מי מפחד מ־2.5 מיליון שקל?

הנטייה הטבעית של רבים היא להאשים את חברי הכנסת והשרים בפופוליזם זול, שמטרתו יחסי ציבור אישיים על חשבון אינטרס רחב יותר. ברוב המקרים זה נכון, אבל אפילו בפופוליזם יש יוצאים מהכלל. אחד המקרים הוא חוק שכר הבכירים. זה אולי החוק שחוקק בצורה העקומה ביותר, אבל הצליח לייצר אפקט מיידי. וכן, יש לו תופעות לוואי.

רק השבוע הודיע מנכ"ל בנק הפועלים אריק פינטו כי הוא פורש מתפקידו, וכבר נזרקו לחלל האוויר שמות המועמדים שיעמידו את עצמם לבחירה. גם תפקיד יו"ר בנק לאומי של דוד ברודט מתפנה בקרוב, וגם שם הרשימה צרה מלהכיל את המעוניינים בתפקיד. אפילו יורם טורבוביץ', ששכר גבוה תמיד משך אותו, הציע את עצמו לפני שנפסל על ידי בעלי המניות בלאומי. אט אט פורשים מהמערכת הפיננסית מנהלים שהורגלו לרמות שכר גבוהות לפני חוק שכר הבכירים, ובמקומם ייכנסו בכירים שיאיישו את התפקיד כשהם יודעים מהו אופק השכר שלהם. ירצו ייכנסו, לא ירצו, ילכו להיות מנכ"לים בסקטור הלא פיננסי, נטול תקרת השכר.

אייל לפידות צילום: אוראל כהן

מיהם הפראיירים שמוכנים לעבוד תמורת 2.5 מיליון שקל? כדאי אולי להתחיל עם אלה שלא. למשל, אייל “בוא נעשה בוכטה כמה שיותר מהר” לפידות, שעובר מהפניקס לשיכון ובינוי, הוא דוגמה לאדם שהמערכת תפלוט. לאלה שיבואו יהיה מנגנון הפעלה אחר. כאלה שמוכנים לכהן באחד התפקידים הניהוליים המאתגרים שיש, לנהל עשרות אלפי עובדים ולהיות אחראים על כספי ציבור במאות מיליארדי שקלים. האם הם בהכרח פחות טובים מהמנכ”לים לשעבר גליה מאור מבנק לאומי או ציון קינן וצביקה זיו מבנק הפועלים, שסיבכו את הבנקים שלהם באשראים מסוכנים, מכשירים פיננסיים מופקרים,

בחקירות בינלאומיות עם קנסות חסרי תקדים או בפרשיות מביכות? לא בהכרח.

הסקטור הפיננסי אינו ככל הסקטורים. חברות הביטוח, בתי ההשקעות והבנקים מנהלים את כספי האחרים. לנוכח מקרי העבר והרגישות הציבורית לחסכונות, ברור שאם אחד הגופים האלה ייפול תיחלץ המדינה לעזרתו. זה לא קורה בסקטור הפרטי. אם שטראוס תיפול, המדינה תסייע לה אבל לא תלאים אותה. אם מגדל תקרוס, ההלאמה שלה ודאית. ומכיוון שהסיכון מוגבל, גם השכר צריך להיות מוגבל. חגיגות השכר בגופים הפיננסיים בעבר נבעה מההילה שיש לתפקיד ופחות לביצועים בפועל. אם המחיר הוא עזיבת כמה בכירים שמנגנון ההפעלה שלהם מתקלקל ב־2.5 מיליון שקל, לא נורא.