פתאום שהמרחק ביניהם לא כל כך גדול. שבפיתול לא צפוי של המציאות, קטן אבל הרסני (תאונה, מחלה, פיטורים וכו'), גם הם יכולים להיות התחתית. ואת התובנה הזאת מעמד הביניים מנסה מאז להדחיק.

מיקי פלד

שנתיים למחאה: ההיסטוריה

חובש כיפה שמסתובב בימים אלה בסביבה חילונית, עטור זיפים, נשאל: "מה עכשיו בלוח השנה?". ובכן, עכשיו כמה ימים לפני תשעה באב. ציון חשוב בלוח השנה העברי, שנדחק לפינה חשוכה בישראליות. למה בעצם? אולי רק כי הוא חל בחופשת הקיץ, ולא נהנה מהתזכורת הממסדית של מערכת החינוך. אולי בגלל שיווק גרוע של היום הזה כצום זיכרון לחורבן בתי המקדש, שלא נתפסים רלבנטיים לציבור הישראלי הכללי. אולי כי הזיכרון ההיסטורי קצר מדי, מסוגל להתאבל רק על אסונות בני כמה עשרות שנים ולא מצליח להכיל את כל תלאות העם על פני אלפי שנים. השבוע תשעה באב יכול להזכיר עוד משהו: את נקודת המבט ההיסטורית, זו שרואה תהליכים שנמשכים שנים, ששורדת את התלאות עד בוא השינויים.

אורי רוזביץ