• תפריט
מוסף 14.09.2017
האדר מוסף שבועי 14.9.17

חוץ. יום. כפר קולנוע דרום, 14 אנשים עושים סרטים

קבוצה של יוצרים צעירים בחרה לפעול דווקא בקיבוץ ברור חיל, והקימה קהילת קולנוע עם חלומות גדולים. בגלל יוקר המחיה בתל אביב, בזכות הרכבת לשדרות, בתמיכת הרשויות המקומיות ובלי אידאולוגיה דרמטית - הם מממשים את החזון להוציא את התרבות לפריפריה

ארי ליבסקר 09:2914.09.17

"אי אפשר לגור בתל אביב ולעשות קולנוע", קובעת רוני בארי. "מתי מעט עושים את זה, והשאר עובדים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. לכן אנחנו כאן".

 

כשבארי אומרת כאן, היא מתכוונת לקיבוץ ברור חיל שבין קריית גת לשדרות. כשהיא אומרת "אנחנו", היא מתכוונת ל־14 יוצרי קולנוע שחיים יחד ב"כפר קולנוע דרום", קהילה קטנה ומגובשת של אנשי התחום שבחרו לחיות ולפעול דווקא שם. כי במרכז, הם מסבירים, אי אפשר.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

 

"אני לא חושבת שהייתי יכולה ליצור בתל אביב", אומרת רוני ריינהרץ (32), בוגרת לימודי קולנוע במכללת ספיר הסמוכה, כמו רוב אנשי הכפר, שבו עשר משפחות. "אחרי שסיימתי את הלימודים גרתי ליד תל אביב ועבדתי בה, ערכתי ב'האח הגדול' ובתוכניות מסחריות אחרות, ולא נהניתי מזה. הייתי מעורבת בהרבה דברים אבל הם לא היו אני, תמיד הייתי ליד. יש בתל אביב המון עומס, והרגשתי שאין שם דברים אמיתיים. כאן הרבה יותר טוב לי לחיות, וכאן גם יותר מעניין מבחינת החומרים. יש פה הרבה יותר חופש מחשבתי, וכשאני לא צריכה לעבוד כל היום אני יכולה לפתח את עצמי בכל מיני תחומים, גם ברמה האישית וגם בקולנוע".

 

חלק מדיירי כפר קולנוע דרום, מימין: יונתן קליין, ערן ברעם, רוני בארי, עדי לביא, צילה לוי ורוני ריינהרץ. "יש פה הרבה יותר חופש מחשבתי" חלק מדיירי כפר קולנוע דרום, מימין: יונתן קליין, ערן ברעם, רוני בארי, עדי לביא, צילה לוי ורוני ריינהרץ. "יש פה הרבה יותר חופש מחשבתי" צילום: עמית שעל

 

"דווקא בזכות העובדה שאנחנו פה יש לנו יותר זמן לעשות קולנוע", מסכימה בארי, ונוגעת בנקודה משמעותית נוספת, מלבד העומס וההתמסחרות בסצנה התל־אביבית: הכסף. "ההוצאות שלנו למגורים כאן הן 1,500 שקל בחודש, 800 לשכירות ועוד כ־700 שקל למסים של הקיבוץ. זה כלום לעומת מה שאתה משלם בתל אביב. שם לא היינו סוגרים את החודש, נאלצנו לעבוד בהפקות ריאליטי, ומה שלא עשינו המינוס הלך ותפח. עכשיו אנחנו לא במירוץ, במרדף אחרי הכסף. התפנה לנו זמן יצירה". בזמן הזה ריינהרץ עורכת סרטים דוקומנטריים, בארי כותבת פיצ'ר, ובן זוגה ערן ברעם (35) מביים סרטים קצרים במסגרת קבוצת קולנוענים בינלאומית שנקראת KINO, ושהסרטים של היוצרים החברים בה מוקרנים כמה פעמים בשנה באירועים מיוחדים שנקראים "קברטים".

 

אפשר לראות בבחירה של הקולנוענים הללו לחיות ולפעול בדרום הגשמה מאוחרת של חזון בן־גוריון להפריח את הנגב, או של חזון מירי רגב להוציא את התרבות גם מחוץ ל"מדינת תל אביב", במילותיה. אבל הם לא הגיעו לשם מסיבות אידאולוגיות כאלה (להבדיל, למשל, מקבוצות תיאטרון שיצאו לחיפה, לקריית שמונה, לדימונה וכן הלאה מאז שנות השבעים ועד השנים האחרונות, מתוך תחושת שליחות מובהקת). הם הגיעו לשם כי רצו ללמוד קולנוע בספיר, ונשארו. כי הם אהבו את האזור, כי הוא זול, וכי הרכבת מחברת אותם בקלות לתל אביב — כולם הזכירו את שלושת השיקולים האלה כמוטיבציות העיקריות. וכשזול, ולא רחוק, ורגוע, מגיעה גם תחושת החופש היצירתי. תחושת שליחות, כאמור, אין כאן. ייתכן שאם שרת התרבות רוצה לפזר את התרבות ברחבי הארץ, במקום לריב עם הקולנוענים התל־אביבים היא צריכה למנוע את ירידת מחירי הדירות במרכז, ולהניח עוד כמה מסילות רכבת.

 

מתוך פרויקט תיעוד הקיבוצניקים של יונתן קליין, אליה שוורץ ורוני ריינהרץ מתוך פרויקט תיעוד הקיבוצניקים של יונתן קליין, אליה שוורץ ורוני ריינהרץ צילום: אליה שורץ ויונתן קליין

 

עדיין לא יצרו מרכז לתעשייה, אבל יש קהילה

 

הקרוואנים של הקולנוענים - רובם חיים בזוגיות עם קולנוענים אחרים, ורובם כבר הורים לילדים - נמצאים בין המדשאות והשבילים הקיבוציים, תחת כמה עצים שופעי צל, מאחורי קרון רכבת ישן, שריד מהקו המנדטורי שנסע מחיפה לרפיח. בקצה המתחם יש מבנה קבע, שפעם, מזמן, היה כיתת לימוד, ששנים עמדה נטושה.

 

כשהקולנוענים הגיעו, יונתן קליין (32) ועדי לביא זיהו את הפוטנציאל, שיפצו את המבנה, התקינו פרקט, צבעו את הקירות, ויצרו לקהילה הקטנה שלו חלל עבודה משותף. עכשיו יונתן מפעיל משם את חברת ההפקה שלו, שיוצרת סרטי תדמית בעיקר לחברות ידועות. "חיפשתי מקום לעבוד בו, ובסוף זה נהפך למרכז הקהילתי שלנו", הוא מספר. "כל אחד מאיתנו עובד בנפרד על הפרויקטים שלו, אבל יש שיתופי פעולה והרבה עזרה הדדית, בציוד, בידע טכני, כל אחד עם ההתמחות שלו", אומרת בארי. "כשאתקדם עם הפיצ'ר שלי, אני אעדיף לעבוד איתם. גם בפיצ'ר של רומן שומונוב זה היה כך".

 

שומונוב (32) סיים לאחרונה את צילומי הפיצ'ר שלו, שמתרחש בדרום. קודם לכן ביים את "החולמים מבבילון", סרט דוקומנטרי שפתח את פסטיבל דוקאביב ותיעד צעירים מאשדוד, יוצאי ברית המועצות, שמתאמנים לאליפות העולם בברייקדאנס וחושפים חיים של ניכור ומצוקה. העבודה הזאת שלו היא הדוגמה המובהקת ביותר לאופן שבו אנשי הכפר שואבים גם חומרים יצירתיים מהסביבה, אבל היא אינה היחידה. "אין הרבה אנשים שעוסקים בקולנוע וגרים בקיבוץ בקרבה כזאת זה לזה, וזה יוצר שיתופי פעולה וחיבורים", אומרת ריינהרץ. "יונתן ואני ביחד עם אליה שורץ למשל הגינו פרויקט של תיעוד ותיקים מהקיבוצים, שמספרים על החיים שלהם. אנחנו מציעים את זה כחבילה לקיבוצים פה באזור, לעתים בשיתוף פעולה עם בני הנוער".

 

מהסרט התיעודי "החולמים מבבילון" של שומונוב. "בדרום יותר מעניין מבחינת החומרים" מהסרט התיעודי "החולמים מבבילון" של שומונוב. "בדרום יותר מעניין מבחינת החומרים"

 

 

החיבורים האלה אינם רק ספונטניים: הכפר הוקם בחסות החטיבה להתיישבות, תנועת אור ליישוב ופיתוח הנגב והגליל, בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר (שחלק מאנשי הכפר עובדים בה או איתה) והמועצה האזורית שער הנגב. מפגשים עם אנשי אור והחטיבה להתיישבות, למשל, מתקיימים באופן קבוע, גם כדי לקדם יוזמות יצירתיות משותפות. אבל הכוונה של כולם להתחיל לבסס באזור מרכז קולנועי משמעותי עוד רחוקה מיישום. ברעם מספר כי רצו להקים שם אולפנים ובית פוסט־פרודקשן, "חשבנו שהתחזוקה יכולה להיות זולה, רצינו שיוצרים ואנשי תעשייה יגיעו לכאן ואפילו ילונו בקיבוצים באזור. היו כמה גישושים מצד משקיעים, אבל מבצע צוק איתן הצליח לגדוע את כל הפרויקט, וגם העובדה שתעשיית הטלוויזיה הישראלית לא ממש אוהבת שינויים לא הועילה".

 

עוטף עזה? בינתיים עוד לא הגיעה מלחמה

 

כן, המצב הביטחוני מרחף מעל. "אבל למזלנו הפצמ"רים נופלים ביישובים שקרובים לגבול והפגזים במקומות מרוחקים יותר, ואנחנו בין לבין. ב־17 השנים האחרונות היתה כאן רק נפילה אחת", אומר קליין. ועדי לביא מוסיפה: "המלחמה בינתיים לא הגיעה. כשתבוא - נתמודד. אני מאמינה ש'פעם ב־17 שנה' יחזיק גם הפעם".

 

החשש מ"המצב" היה שיקול מכריע בהצטרפותה של לביא (39) לכפר. היא בכלל למדה בארצות הברית, באוניברסיטת קולומביה ובסקול אוף ויז'ואל ארטס בניו יורק, והגיעה לכאן רק באוקטובר, עם בת זוגה צילה לוי (38), בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. כיום לוי עובדת בארגון התסריטאים, ולביא מסיימת פרויקט של מציאות מדומה המתעד את היעלמותו של ים המלח. "המעבר לעוטף עזה הטריד אותנו, לא ידענו יותר מדי מה קורה באזור", אומרת לביא, "רק שמענו שזה אזור מבוקש וקשה למצוא כאן דירות להשכרה, זה היה תמוה מאוד בעינינו. עשינו רשימה של בעד ונגד המעבר, ויצא שהיו פי שניים סעיפים בעד. אנחנו ממש לא מצטערות שעברנו, ואוהבות לגור כאן. האזור מקסים, האנשים ממש נחמדים, יש פה תחושה קהילתית, לא רק בכפר אלא גם בערים מסביב, שדרות ונתיבות, ובקיבוצים. יש אחלה חומוס בשדרות, ופתחו כאן גם מסעדה הודית, לא חסר כלום. כשגרנו בתל אביב חיינו בבועה. חשבנו שאין לנו לאן ללכת, יש רק את תל אביב. זה ממש לא נכון, זו ראייה קטנה ובועתית. פה יש משהו יותר זורם ולא מתיימר, שמוצא חן בעינינו. וחוץ מזה, רוב החברים שלנו עזבו את תל אביב. הייתי אומרת שאפילו החשמל יקר להם. הם ברמת גן, בת ים וחולון ואפילו רחוק יותר".

 

אלא שגם בדרום הזול קולנוע אינו מבטיח פרנסה. בארי נוסעת לתל אביב שלוש־ארבע פעמים בשבוע, למשרד שפתחה המתמחה בפרסום באינטרנט. ברעם עובד באמדוקס בשדרות. היצירה החופשית שהמעבר לכפר מאפשר להם עדיין מוגבלת בזמן, כפופה לאילוצים אחרים, אבל הם עדיין חולמים וכותבים ומצלמים. בני הזוג היו בגרעין הראשון של הסטודנטים בספיר שהגו את רעיון הכפר, אבל לא הצטרפו אליו מיד עם הקמתו ב־2010. המרחק מתל אביב עוד הקשה עליהם, אבל זה השתנה עם הפעלת קו הרכבת לשדרות ב־2013, "ואז הבנתי שאני יכולה לעבוד בתל אביב ולגור כאן", אומרת בארי.

 

יש בחלק מהם משהו שהוא עדיין בגדר "תל־אביבים שלא גרים בתל אביב", אבל עם הזמן מעמיק החיבור שלהם לסביבה, לטבע, ל"אנרגיה האחרת" כהגדרת עדי גוטמן (35), וגם, כאמור, מתרבות היצירות שמתבססות על סיפורים וחומרים מהאזור. ובאופן כללי, "יש כאן ריאקציה למה שנקרא 'הקולנוע של המרכז'", אומרת ריינהרץ ומספרת על החברים ללימודים שעברו לתל אביב, "משתלבים במה שקיים ולא עושים דברים בעצמם". לביא מוסיפה: "הסיבה שהתרבות התרכזה במרכז היתה שלאמנים לא היו אלטרנטיבות אחרות, אבל עכשיו יש תחבורה ציבורית טובה, ויש לנו פה אפשרות למרחב נשימה".

 

לתמוך בפריפריה, אבל לא כמו מירי רגב

 

ובכל זאת, עד כמה הקריאות של מירי רגב לצאת מתל אביב מחלחלות ליוצרים צעירים — תופעה שבולטת גם בקרב מוזיקאים, כפי שנסקר לאחרונה במוסף זה — גם אם באופן לא מודע? "אני בהחלט חושב שצריך לתמוך בפריפריה", אומר שומונוב, "אבל לא כמו שרגב מציגה את זה. ואני אישית אף פעם לא הרגשתי שקיבלתי מימון כי אני מהפריפריה, אלא רק בגלל טיב היצירה והכישרון שלי".

 

"אנחנו לא באים ואומרים שצריך ליצור תרבות ייחודית לפריפריה, אף שחלק מהיצירות שלנו מושפעות ממה שקורה באזור, כי פה אנחנו חיים", אומרת בארי. "המעבר לכאן לא היה מהלך הרואי שאמר 'בואו נציל את הפריפריה'. זה קרה כי ישראל פשוט גדולה יותר ממדינת תל אביב". עם זאת, אני אומר לה, אתם חיים את האידאולוגיה שלה. "פוליטיקאים מתחלפים, ואלה שמדברים על הפריפריה עושים את זה בשביל הון פוליטי. אנחנו עושים את זה כי אי אפשר אחרת. בתל אביב אי אפשר לעשות קולנוע, אז אנחנו כאן".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x