$
השראה

בית ספר למלחמה בעוני

את מה שברק אובמה עשה לאמריקאים בזירה הפוליטית, ג'פרי קנדה עושה להם במישור החברתי. פרויקט חינוכי קטן שהוא מנהל בהארלם צמח להיות המודל המשפיע והמשמעותי ביותר לצמצום הפערים בין עניים לעשירים ובין שחורים ללבנים. הרעיון פשוט: לאמץ בניינים שלמים, על כל המשפחות שגרות בהם, ולספק לתושבים את כל השירותים שהם צריכים. עם כל הכבוד לאינסטלטור, למגרש המשחקים ואפילו לייעוץ הכלכלי, המהפכה האמיתית נרשמת בכיתות הלימוד

טלי שמיר, ניו יורק 13:0323.07.09

הוא שחור, גבוה, כריזמטי ונלהב. הוא מאמין - וגם מוכיח - שאפשר אחרת, ואמריקה משתגעת אחריו. הפעם זה אינו ברק אובמה, אלא ג'פרי קנדה, מהגיבורים האמריקאים של השנה. גם אובמה, אגב, גרופי שלו.

 

קנדה הוא המנכ"ל והיוזם של "אזור הילדים של הארלם" (Harlem Children's Zone), תוכנית יוצאת דופן לשבירת מעגל העוני וחציית פערי המעמדות, שעשויה להיות המפתח לתיקון רחב היקף, לפחות באמריקה. "זה אחד הניסויים החברתיים הגדולים של זמננו", כתב "הניו יורק טיימס", ואובמה אימץ את המודל והבטיח לשכפל אותו ב־20 ערים נוספות ברחבי ארצות הברית. "הם בפירוש מצילים דור של ילדים, במקום שבו מראש מעולם לא היה להם שום סיכוי", אמר לאורך הקמפיין שלו. אפילו עלויות העתק, המוערכות במיליארדי דולרים, אינן מרתיעות אותו; אובמה מתכנן לממן את התוכנית מכספי ממשל ומימון פרטי. "נמצא את הכסף לזה, כי אנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר על זה", הדגיש.

 

הילד שהחליף את סופרמן

 

כדי להבין מה כל כך סוחף בג'פרי קנדה ובתוכניות שלו כדאי להציץ בביוגרפיה שהצמיחה את האגדה. הוא נולד לפני 57 שנה בשכונה ענייה ואלימה בדרום הברונקס, ניו יורק, שלישי מבין ארבעה אחים. אביו עזב את הבית כשהיה בן ארבע, ואמו פרנסה את הילדים בדוחק, באמצעות עבודות מזדמנות, קצבת סעד ותרומות מזון. באוטוביוגרפיה שלו, "אגרוף מקל סכין אקדח", מתאר קנדה את התבגרותו בשכונה שנשלטה בידי כנופיות. הוא נהג ללכת מכות, לשתות אלכוהול, לעשן סמים ולהסתובב עם אקדח. אבל איכשהו, בניגוד לרוב חבריו, הוא גם התמיד והצליח בלימודים.

 

אחד הרגעים המכוננים של ילדותו היה כשאמו גילתה לו שסופרמן לא באמת קיים. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הבין, הוא כותב, שאין תקווה; שאף גיבור לא יבוא ויציל אותו ואת השכונה המחורבנת שלו. קנדה בן התשע החליט שיום אחד הוא יהיה הגיבור הזה.

 

אחרי התיכון, כשרבים מחבריו עלו על מסלולי החיים שמסתיימים בכלא או ביריית אקדח, קנדה קיבל מלגה לקולג' ולמד אמנות. את התואר השני, בחינוך, הוא עשה בהרווארד.

 

הג'וב הראשון שלו עם תום הלימודים היה כמנהל בית ספר לילדים בעייתיים בבוסטון. זו היתה הפעם הראשונה שבה נתקל בעניים לבנים, והבין שעוני הוא עניין מעמדי, לא גזעי. ב־1983 הגיע להארלם, והצטרף למרכז רהידלן הארלם - פרויקט חינוכי שמטרתו מניעת היעדרויות מבית הספר - הבסיס ל"אזור הילדים של הארלם". אחת הפעילויות הראשונות של קנדה בשכונה היתה הקמת בית ספר לאמנויות לחימה; הוא לקח את התחביב שלו - יש לו חגורה שחורה בדרגה שלישית בטייקוואנדו - ופתח איתו ערוץ חינוכי; גם היום, למרות הלו"ז הצפוף שלו, הוא מלמד ילדים טכניקות של אמנות לחימה, לצד טכניקות ליישוב סכסוכים בצורה לא אלימה.

 

אחרי שבע שנים ברהידלן הארלם, קנדה מונה למנכ"ל ונשיא הארגון. השנה היתה 1990, והמיתון ניכר מכל פינה. זו לא היתה תקופה טובה לניו יורק בכלל ולהארלם בפרט: הרחובות היו מלאים סוחרי קראק, מחוסרי בית, אלימות וכלי נשק. קנדה המשיך להילחם על הילדים, אבל הרחובות היו חזקים יותר. עם תקציב שנתי של 3 מיליון דולר, הפרויקט החינוכי הצליח להביא את ילדי השכונה להישגים, אבל זה היה מעט מדי, וזמני מדי; כשהילדים יצאו מהמסגרת רובם הידרדרו בחזרה. היו כמה יוצאי דופן, אבל לקנדה נמאס מסיפורים - כמו הסיפור שלו - על עוד ילד בודד שהצליח "כנגד כל הסיכויים". הוא רצה לשנות את הסיכויים של כולם.

 

"המטרה שלנו היתה לעצור את מעגלי העוני שהועברו מדור לדור, והבנו שאנחנו לא מצליחים לעשות את זה", אמר לפני חודשיים בכינוס כלכלי מיוחד של "הניו יורקר". "אמרו לי: אתה חייב להתמקד, לבחור במה אתה רוצה לטפל. אבל יש הרבה מקומות, כמו הארלם, שבהם לא דבר אחד רע, הכל רע. בתי הספר גרועים, הבריאות גרועה, הדירות מתפוררות, יש כנופיות ואין עבודה. החלטנו שאנחנו צריכים לעשות הכל".

 

 

ילדי הפרויקט ילדי הפרויקט צילום: Harlem Children's Zone photos

 

טיפול הוליסטי לשכונה שלמה

 

עם החזון השאפתני הזה, קנדה ואנשיו יצאו ולמדו את כלל הבעיות שאיתן מתמודדות משפחות עניות. התוצאה של הבדיקה הזאת היתה "כל מה שצריך" - תוכנית פיילוט שהתמקדה בכמה בלוקים בשכונה והציעה לכל אחד מהם, ובכן, את כל מה שצריך: תיקון דירות מתפוררות, ייעוץ כלכלי, ייעוץ חינוכי, סילוק סוחרי סמים, בריאות, חינוך והעשרה. משראו כי טוב, החלו להתרחב: ב־1997 הפרויקט של קנדה, ששינה את שמו ל"אזור הילדים של הארלם", כלל 24 בלוקים; היום ניתנים השירותים ל־100 בלוקים, שבהם מתגוררים יותר מעשרת אלפים ילדים ו־5,000 מבוגרים. "אנחנו עוברים דלת, דלת, בניין, בניין, ובונים מחדש את הקהילה", אומר קנדה, "אנחנו נפטרים מגרפיטי, מנקים את הרחובות. יוצרים פארקים ומגרשי משחקים".

 

קוסמטיקה היא החלק הקל. החלק הקשה מלווה את ילדי השכונה, יד ביד, מהרחם עד היום האחרון בקולג'. ההורים המתגוררים בבלוקים ה"מאומצים" - בדרך כלל מדובר באמהות יחידניות - מוזמנים כבר בשלב ההיריון ל"בייבי קולג'". זהו בית ספר להורות בן תשעה שבועות שבו הם לומדים, בין השאר, על שלבי התפתחות המוח, איך לחנך בלי להרביץ ומה החשיבות שבקריאת ספרים לילדיהם.

 

והכל, מיותר לציין, בחינם. את מה שהמערכות הרשמיות לא מצליחות לעשות, המגזר השלישי ממלא, גם בהארלם. קנדה לא חוסך ביקורת על המערכת ("במקומות האלה פועלים כוחות כלכליים וחברתיים שהם הרבה מעבר לשליטתה של הקהילה"), אבל לא נרתע מלהעלות טענות גם נגד תושבי הארלם עצמם. "בשיטת החינוך של ההורים שם יש שאריות של ערכים מתקופת העבדות", אמר, "הם מלמדים את הילדים להיות שקטים, מנומסים וכנועים. ממש מלידה הילדים שלנו מתחילים לדשדש מאחורי הילדים מהמעמד הבינוני. אתה רואה את זה באופן שבו הורים מדברים לילדיהם. כמה דברים חיוביים לעומת כמה שליליים הילדים שומעים מההורים? זה מתחיל מוקדם ובכל שנה זה גדל וגדל".

 

גם ההשקעה של "אזור הילדים" גדלה משנה לשנה. גן הילדים של הפרויקט מלמד אותם צרפתית. שני בתי הספר, שבהם 8,000 תלמידים, משאירים אותם ליום לימודים ארוך, גם בקיץ, ומציעים תוכניות למניעת השמנה, מרפאות, עזרה סוציאלית, חוגי העשרה ועוד. בתי הספר לא מיועדים רק לילדים; הם מציעים ייעוץ פיננסי ופסיכולוגי להורים. במילים אחרות, גם מוסדות החינוךהולכים על "כל מה שצריך", והופכים למרכז שמקרין על הסביבה, מעניק טיפול הוליסטי לשכונה שלמה.

 

מעבר לאקסטרות, הבסיס שמציעים שני בתי הספר של הפרויקט לא דומה לזה שמקבלים תלמידים בשכונות מצוקה אחרות. סגל בית הספר המוגבר שומר על יחס של מורה לכל שישה ילדים, והמתקנים כוללים מעבדת מדע מדוגמת, קפטריה טובה ומגרש ספורט איכותי. "הם מקבלים מה שמקבלים ילדים במעמד בינוני ובינוני־גבוה", הדגיש קנדה בראיון ל"60 דקות". "הם מקבלים בטיחות, משמעת, העשרה אקדמית והעשרה תרבותית. הם מקבלים מבוגרים שאוהבים אותם ומוכנים לעשות הכול - ואני מתכוון, אני מוכן לעשות ממש הכל - כדי לשמור על הילדים האלה במסלול".

 

קנדה מלמד אמנויות לחימה קנדה מלמד אמנויות לחימה צילום: Harlem Children's Zone photos

תוכנית עסקית של השקעה מול רווח

 

לשמור על הילדים במסלול עולה כמובן הרבה מאוד כסף. בתשע השנים האחרונות גדל התקציב של "אזור הילדים" בכ־15% בשנה, ובשנה שעברה עמד על 68 מיליון דולר. כשליש מהכסף מגיע מהממשל, עוד שני שלישים מכספים פרטיים, בעיקר מתרומות של צמרת וול סטריט.

 

הצמיחה בתקציב נזקפת לזכותו של קנדה, שחוץ מהיותו איש חינוך מחונן (ובעצמו אב לארבע ילדים) - הוא גם איש עסקים לא רע. אפילו מפגש קצר עם קנדה מבהיר שהאיש יודע איך לגייס אנשים להתלהבות שלו, איך ללחוץ לכל אחד על הכפתורים הנכונים: ילדים בבית הספר, צופי טלוויזיה ברחבי ארצות הברית, המיליונרים של שוק ההון. קנדה גורם להם לפתוח את הארנקים כי הוא מדבר בשפה שלהם - שפה של תוכניות עסקיות, תוצאות מדידות והשקעה מול רווח. הטיעון המרכזי שלו הולך ככה: "אם נשקיע בילד כזה היום 3,500 דולר בשנה, נחסוך 50 אלף בשנה בעתיד - שזה כמה שיעלה להחזיק את הילד בכלא". בדצמבר 2008 הוא אמר לסטיבן קולברט מ"הדיילי שואו" (רק עוד תחנה בקמפיינים התקשורתיים המקיפים שלו): "אנחנו רוצים לתת להם חינוך טוב כדי שהם יגדלו להיות משלמי מסים ויעזרו לתמוך באומה הנהדרת הזו, במקום לעלות לאמריקה מאות אלפי דולרים בעוד אנחנו כולאים אותם. אנחנו כולאים יותר ילדים ומבוגרים מכל אומה על פני כדור הארץ".

 

ההסתמכות על וול סטריט הביאה השנה, לנוכח המשבר והונאת מאדוף, לפגיעה בתקציב של "אזור הילדים". השירותים לא נפגעו, אבל ההתרחבות הוקפאה וקנדה נאלץ לפטר עשירית מכ־1,500 העובדים (חלקם כבר חזרו לעבודה).

 

קיצוצים אינם הסיבה היחידה לפיטורים אצל קנדה. הוא אדם של תוצאות, ומי שלא מביא תוצאות - צריך ללכת הביתה. חצי מהמורים שעבדו ב־2005-2004 בבתי הספר של התוכנית, "אקדמיית ההבטחה", לא חזרו למוסד אחרי חופשת הקיץ. בשנה שאחרי הונשרו כמעט שליש מהמורים. מורים טובים, לעומת זאת, צריכים לדעתו לקבל תמריצים ובונוסים; השכר שהוא מציע גבוה בכ־10% מבמערכת הציבורית, אבל גם העבודה קשה יותר. המורים, בסופו של דבר, באים בעיקר עם תחושת שליחות וצורך בסיפוק. אבל מבחינת קנדה גם ה־10% האלה הם חלק מהתוכנית העסקית; בפסגה של "הניו יורקר" הוא אמר: "הקפיטליזם עובד בכל מקום חוץ מבית הספר. בבית הספר - כמה שאתה טוב - אתה לא מקבל שום דבר".

 

שיעור בבית הספר של הפרויקט שיעור בבית הספר של הפרויקט צילום: Harlem Children's Zone photos

 

האחוזונים שישנו את אמריקה

 

זה לא נגמר במורים. ב־2005 קנדה אפילו הבטיח לפטר את עצמו, אם בתוך חמש שנים בתי הספר שלו לא יהיו הטובים ביותר בהארלם. ארבע שנים עברו מאז, והמטרה הושגה. 81% ממשתתפי הבייבי קולג' הגבירו את תדירות הקריאה לילדיהם. 100% מילדי הגנים בגילי טרום־חובה מסיימים את השנה ברמה ממוצעת או מעל הממוצעת מבחינת מוכנות לגן החובה, זו השנה השישית ברציפות. כל ילדי כיתה ג' של בתי הספר נמצאים מעל הממוצע הארצי במתמטיקה. תלמידי המוסד גורפים פרסים ראשונים בתחרויות שח לאומיות. ובשנת הלימודים הקרובה יותר מ־90% מילדי הפרויקט בשכבת הגיל הרלבנטית, וסך הכל 190 ילדים, ילכו לקולג'; כולם יזכו למלגות, 16 מתוכם אפילו ייהנו ממלגה מלאה.

 

אפשר לספר את כל זה גם אחרת. מחקר של אוניברסיטת הרווארד מצא כי ילדי "אזור הילדים" נכנסים לכיתה ו' כשהם ממוקמים באחוזון ה־39 באנגלית ובאחוזון ה־39 במתמטיקה, בסקאלה של כל ילדי ניו יורק. בתוך שנתיים, בכיתה ח', ילדי הפרויקט נמצאים באחוזון ה־53 באנגלית ובאחוזון ה־74 במתמטיקה. הפרויקט של קנדה פשוט מוחק את הפער במתמטיקה בין שחורים ללבנים בניו יורק. ההישג הזה לא רק חסר תקדים, הוא גם בעל השלכות אדירות על החברה האמריקאית ועל תפיסת החינוך בכלל. פרופ' רולנד פריאר, שערך את המחקר, כתב לאחרונה: "המחקר הזה שינה את חיי כמדען. אני כבר לא מעוניין בשינויים שוליים".

 

אבל לא הכל ורוד בממלכת קנדה. בעיה אחת היא שתוכנית התזונה ומניעת ההשמנה של "אזור הילדים" מקרטעת. בעיה מהותית יותר היא שעדיין, כמו ב־1990, זה עדיין לא מספיק. התוכנית מפעילה כעת רק שני בתי ספר, והילדים מתקבלים אליהם באמצעות הגרלה, שמבחינתם קובעת גורלות. "לראות את ההורים האלה (של הילדים שלא מתקבלים)", אמר קנדה עם דמעות בעיניו ב"60 דקות", "זה הדבר הכי עצוב שראיתי מימיי". אם זה היה תלוי רק בו, הוא לא היה נעצר ב־100 בניינים, אלא משתלט על כל שכונה ענייה בארצות הברית. "אנחנו נחושים לסיים את העוני שעובר מדור לדור", אמר בשנה שעברה, ולפני חודשיים הכריז: "זו אמריקה, יש לנו מספיק כסף לעשות דברים כאלה. אנשים חושבים שזו התקרה, אבל לא - זוהי רק הרצפה".

 

השאלה הגדולה עכשיו היא איך לשכפל את ההצלחה, ונדמה שכולם לוקחים חלק במירוץ. פרופ' פריאר - גם הוא ילד שחור ממשפחה ענייה בפלורידה שהצליח נגד כל הסיכויים - עובד בימים אלו על מחקר חדש שיבודד את האלמנטים השונים בפרויקט של קנדה. באמצעות המחקר מקווה פריאר להבין אילו מהמשתנים אחראיים על התוצאות המדהימות.

אם יגלה את הסיבות, יהיה זול יותר, ולכן גם ריאלי יותר, להעתיק את התוכנית למקומות אחרים בארצות הברית ובעולם.

 

ההתלהבות מהפרויקט אינה ממתינה לתוצאות המחקר. לצד אובמה, גופים שונים ברחבי העולם כבר אימצו או מתכוונים לאמץ את התוכנית (ראו מסגרת). אבל קנדה מתעקש שאין כאן הברקה מקורית: "חושבים שהמצאנו משהו. לא המצאנו כלום", אמר כשהתארח בבית הלבן בחודש שעבר. "זה לא חדש. שמעתי על דברים דומים ב־1975 כשהייתי בהרווארד. היו אומרים: אם אתה רוצה להציל ילדים, תתחיל מוקדם. תן להם שירותים ברמה גבוהה, בכל התחומים. אנחנו פשוט עשינו מה שכולם כתבו עליו".

 

באותה הזדמנות, בכריזמה האופיינית לו, הוסיף: "אני שומע הרבה את השאלה - איך זה שבמקום אחַר מקום במדינה הזו יש כמויות אדירות של ילדים שאינם מצליחים? זו אשמת המבוגרים. עד כמה שהעוסקים בתחום רוצים להגיד: זה הילדים, אלו המשפחות, אלה הקהילות - זה בעצם אנחנו, אלו שמקבלים את הכסף, שלא מספקים את הסחורה. ואנחנו צריכים לקחת אחריות. אני חושב שאם אתה לוקח את הכסף, אתה צריך לספק את הסחורה. נגמרו ימי התירוצים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x