• תפריט
מוסף 10.10.2017
האדר מוסף שבועי 10.10.17

מנתיב ההרואין של וייטנאם לסוף האימפריה האמריקאית

ההיסטוריון אלפרד מקוי חשף את קשר השתיקה בין אמריקה לבין ברוני סמים ברחבי העולם, זיהה איך האמריקאים מלמדים משטרים רודניים שיטות עינויים, ובעצמו ניצל מניסיון התנקשות של שכירי חרב של ה־CIA. אחרי עשורים של תיעוד האימפריה האמריקאית, על צדדיה המרגשים והאפלים, הוא מכריז עכשיו: היא שוקעת, ומהר מכפי שנדמה. ראיון מטלטל על סופו של עידן

"בדרך כלל אנחנו מבינים את הדרמה של חיינו במבט לאחור, אבל זו היתה אחת מאותן נסיבות יוצאות דופן שבה ניצבתי בפתחה של ההיסטוריה. יכולתי להרגיש את זה. זה היה כל כך אינטנסיבי, כל כך מוחשי".

 

1971. אלפרד מקוי (26), דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת ייל, מבקר בלאוס, בחצר האחורית של מלחמת וייטנאם. "הגעתי לשם בעזרת צלם שהסכים לקחת אותי לתוך ההרים של לאוס, ואז אל מישור הכדים (אתר קדום ובו סלעים החצובים ככדים, א"פ). ושם מצאנו את עצמנו בשולי הפצצה אווירית מסיבית.

 

"בלאוס התנהלה באותו זמן המערכה האווירית הגדולה בהיסטוריה. הטלנו 2.1 מיליון טונות של פצצות על לאוס, אותה כמות שהשלכנו על יפן וגרמניה בכל מלחמת העולם השנייה. זה היה המקום המופצץ ביותר בכדור הארץ. ואנחנו טיפסנו בגבעות האלה, שלא היו בהן אפילו שבילים, בטח לא מדרכות או חשמל. הכי אוף דה גריד שיש. ועדיין, כשהסתכלתי לשמים ראיתי מעליי שתי וערב של שובלי מטוסים שזורים בצפיפות.

 

"בלילה התעוררתי. שמעתי רעש מדחף של כלי טיס נמוג, ואז חוזר חזרה. הבנתי שהוא בטח מפטרל. ואז שמעתי אותו יורה לתוך החשכה, לעבר כל יונק או אדם שהצליח לזהות. לאחר מכן פגשתי קבוצת פליטות, שני תריסרי נשים, שהגיעו מאזור הירי. כך שהנה אתה באמצע שומקום, מחוץ לציביליזציה החומרית הנורמלית, ומלחמה אווירית מסיבית מרחפת מעל הראש שלך".

 

 

מקוי (משמאל) בלאוס, 1971. "ניצבתי בפתחה של ההיסטוריה, כשמלחמה אווירית מסיבית מעל ראשי" מקוי (משמאל) בלאוס, 1971. "ניצבתי בפתחה של ההיסטוריה, כשמלחמה אווירית מסיבית מעל ראשי"

 

אימפריה שבנויה על נתיבי סמים

 

2017. אלפרד מקוי (72) הוא היסטוריון בעל שם, פרופסור באוניברסיטת וויסקונסין במדיסון. בשנים האחרונות הוא כבר לא מסתובב בשדות קרב, אבל עדיין מזהה שתי וערב: את הדפוסים של ההיסטוריה העולמית ואת התפקיד שמילאה בה ארצו, ההגמון הגלובלי. כך, למשל, המערכה האווירית בלאוס ממחישה לדבריו את אחד המאפיינים המובהקים של האימפריה האמריקאית בעשורים האחרונים: השימוש בעוצמה אווירית. והאימפריה הזאת, הוא קובע, דועכת עכשיו במהירות. "In the Shadows of the American Century" ("בצלה של המאה האמריקאית"), הספר שפרסם בחודש שעבר, מנמק את הקביעה הזאת בהרחבה, נמכר היטב וגם מעורר דיון נרחב — לפחות בחוגים הנכונים לראות את אמריקה בעין ביקורתית יותר.

 

בעשורים הראשונים של הקריירה של מקוי (McCoy), בשלהי המלחמה הקרה, השיח המצומצם שסימן את אמריקה כאימפריה נחשב חתרני. באותו ביקור בלאוס מקוי רק החל לפענח את מנגנוני הכוח של אמריקה. הוא קיבל פטור מגיוס לווייטנאם בהגרלה, והחליט להקדיש את זמנו לכתיבה על המלחמה ולניסיון להביא לסיומה. לאסיה הוא הגיע במסגרת תחקיר לספר שהזמין ממנו אחד מבתי ההוצאה לאור, על הרקע ההיסטורי מאחורי מגיפת השימוש בהרואין בקרב החיילים האמריקאים, ומאחורי החיילים המשתמשים מצא סיפור גדול בהרבה, שקשר את ה־CIA האמריקאי לסחר בסמים בווייטנאם.

 

 

מקוי (משמאל) בלאוס, 1971. "ניצבתי בפתחה של ההיסטוריה, כשמלחמה אווירית מסיבית מעל ראשי" מקוי (משמאל) בלאוס, 1971. "ניצבתי בפתחה של ההיסטוריה, כשמלחמה אווירית מסיבית מעל ראשי"

 

 

"הייתי אומר שהמונח המשפטי הוא שותפות לדבר עבירה", אומר מקוי ל"מוסף כלכליסט". "ה־CIA היה מודע היטב לכך שבני הברית המקומיים שלו סחרו בסמים. זה היה חלק מרכזי בכלכלה של שבט ההמונג בלאוס, שסיפק לצד האמריקאי 30 אלף לוחמים. ויתרה מזאת: לאוס היתה ניטרלית, כך שכל המבצעים שלנו שם היו הפרה של אמנת ז'נבה, וכדי לנהל אותם נדרשו שתיקה ושיתוף פעולה של הממשלה והצבא המקומיים, ומפקד הצבא ניהל את מה שהיתה בזמנו מעבדת ההרואין הגדולה בעולם. האמריקאים ידעו את זה ושתקו, אף שהצרכנים הכמעט יחידים של תוצרי המעבדה הזאת היו חיילים אמריקאים. 34% מהחיילים, כלומר יותר משליש מהלוחמים האמריקאים בדרום וייטאנם, היו מכורים.

 

"המשימה של ה־CIA היתה לשמר את הממשלה הלאית המלכותית בשלטון, כדי שחיל האוויר האמריקאי יוכל לבצע את ההפצצה המסיבית של נתיב הו־צ'י־מין (כך קראו האמריקאים לנתיב האספקה של הווייטקונג, שעבר בין היתר דרך לאוס). בלי ההפצצה הזאת לארצות הברית לא היה סיכוי לנצח במלחמת וייטנאם. היא היתה חלק קריטי באסטרטגיית ההתשה האמריקאית. ה־CIA, מתוך קוצר רואי, התמקד במשימה: גיוס צבא סודי, הפצצה סודית, עצימת עין לנוכח הברחת ההרואין. כשחקרתי את זה, הם הכחישו את הדברים, קצין קומנדו של ה־CIA איים להרוג את המתרגם שלי אם לא אפסיק, שכירי חרב של הסוכנות עשו לי מארב וניסו להרוג אותי. הם הגנו על בעלי הברית שלהם".

 

כשמקוי שב לארצות הברית, סוכנות הביון המרכזית ניסתה לנצל את קשריה בהוצאת הספרים שלו כדי למנוע את פרסום הספר, "הפוליטיקה של ההרואין בדרום־מזרח אסיה". הניסיון נכשל - והגיע לעמוד הראשון של "הניו יורק טיימס". מקוי נקרא להעיד בקונגרס, אבל גם מצא עצמו נתון לחקירת מס הכנסה, למעקב של ה־FBI ולאיומים בהפסקת לימודיו. השימועים בקונגרס ניקו את סוכנות הביון ממעורבות ישירה בהברחת סמים — אבל מקוי מדגיש שזו מעולם לא היתה הטענה שלו.

 

והטענה המהותית שלו קיבלה חיזוק כעבור עשר שנים. "אותו דפוס צץ בדרום אמריקה", הוא מספר. "אם תקרא את כרך 2 של דו״ח המפקח הכללי של ה־CIA על פרשת איראן־קונטראס (במסגרתה העבירה ארצות הברית למורדים בניקרגואה כסף שהושג ממכירת נשק לאיראן בתיווך ישראלי — א"פ) תמצא גילויים מדהימים. מבריח הסמים הגדול בקריביים היה אלן הייד, ששלט בנמל דיג ליד חוף הונדורס. ה־CIA היה צריך להשתמש בנמל כדי להעביר כלי נשק לקונטראס, ובתמורה הגן עליו במשך שנים מכל חקירה של רשויות הונדורס, אף שמשמר החופים האמריקאי, הרשות האמריקאית למלחמה בסמים וה־CIA עצמו היו מודעים לכך שהייד הוא אחד ממבריחי הקוקאין הגדולים מקולומביה לארצות הברית, אם לא הגדול שבהם. ואת אותה תבנית ראינו שוב במלחמה החשאית שניהלנו במשך שנות השמונים באפגניסטן".

 

תחקיר הברחת הסמים, כותב מקוי בספרו האחרון, "הוביל אותי כמעט במקרה למחקר, שנמשך כל חיי, של ההגמוניה הגלובלית האמריקאית והביטויים הרבים שלה: בריתות דיפלומטיות, התערבויות של ה־CIA, טכנולוגיה צבאית, סחר, עינויים ומעקב. צעד אחר צעד, נושא אחרי נושא, צברתי מספיק הבנה של החלקים כדי לנסות להרכיב את השלם: אופיה הכולל של העוצמה האמריקאית הגלובלית והכוחות שיתרמו לשימורה או לשקיעתה".

 

 

עינויים בכלא האמריקאי אבו גרייב. "טביעות האצבע של ה-CIA" עינויים בכלא האמריקאי אבו גרייב. "טביעות האצבע של ה-CIA" צילום: איי פי

 

קולוניאליזם פוסט־קולוניאלי

 

לא רק העלמת העין מברוני סמים מאפיינת את מעורבותה של ארצות הברית ברחבי העולם. בניסיון למפות את המעורבות מקוי עבר דרך שלל המאפיינים שזה עתה מנה. למשל, העינויים. במשך הקריירה שלו הוא חקר את הפיליפינים, ומצא בין השאר שטכניקות העינויים שהפעילה הדיקטטורה של פרדיננד מרקוס דומות לאלו שהפעילו רודנים בדרום אמריקה. מקוי זיהה את טביעות האצבע של ה־CIA, והסיק שהסוכנות אימנה את רשויות הביון של בנות בריתה של אמריקה ולימדה את כולן את אותן שיטות עינויים — שאחר כך ראה גם בדיווחים על כלא אבו גרייב של האמריקאים בעיראק.

 

ולמשל, התערבות בענייני הפנים של מדינות אחרות. מקוי ראיין קצינים בכירים שקשרו נגד מרקוס ושמע מהם כיצד ארצות הברית הבטיחה להם, במרומז, את תמיכתה במקרה של הצלחה. במקביל, וללא ידיעתם כמובן, היא גם הזהירה את מרקוס מניסיון הפיכה. זה רק מקרה אחד של בחישה אמריקאית בפוליטיקה של מדינות אחרות, שהתבצעה בעשרות מדינות באסיה, אפריקה ודרום אמריקה. למעשה, קובע מקוי, "מניפולציה חשאית היתה הדרך המועדפת להפעלת ההגמוניה העולמית של וושינגטון".

 

לדבריו, "הממד החשאי מייחד את ההגמוניה האמריקאית", בשונה מאימפריות עבר, שביססו את השלטון שלהן באופן גלוי ומוצהר. ארצות הברית נהפכה למעצמה בתקופה שבה האימפריות האירופיות התפרקו והמושבות שלהן נהפכו לעצמאיות. "במקביל לעלייתה של אמריקה כהגמון גלובלי נוצרו 100 מדינות חדשות. תחת החוק הבינלאומי, שלארצות הברית היה תפקיד מרכזי בבנייתו, השלמות הטריטוריאלית שלהן היתה בלתי ניתנת להפרה. לא היה ניתן לגמד אותן למדינות חסות או למושבות. אז איך אתה יכול להיות הגמון בעידן שבו לא אמורה להיות הגמוניה, שבו אתה לא יכול להתערב באומות ריבוניות? התשובה היא שצריך להתערב באופן חשאי. זה פותר את הסתירה הבסיסית בין עולם של מדינות ריבוניות לעולם של הגמוניה אמריקאית".

 

אבל הפעולות של ארצות הברית בעולם הצללים הן רק היבט אחד של העוצמה האמריקאית, שכללה גם כוחות אימתניים בים, באוויר וביבשה ומאות בסיסים ברחבי העולם. אלה העניקו לה שליטה בשני הקצוות של אירו־אסיה, כפי שאבחן ההיסטוריון ג'ון דרווין. מקוי מתאר איך האימפריה האמריקאית חלשה על מערב אירופה באמצעות בסיסים גדולים של חיל האוויר האמריקאי, הצי השישי בים התיכון וברית נאט"ו. מהצד האחר של הגלובוס, באוקיינוס השקט, שבו משייט הצי השביעי, היא כרתה שרשרת בריתות, עם יפן, קוריאה הדרומית, הפיליפינים ואוסטרליה. לשליטה בנקודות הציר במזרח ובמערב נוספו גם "מעגלי פלדה" שקישרו ביניהן, כגון הצי החמישי בבחריין ובשנים האחרונות גם "שרשרת של 60 בסיסי מל"טים, כל הדרך מסיציליה עד גואם. כלי הטיס האלה יכולים כעת לתקוף ברוב שטחה של אירו־אסיה וצפון אפריקה". ולכל אלה הצטרף מערך המעקב ולוחמת הסייבר האימתני שבנה ה־NSA. "אלה שכבות הכוח שארצות הברית ערמה וששימשו הארכיטקטורה הבסיסית של השליטה הגלובלית שלה ב־70 השנה האחרונות".

 

מסוקים אמריקאיים חוזרים מהפצצה במלחמת וייטנאם. מקוי: "הממד החשאי מייחד את ההגמוניה האמריקאית" מסוקים אמריקאיים חוזרים מהפצצה במלחמת וייטנאם. מקוי: "הממד החשאי מייחד את ההגמוניה האמריקאית" צילום: גטי אימג'ס

 

טראמפ מאיץ את הקריסה

 

"ועכשיו עמודי התווך של העוצמה הזאת מתפוררים", קובע מקוי. "אנחנו ללא ספק בתחילת תהליך משמעותי של נסיגה מהגמוניה אמריקאית בלתי מעורערת".

 

למה?

"קודם כל, מעמדה הכלכלי של ארצות הברית נחלש. אמנם יצאנו ממלחמת העולם השנייה ללא פגע, ולכן בסוף המלחמה חצי מהתוצר התעשייתי העולמי היה אמריקאי. אבל כיום מדובר בפחות מ־20%, והמספרים ממשיכים לרדת. עד 2030 סין תהיה הכלכלה מספר אחת בעולם, לסינים יש יותר מחשבי־על מלאמריקאים והמחשב המהיר ביותר נמצא אצלם, כך שאנחנו מאבדים את היתרון הכלכלי־טכנולוגי שלנו".

 

מקוי מזכיר שגם המעמד המוסרי של ארצות הברית בעולם נפגע בעקבות שערוריות העינויים והמעקב, שנכונותם של שליטים זרים למלא את הנחיותיה אינה כשהיתה, ושגם ההתערבות שלה במשטרים אחרים אינה אפקטיבית כבעבר. "ב־2002, כשניסינו להפיל את משטר הוגו צ׳אבז בוונצואלה, זה נכשל. ניסינו לתמוך בכוחות הדמוקרטיים באיראן ולהתערב בבחירות ב־2009, וגם זה נכשל. זה עוד סימן לכוח הדועך שלנו".

 

אבל בלב הניתוח שלו, כאמור, עומד הממד הגיאו־פוליטי. וכדי להסביר אותו הוא חוזר ליסודות, אל הרגע שבו הומצאה הגיאו־פוליטיקה, "בהרצאה של סר אלפרד מקינדר (גיאוגרף בריטי נודע שגם עמד בראש הלונדון סקול אוף אקונומיקס — א"פ) בחברה הגיאוגרפית המלכותית בלונדון ב־1904. הוא דמיין שם מחדש את העולם, ותיאר את מוקד הכוח העולמי כגוש יבשתי אחד, 'האי העולמי', שכולל את אירופה, אסיה ואפריקה, ואת ההיסטוריה של המין האנושי ב־5,000 השנה האחרונות כמאבק על השליטה בגוש היבשתי הזה". כאשר מקינדר נשא את הדברים השליטה בגוש הזה היתה נתונה בידי המעצמות האירופיות, באמצעות הציים שלהן, אבל בחזונו של מקינדר מסילת הרכבת הטרנס־סיבירית, שהונחה באותם ימים, סימנה את עלייתה של אימפריה עולמית חדשה, שלבה יהיה בין אסיה לאירופה.

 

נשיא סין, שי ג'ינפינג, צופה במשמר כבוד. "ארצות הברית לא היתה מושלמת כמעצמה עולמית, אבל העולם שסין תחלוש עליו יהיה גרוע יותר" נשיא סין, שי ג'ינפינג, צופה במשמר כבוד. "ארצות הברית לא היתה מושלמת כמעצמה עולמית, אבל העולם שסין תחלוש עליו יהיה גרוע יותר" צילום: איי פי

 

"בדרך קרו הרבה דברים שמנעו את התגשמות החזון שלו — מלחמת העולם השנייה, הפיצול בין סין לרוסיה, מסך הברזל", אומר מקוי. "אבל בעשור האחרון סין משקיעה טריליון דולר בהנחת רשת לוגיסטית מסיבית בדומה למה שתיאר מקינדר: מסילות רכבת, כבישים וצינורות נפט וגז שמאחדים את הגוש היבשתי של אירואסיה. נוסף על כך, סין בנתה שבעה איים בים דרום סין, השקיעה 200 מיליארד דולר בהפיכת נמל גואדר שבמערב פקיסטן מכפר דייגים מאובק לנמל בינלאומי מרכזי ששוכן 300 מיילים מפתח המפרץ הפרסי, ומפעילה בסיס צי בג'יבוטי, במזרח אפריקה. הם חותכים דרך טבעות הפלדה של ארצות הברית".

 

מי שהבין זאת היטב, אומר מקוי, הוא ברק אובמה, "גאון גיאו־פוליטי" כהגדרתו. "הוא הגה אסטרטגיה גאונית לבלימת סין. קודם כל, הוא אמר שלמזרח התיכון אין משמעות כלשהי לארצות הברית: יש לנו נפט וגז, ולכן אנחנו יכולים להוציא את הכוחות שלנו משם ולהסיט הכל כדי להגן על נקודת הציר בפאתי האוקיינוס השקט ולחדש את הבריתות שלנו עם קוריאה הדרומית, הפיליפינים ויפן. ואובמה אכן עשה את זה. שנית, אובמה הגה שני הסכמי סחר נועזים: עם מדינות האוקיינוס השקט (TPP) ועם האיחוד האירופי (TTIP). באמצעות ההסכמים האלה הוא תכנן לייבש את נוזל החיים, הסחר, מהגוש היבשתי באירו־אסיה, להטות אותו דרך האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, אל ארצות הברית", וכך בעצם לשמור על מעמדה הכלכלי. בניגוד לתיאור אובמה כ"גאון גיאופוליטי", אני אומר למקוי, הוא לעתים נתפס, למשל בישראל, כמי שהרקורד שלו בנושא די גרוע, בעיקר בגלל האירועים בסוריה ובלוב. "בראיון הפרישה שלו ל'אטנלנטיק' אובמה הנגיד באופן מאוד מפורש בין האלימות יוצאת הדופן של המזרח התיכון למה שקורה בדרום־מזרח אסיה, שם יזמים עמלים להשיק מוצרים חדשים", מסביר מקוי את ההיגיון של אובמה, שהעדיף את הדינמיות הכלכלית על פני האלימות. "הוא צמצם את הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון מהר ככל שהדיפלומטיה הבינלאומית והפוליטיקה הביתית אפשרו לו וניסה לבצע שינוי היסטורי, את המפנה לאסיה. היה לו חזון ברור. זה לא מפתיע שבישראל הסתכלו עליו באופן שלילי - כפי שבדרום־מזרח אסיה הסתכלו עליו באופן חיובי".

 

אבל אובמה כבר לא נשיא, וההסכמים שאותם קידם לא יצאו לפועל. למעשה הם מתו כבר בזמן המירוץ לנשיאות. כך ארצות הברית יורדת ממעמדה העולמי לא רק בגלל הכוחות החיצוניים אלא גם בגלל השינויים מבית. "עלות הגלובליזציה לא התחלקה באופן שוויוני בתוך ארצות הברית. יש בכל רחבי אמריקה כיסי עוני, מקומות כמו דרום־מערב פנסילבניה, שבהם יש רמה מזעזעת של התמכרות למשככי כאבים והרואין, קהילות הרוסות שלא יכולות לקיים שירותים ציבוריים, שבהן ההזדמנות היחידה היא להצטרף לצבא ולעזוב את העיר. האנשים האלה התמרדו. והם התחברו לזרם שתמיד היה קיים בארצות הברית מאז נהפכה לכוח גלובלי בסוף המאה ה־19: זרם אנטי־אימפריאלי, אנטי־זרים, 'אמריקה ראשונה'".

 

 

אובמה. "גאון גיאו־פוליטי" אובמה. "גאון גיאו־פוליטי" צילום: בלומברג

 

התוצאה של המרד שעליו מדבר מקוי היתה כמובן בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא, בצלה של התערבות רוסית. זה קצת אירוני, בעצם: "אחרי עשורים של מניפולציה בבחירות במדינות אחרות, התבצעה מניפולציה על הבחירות שלנו", אומר מקוי. "ביסודו של דבר, בעולם המודרני, הגמונים גלובליים מבצעים מניפולציה בבחירות של אחרים. כוחות דועכים חווים התערבות של אחרים בבחירות שלהם".

 

וכעת, חרף הבטחות הבחירות "להפוך את אמריקה לגדולה שוב", תחת ממשל טראמפ אמריקה רק נחלשת יותר, טוען מקוי. הנשיא החדש פשוט מאיץ את הדעיכה. "בחודשים הראשונים שלו בתפקיד טראמפ הצליח להאיץ את קריסת עמודי התווך של העוצמה האמריקאית. בשבוע הראשון הוא כבר ביטל את ה־TPP, אף שיפן ניסתה באופן נואש להחיות את ההסכם. הדבר השני שטראמפ עשה, כפי שאפשר לראות בתמלילי שיחות טלפון שהתפרסמו, הוא להרחיק את ראש ממשלת אוסטרליה ולמחוק את כל ההישגים הדיפלומטיים והצבאיים של אובמה עם המדינה. היתה לו סדרת התבטאויות שליליות על קוריאה הדרומית, והנשיא שלה מון ג'יאה אין רץ על מצע של 'ללמוד להגיד לא לאמריקה'. גם מהשיחה עם נשיא הפיליפינים ברור שהמדינה הפנתה לנו עורף. ואז, כשטראמפ ביקר במפקדת נאט"ו במאי, הוא סירב לאמץ את סעיף ההגנה ההדדית של הברית. מאז הוא כבר אמר 'מובן שאני מאמץ אותו', אבל הוא גרם להחלשת נאט"ו. הנזק שהוא גורם לעמודי התווך של העוצמה האמריקאית הוא אדיר".

 

כבר היום נפסיד לסין במלחמה

 

טראמפ אמנם האיץ את התהליך, אבל אימפריות הרי נופלות לאט, לא? לא ממש, מסביר מקוי, שטוען בספר כי ההגמוניה האמריקאית תדעך עד 2030. "יש הבדל בין אימפריה חזקה למדינת לאום, אפילו מדינה ממוצעת", הוא אומר. "מדינה שמנוהלת כראוי שואבת את עוצמתה באופן אורגני מהארץ, העם והתרבות. הצבא הוא צבא אזרחים. יש לו מורל גבוה, כי אתה מגן על עצמך, והקהילה תומכת בחיילים שעומדים בחזית. להבדיל, כשהכוחות שלך מעבר לים, בקנה מידה גלובלי, הכל נהפך לשביר מאוד, שנוי במחלוקת - ויקר. הכל נתון להתפוררות מהירה מאוד מאוד. בתוך 20 שנה האימפריה הבריטית עברה משליטה ישירה ברבע מהאנושות לשליטה בכמה רסיסים כגון גיברלטר. האימפריה הצרפתית התפוררה בתוך שמונה שנים. פורטוגל התמוטטה לפתע, אחרי מאות שנים. אימפריות יכולות פשוט להתפורר, במהירות מדהימה".

 

לדבריו, "חלק מתהליך השקיעה הוא דינמיקה פסיכולוגית שהיסטוריונים קוראים לה מיקרו־מיליטריזם. הדוגמה המפורסמת ביותר היא סואץ: השמרנים בבריטניה ראו בהלאמה של נאצר את התעלה עלבון פסיכולוגי, שדחף אותם לפעולה לחלוטין לא רציונלית. ההתערבות בסואץ שהם בישלו בסוד יחד עם בן־גוריון והממשלה הצרפתית והסתירו מהנשיא אייזנהאואר, בעל הברית העיקרי שלהם, היתה אסון מוחלט (בישראל היא כמובן התגלגלה למלחמת סיני, 1956 — א"פ). כשזה נגמר כולם ידעו שהאריה הבריטי היה חיית קרקס נטולת שיניים שרוקדת לקול השוט של ארצות הברית".

 

טראמפ בביקור במפקדת נאט"ו בבריסל, במאי. "הנזק שהוא גורם לעמודי התווך של העוצמה האמריקאית הוא אדיר" טראמפ בביקור במפקדת נאט"ו בבריסל, במאי. "הנזק שהוא גורם לעמודי התווך של העוצמה האמריקאית הוא אדיר" צילום: איי פי

 

אתה חושש שנראה זאת באיראן או בקוריאה הצפונית?

"ייתכן שהיסטוריונים שבעוד 50 שנה יבחנו את שקיעת הכוח הגלובלי האמריקאי יסתכלו כך על ההתערבות האמריקאית בעיראק במרץ 2003. כלומר ייתכן שכבר ראינו את הדינמיקה הזאת קורית. אבל יש אפשרות שיהיו התפתחויות אחרות. טראמפ יכול להפציץ את קוריאה הצפונית, יש הפיתוי להתערב במזרח התיכון, ואולי תחת ממשלים אחרים תהיה התערבות במזרח אירופה. יש הרבה אפשרויות".

 

איך תיראה הדעיכה של האימפריה האמריקאית?

"בוא נבחן שלושה תרחישים, שלכל אחד מהם תוצאות אחרות. אחד הוא דעיכה מנוהלת, שינוי כוחות עדין בסדר העולמי, כך שארצות הברית עוברת ממעמד של הגמון לראשונה בין שווים. הסדר העולמי הליברלי שהיא בנתה — האו"ם, ארגון הסחר וכל השאר — יישארו במקום. זה מן הסתם יהיה כרוך באובדן של יתרון מסחרי מסוים והדולר ייחלש, אבל זה יהיה שינוי שנוכל לעמוד בו.

 

"התרחיש הבא הוא של מיקרו־מיליטריזם. אנחנו תוקפים איפשהו בעולם: במזרח התיכון, בקוריאה, באירופה, כאמור יש הרבה אפשרויות. זה אסון מבחינה צבאית שמוביל לערעור המורל בארצות הברית ומאותת באופן דרמטי על דעיכת העוצמה האמריקאית, כמו שאירע לבריטניה בסואץ. זה שינוי קשה יותר, מתוכנן פחות, נשלט פחות.

 

"התרחיש האחרון הוא מלחמה עם סין. זה אולי נשמע תלוש מהמציאות, אבל בוושינגטון, בפנטגון ובמכוני מחקר, כבר התחילו לבצע משחקי מלחמה. תאגיד ראנד, שהוא אם כל מכוני המחקר, הגיע למסקנה שארצות הברית עשויה לא לנצח כבר היום. ההערכה שלי היא שמלחמה כזאת תתנהל בסייברספייס ובחלל, מלחמה של מכונות ולא בני אדם, שבה ההרס לא יהיה גדול. אבל סין תגיח ממנה כשולטת בלפחות בחצי האוקיינוס השקט אם לא יותר, כשארצות הברית מופשטת מהכוח הצבאי, הכלכלי והגיאו־פוליטי הגלובלי שלה באופן פתאומי ודרמטי". בתרחיש שאותו הוא משרטט בספר, סין יוצאת מהתנגשות הסייבר כשידה על העליונה, משביתה את מערכות הניווט והתקשורת של הצבא האמריקאי, רוסיה מנצלת את ההזדמנות כדי לשפר עמדות באוקיינוס האטלנטי ובים התיכון, ובסופו של העימות ארצות הברית מאבדת את עמדות המפתח שלה בים ובחלל ואת אחיזתה בשתי קצוות אירו־אסיה - אבן היסוד לשליטתה הגלובלית.

 

מקוי מקווה שיהיה אפשר להסתפק בתרחיש הראשון, שלדעתו גם סביר יותר, אבל מוסיף ש"זה דורש מנהיגות מיומנת בוושינגטון".

 

לדעיכה האמריקאית יש משמעויות שנוגעות לסדר העולמי, לכלכלה, לערכים. וגם לישראל. "באופן בסיסי, המעטה הצבאי האמריקאי מעל ישראל עשוי להתפוגג באופן משמעותי ומהיר", אומר מקוי, שמשרטט עתיד אפשרי שבו הצי השישי ייצא מהים התיכון, בסיסי חיל האוויר האמריקאי באירופה יקטנו ובסיסי המל"טים שלה ייסגרו. "כשארצות הברית כבר לא זקוקה למזרח התיכון ולאנרגיה שלו, מה יהיה האינטרס המרכזי שלה באזור? אולי מכירת נשק לסעודים ולאמירויות. אמנם היא עשויה לשמר מחויבות אידאולוגית חזקה להגנת ישראל ולהישרדותה, אבל המציאות היא שהיחלשות העוצמה הגיאו־פוליטית שלה עלולה לצמצם את היכולת שלה לעשות את זה. וזו אפשרות ריאלית".

 

כשיהיה ממש גרוע, נכוון מחדש

 

אני שואל את מקוי על האמביוולנטיות שהוא משדר. מצד אחד, הוא בילה את הקריירה שלו בתיעוד היבטים לא מלבבים של האימפריה האמריקאית. מצד אחר, הוא מדבר כפטריוט, למשל כשהוא מתאר את אמריקה שבה גדל, את תחושת ההקרבה המשותפת והשגשוג הלאומי. וגם כאשר הוא מסתייג מהפעולות הצבאיות והחשאיות של ארצו, הוא משתמש שוב ושוב ב"אנחנו".

 

"ארצות הברית לא היתה מושלמת כמעצמה עולמית. היו לנו הפשרות והסתירות שלנו. גם אנחנו נקטנו ריאל פוליטיק, כמו שכל האימפריות עושות. אבל אנחנו גם ייצגנו עקרונות: שלטון החוק הבינלאומי, ריבונות לאומית, קידמה כלכלית, שוויון, זכויות נשים, זכויות גאים, זכויות טרנסג'נדרים. ומה הסינים מציעים? הם יעבדו עם כל דיקטטור. זה סחר־מכר במזומן, ריאל פוליטיק בלי שאר הרוח של איזה עיקרון מרומם. אני לא חושב שהעולם שסין תחלוש עליו יהיה מקום פרוגרסיבי כמו זה שהאמריקאים חלשו עליו".

 

דיברנו הרבה על שקיעה, אבל זאת תקופת החגים כאן בישראל. אפשר לסיים בנימה אופטימית?

"אם להיות אופטימיים, אולי ממשל טראמפ עשה לנו טובה באופן לא מכוון. טראמפ מבטא, בפה מלא, עוינות כלפי העולם וכלפי מהגרים, לאומנות צרה. אולי אחרי שחווינו את זה והוצאנו את זה מהמערכת, נבין שייתכן שזה לא הנתיב הכי טוב, שאנחנו באמת חברים בקהילה הבינלאומית, שאנחנו אכן מרוויחים ממהגרים, שמועיל לנו לעבוד עם בעלי הברית שלנו מסביב לעולם, שאולי העקרונות שתמכנו בהם ב־70 השנה האחרונות הם באמת ערכי היסוד שלנו, ואולי אנחנו צריכים לאמץ אותם ביתר שאת. הפלרטוט עם הטראמפיזם עשוי להיות כמו סטירה בפרצוף, שלאחריה נתקדם בכיוון ליברלי יותר, פרוגרסיבי, יצירתי וחיובי. דמוקרטיה היא תמיד מוצר לא מוגמר, היא תמיד תהליך. אנחנו בעיצומו של המאבק האמריקאי המתמשך לבנות את הדמוקרטיה".

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x