תאונה עם סיכויי הישרדות של 3%

ישבתי עם שלושת הילדים על נדנדת עץ ארוכה בגינת משחקים פנימית בשכונה. "לא יהיו יותר מידי אנשים בשעה כזו" אמרתי לעצמי בשכנוע. "תאספי את עצמך וצאי מעיין. תעשי כאילו הוא בתורנות. גינה! בסך הכל גינה. אם לזה את לא מסוגלת איך לעזאזל תגדלי אותם לבד?" בצבא שירתתי ב-8200. חנונית שהפעילות הגופנית הצה"לית המאומצת ביותר שלה כללה הליכה עצלה בשמש מהאוהל לחדר האוכל במחנה שמונים. אין לי מושג איך מרגיש מסע כומתה אך אני די בטוחה שלו יכלו לאמוד את דרגת הקושי הפיזי והנפשי, ביקור קצר בגינת משחקים מספר שבועות אחרי שאהוב ליבך קרס ומת, כנראה היה מוביל בלי בעיה.

למידע על הפרויקט ותרמות - לחצו כאן

היו מחכים לי הורים מעודדים עם מצלמות, סירי חמין ודמעות של גאווה על הגעתי ליעד - בית ריק ללא בן זוג. ולי רק דמעות של צער ללא כל הקלה, קיטבג דמיוני בעל משקל אינסופי של כאב על גבי, שלושה ילדים אבודים לצדי. ישבנו על נדנדת העץ. אני מינוס 6 קילו של אבל ותינוקת בת 11 חודשים בצד אחד, ושני הבנים בצד השני. הקילוגרמים שנשרו לא הביאו לאיזון הנדנדה ונעצתי את רגליי בקרקע מבלי להרגיש אותה בכלל. כבר מזמן לא הרגשי אותה. " נד נד נד נד, רד עלה, עלה ורד...". שרתי כאילו הבזקים של מכשירי הנשמה, של צפצופים, של ריצה היסטרית אל עבר האוטו כלל אינם מרקדים אל מול עיני. "מה למעלה? מה למטה? רק אני. אני ואתה". אפילו שיר ילדות תמים קיבל פתאום משמעות אחרת. אני למעלה והוא למטה. כל כך למטה שם באדמה קיבינימת. והאם אנחנו שקולים במאזניים כאשר אני בארץ והוא בשמיים? שמיים? ביאליק בטח היה מבהיר שבסה"כ כתב על נדנדת משחקים ושאבלע כדור הרגעה בהקדם.

"שלושתם שלך?" אמר קול גברי לצידי. הסתכלתי וראיתי אב וילדה שכלל לא חשתי את כניסתם לגינה, עסוקה מידי בפרשנויות בשקל של שירי ביאליק בעוד מכשיר לב מלאכותי מזמזם באוזניי. "כן! שלושתנו שלה!" ענה אלון בן השש וחצי. "ואבא שלנו מת!". ניסיתי שלא לחייך מהפתיחות האופיינית של הבכור המתוק שלנו, או מההלם שהיה ניכר על פרצופו של האב המבוהל. "תאונת דרכים?" הוא שאל אותי בלחש. שוב אלון-פה-גדול-זוסמן קפץ וענה "תאונת לב!". גאון של אמא. בארץ 10,000 אנשים שעוברים "תאונת לב" בשנה. תאונה קטלנית וחרישית ללא סימנים חיצוניים - כך נראה דום לב. אין זכוכית מנופצת, כסאות באוויר ואדם מדמם, אך גם אין חיים. מתוך 10,000 איש רק 300 יחזרו לחיים תקינים. 300 ישארו עם נזק מוחי וכל היתר, 9400 איש בשנה, ימותו. אורן לא היה בין ה-300 ברי המזל. אורן, אהוב ליבי מגיל 19 והאדם המופלא ביותר שהכרתי מימיי, מצא את מותו בגיל 37 בלבד. הוא היה קרדיולוג מבטיח, חוקר מבריק, אדם שנון ואב מושלם.

ד"ר אורן זוסמן

פניו היפות פגשו ברצפה הקרה של חדר הרופאים באמצע המערך הקרידולוגי בו עבד ושם חיינו הסתיימו. אורן עבר דום לב פתאומי למרות היותו ספורטאי ולא, הוא לא עישן מעולם ולא היה לו מום מולד. ילד טוב ירושלים שעשה הכל נכון אך שכל ניסיון להצילו כשל. עברנו חמישה ימי דמדומים בין הארץ לשמים. מפגש עולמות אכזרי בין העולם בו הוא היה הרופא - העולם אותו חייתי איתו ועבורו למשך כל כך הרבה שנים, לבין העולם בו הוא שכב, יפה ושלם - העולם של מטופליו. אורן סיפר לי לא פעם על מטופלים צעירים ובריאים שעברו דום לב פתאומי. חלקם זכו בחיים בזכות מכת חשמל שקיבלו מוקדם מספיק ממכשיר בשם דפיברילטור, אך עבור רובם היה מאוחר מידי. "עבר יותר מידי זמן עד שהגיע אמבולנס עם דפיבריטלטור" הוא הסביר. "צריך לקבל מכת חשמל תוך דקות בודדות". 

"מה זה בדיוק עושה?"

חודש לפני מותו, כשגינות משחקים היו סתם גינות וניתוחי שירי ביאליק היו דבר שעשיתי לאחרונה בתיכון, הייתי עסוקה בשיפוץ משרדים בנמל תל אביב. צילמתי לאורן את הדפיברילטור שהוצב, מוטרדת יותר מהתאמתו למראה החלל, ושלחתי לו את התמונה בוואצאפ. "מה זה בדיוק עושה?" שאלתי, מנסה להבין אם אכן מצדיק את קיומו שם על הקיר. "זה למקרה של הפרעת קצב מסכנת חיים. יש חוק חדש שמחייב להציב אותם", ענה. ההתכתבות הזו הציתה משהו אצל אורן והוא פתח בשרשור מיקומיי דפיברילטורים בחשבון הטוויטר הפעיל שלו. אורן סיפר על החוק החשוב, על המחסור שיש בהם למרות החוק והחל לצלם אותם היכן שנתקל בהם ולפרסם בחשבונו, וזאת על מנת שהציבור יכיר בחשיבותם, ביכולת של כל אחד מאיתנו להציל חיים באמצעותם, ויידע היכן ממוקמים. לא ידענו שכעבור פחות מחודש מכשיר כזה בדיוק יוכל להציל את חייו היקרים של אורן ולהחזירו אלינו הביתה כבר למחרת, אם לא באותו יום לו היה עובר את הדום לב ליד אדם נוסף. הסוף לצערנו ידוע. את החוסר המכרסם אנחנו חיים בכל יום. מריצים בראש שוב ושוב תסריטים סבירים יותר, עם סיום הגיוני יותר שקצת מניח לדעת.

יותר מתמיד אני מכירה בחשיבות המכשירים הקטנים ו"ידידותיים" האלה שיכולים להציל חיים (באמת להציל!) בקלי קלות. במדינות בהן הם מפוזרים במרחב הציבורי באופן מספק עלו סיכויי ההישרדות מ-3% ל-60%. במקום 300 אנשים ברי מזל, 300 משפחות מאושרות, יהיו 6000! כל אחד יכול להפעיל אותם ללא כל הכשרה מוקדמת (המכשירים נותנים הוראות בקול) ולמנוע ממשפחה אחרת את הכאב הנורא איתו אנו חיים.

פניתי למד"א על מנת לשתף פעולה בעניין - להציל כמה שיותר חיים על ידי הצבת כמה שיותר דיפיברילטורים ברחבי הארץ על שמו של אורן והעלאת המודעות בציבור על קיומם. לשם כך הוקם דף גיוס תרומות דרכו ניתן לתרום כל סכום למטרה חשובה זו, ואף לזהות שמדובר בדיפיברליטור של אורן. יום אחד יבינו הילדים שלנו שמכשיר קטן יכל למנוע בקלות את התוצאה הבלתי נסבלת, הכואבת, המנטרלת של תאונת הלב של אביהם המדהים.

***

ד״ר אורן זוסמן נפטר בגיל 37 מדום לב במהלך עבודתו כרופא מומחה במערך הקרדיולוגי בבית החולים בילינסון. אורן, רופא יוצא דופן, חוקר מצטיין ומוביל אשר הקדיש את חייו הקצרים כל כך לטיפול מסור באחרים. את הזמן שנותר לו בילה אורן עם אשתו ועם ילדיו אלון (7), יובל (4) ואלה (1). לצד השקעתו הרבה במשפחתו ובעבודתו הקלינית כרופא מומחה ו-chief resident, אורן גם ניהל עבודה מחקרית ענפה וייצג את ארגון ׳מרשם׳ בבית החולים בילינסון. איגוד הקרדיולוגים תיאר את הקריירה של אורן כעטורה בפרסי הצטיינות, ומשתמשי הטוויטר שעקבו אחריו נחשפו לדילמות ולחוויות של אורן כרופא מקצועי קשוב למטופליו.

הכותבת, אלמנתו של אורן, מבקשת להמשיך את דרכו, להצטרף לפרויקט הדגל של מד"א, להציב במרחב הציבורי עמדות החייאה חכמות הכוללות מכשירי דפיברילטור בארונות אלקטרוניים, הנשלטים מרחוק ומחוברים לרשת מד"א ומיקומם מזוהה במוקד 101.

למידע על הפרויקט ותרומות - לחצו כאן