$
בארץ

ניתוח כלכליסט

ארבע שנים לכהונת פלוג: בין שמרנות לבועת אשראי

קרנית פלוג, הנגידה הראשונה שהביאה לתפקיד גם תפיסה חברתית, זוכה לביקורות קשות ששוחקות את מוניטין הבנק המרכזי. בזמן שנותר לקדנציה היא תתמודד עם חוסר האמון של שר האוצר, עם הלחץ להעלות ריבית ועם בועת אשראי שמאיימת להתפוצץ

מיקי פלד 06:4802.08.17

ארבע שנים חלפו מאז שנכנסה נגידת בנק ישראל קרנית פלוג לתפקידה, אז עוד כממלאת המקום של סטנלי פישר. לפלוג נותרו עד לסיום הקדנציה הראשונה עוד שנה וארבעה חודשים, עד נובמבר 2018, אך כבר עכשיו אפשר להגיד שמדובר בקדנציה מאוד לא שגרתית. לכאורה היא נראית כמעט משמימה, עם ריבית שנותרת על כנה כבר שנתיים וחצי, אך בפועל מדובר בקדנציה סוערת מאוד, כזו שנגעה בפעם הראשונה במקומות שבהם נראה היה שבנק ישראל חסין. במילים אחרות, תחת כהונתה של פלוג החלה להישמע ביקורת על הבנק המרכזי שהיא לא ויכוח עם בנק ישראל אלא ויכוח על בנק ישראל.

 

 

 

 

תחומי הפעילות של בנק ישראל הם כאלו המציבים את הנגידה ובכירי הבנק בכמה מעמדות המפתח לניהול המשק. על אחת כמה וכמה בתקופה שבה בנקים מרכזיים אחרים במדינות המפותחות הם אלו שנוטלים את המושכות בניסיון להגדיל את הצמיחה, להקטין את האבטלה ולשמור על היציבות של מערכת פיננסית שברירית שעוד לא התאוששה מהמשבר שתקף אותה לפני תשע שנים.

 

לכן על פניו הסיכום היה צריך להתחיל מפירוט והערכה של הפעולות השונות של פלוג בזירות השונות. אך במקרה של פלוג, המקום בו צריך להתחיל הוא דווקא זה הפוליטי, או התדמיתי, ולו משום שתדמית, אמון הציבור והפוליטיקאים, מוניטין ויוקרה הם הכלים החשובים ביותר שיש לכל בנק מרכזי בעולם, וכשהכלי הזה נפגע, נפגעת גם יכולת ההשפעה של כלכלניו לעצב את המדיניות הכלכלית.

 

גפני (מימין) ופלוג. יו"ר ועדת הכספים מבקש סמכות על הפיקוח על הבנקים גפני (מימין) ופלוג. יו"ר ועדת הכספים מבקש סמכות על הפיקוח על הבנקים צילום: אוהד צויגנברג

 

 

 

מחיר הנתק עם כחלון

 

בסביבתו של שר האוצר משה כחלון מרגישים שפלוג לא התגייסה למטרה העיקרית שלשמה הוא נבחר — הורדת מחירי הדיור. אם באמצעות העלאת הריבית במשק — שאמורה בתורה לצמצם את התמריץ לקנות דירות — ואם באמצעים אחרים. כחלון אולי לא באמת חושב שלבנק ישראל יש אינטרס שמחירי הדירות יעלו כדי שהבנקים לא ייפגעו, כמו שהוא נוהג להאשים מדי פעם, אבל הוא בהחלט לא מצליח להבין למה הבנק המרכזי עם כל הכוח שלו משאיר אותו בודד במערכה.

 

מהצד השני, פלוג רואה בכחלון עוד שר אוצר פופוליסט שגם כאשר הוא עושה צעדים נכונים, כמו העלאת מס הכנסה שלילי במסגרת תוכנית נטו משפחה, זה מהסיבות הלא נכונות. במילים אחרות, כחלון, כמו קודמיו, לא פותח את הבוקר בשאלות מה אפשר לעשות כדי להעלות את פריון העבודה בישראל, איך אפשר לשפר את מערכות החינוך, הבריאות והתשתיות בישראל, אלא בשאלה עד כמה הוא יוכל להגדיל את הכיס של המשפחה הישראלית מבלי להביא לחורבן מוחלט של תקציב המדינה. בשורה התחתונה, בין השניים שורר חוסר הערכה הדדית.

 

 

 

בסוף 2015, חודשים ספורים אחרי שכחלון נכנס לתפקידו והקים את ועדת שטרום להגברת התחרות בין הבנקים המתיחות בין השניים עלתה על פני השטח. בנק ישראל בוודאי לא התלהב מהרעיון אך שיתף פעולה. לא לקח זמן רב עד שהקורקטיות נעלמה. בפברואר 2016 כחלון כבר תקף את בנק ישראל באופן רשמי כשאמר ש"בנק ישראל אינו מהתומכים הגדולים של תחרות ואני לא יכול לתת למישהו שמתנגד לתחרות לפקח על התחרות". חלף שבוע ופלוג החליטה להתעמת באופן פומבי עם כחלון, לכאורה על המסקנות המסתמנות של ועדת שטרום, אבל בפועל היא שחררה הצהרה שעליה היא חזרה מאז שוב ושוב בצורות שונות. "החשיבה קצרת הטווח במערכת הפוליטית נוטה לייחס פחות חשיבות ליציבות המערכת לטווח הארוך ולכן חשוב שהשמירה על היציבות תהיה מחוץ לתחום של המערכת הפוליטית", אמרה פלוג.

 

לזכותה של פלוג ייאמר שהיא האדם הראשון שעומד בראש בנק ישראל שיש לו תפיסה כלכלית־חברתית סדורה. פלוג חוזרת בנאומיה על הביקורת שיש לה על הממשלות האחרונות שלפיה הן אינן עושות מספיק כדי שהצמיחה תהיה "מכלילה", כלומר תגיע אל כל שכבות האוכלוסייה. עד כה לא עושה רושם שדבריה הותירו חותם על כחלון.

 

אפשר היה לפטור את כל המתיחות הזו כרכילות, מלחמות אגו או כל כינוי אחר שמפחית מחשיבותן, אבל הנתק בין השניים משפיע על המדיניות של פלוג באופן עמוק, ומכאן על הכיס של כולנו. זהו הנתק שמונע מבנק ישראל ומשרד האוצר להגיע להבנה המשותפת שהאחריות על העזרה ליצוא הישראלי תעבור מפלוג לכחלון. אם האוצר היה פוצח בשורה של תוכניות ממשיות לעידוד ועזרה לתעשייה בכלל והיצוא בפרט, הסבירות שבנק ישראל היה ממעט יותר ברכישות מט"ח, ואולי אפילו מעלה את הריבית יותר מוקדם מאשר ברבעון השני של השנה הבאה היתה עולה. במקרה כזה, השקל יכול היה להתחזק עוד יותר מבלי לפגוע ביצוא וכך לאפשר למחירים של המוצרים המיובאים — מקופסת הטונה ועד הדלק למכונית — לרדת. זו כמובן רק דוגמה אחת, ואפשר לחשוב על שורה של נושאים כלכליים ששני הגופים החשובים ביותר במשק הישראלי מסוגלים לשתף בהם פעולה לטובת כולם, אם רק היו שוררים יחסי אמון בין שני האנשים שעומדים בראשם.

 

המצב הזה הוא גם בעיה חמורה לבנק ישראל עצמו. האישור להטיח ביקורת חריפה, לעתים פופוליסטית אך לפעמים גם לגיטימית, זוהה מיד על ידי חברי הכנסת. רק לפני שבוע הוגשה הצעת חוק שעליה חתום גם יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני שנועדה לאפשר פיקוח גדול יותר של הוועדה על עבודת הפיקוח על הבנקים. בדיון בוועדת הרפורמות בכנסת עזבה המפקחת על הבנקים חדוה בר את ישיבת הוועדה אחרי ריב קולני עם ח"כ אראל מרגלית מהמחנה הציוני. חברי הכנסת גם ניסו להרחיב את סמכויות ועדת החקירה על ההלוואות שנתנו הבנקים לטייקונים, תוך רמיסה של עצמאות בנק ישראל לפקח על הבנקים. ההצעה נעצרה רק עם התערבותה של שרת המשפטים איילת שקד, שעשתה זאת לא מתוך אהבת הרגולטור אלא בשל שנאת הרגולציה. זה לא שבימים של פישר לא היתה ביקורת על הבנק ועל מדיניותו, בוודאי כאשר פישר הוריד את הריבית וגרר עלייה במחירי הדירות, אבל הביקורת מצד גורמים רשמיים לרוב לא חרגה מגבולות הדיון הסביר, תוך הקפדה על כבודו של הבנק.

 

אין ספק שמשהו במעמד של כמה "פרות קדושות" נסדק בשנים האחרונות, אבל מנגד, ביקורת נגד הרמטכ"ל, השב"כ ואפילו משפחות שכולות סופגת ביקורת נגדית קשה. אפילו הדברים בגנות השב"כ של השרה מירי רגב וח"כ דוד ביטן, שני פוליטיקאים בכירים אך ידועים בפרובוקציות שלהם, קיבלו יחס צונן מאוד. אך להבדיל, ביקורת על בנק ישראל נהפכה לסוג של מיינסטרים חוצה מפלגות.

 

עוד מאותו הדבר

 

הביקורת על בנק ישראל לא מתמקדת רק בענייני הפיקוח על הבנקים אלא גם על מדיניות הריבית והמשך רכישות האג"ח. כאן, הביקורת העיקרית נגד המדיניות של פלוג היא החוסר בתעוזה. שוב, ההשוואה לימים של פישר מתבקשת. באוגוסט 2009 פישר היה הנגיד הראשון של בנק מרכזי בעולם המערבי שהעלה את הריבית ב־0.25% ל־0.75%. בזמנו זכה המהלך לביקורות כמו גם למחמאות, אבל התחושה היתה שבנק ישראל מעז. מאז שפלוג נכנסה לתפקיד, בנק ישראל בעיקר ממשיך את המדיניות הקודמת — עוד הורדת ריבית ועוד רכישות מט"ח.

 

עד לפני שנה המדיניות של בנק ישראל היתה קונצנזוס בקרב רוב אנשי המקצוע. המשק הישראלי היה יציב יחסית, אבל מסביב הבלגן חגג ולא היה ברור כמה זמן נוכל להחזיק מעמד במצב זה. המשבר בגוש היורו היה נראה כמעט בלתי פתיר — האבטלה שם עמדה על 10% ויותר — ובארה"ב ההתאוששות של הכלכלה הגדולה בעולם הראתה ניצנים ראשונים בלבד.

 

אלא שמשהו חיובי קרה במשק הישראלי בשנה האחרונה. אם עד 2016 היה נראה שהצמיחה במשק נשענת על בועת צריכה, בסוף השנה שעברה היצוא החל להתאושש, והמשיך להראות סימנים חיוביים גם בתחילת השנה הנוכחית, שיעור האבטלה נשאר יחסית יציב והוא עומד על כ־4.5% ויתרות המט"ח של הבנק הגיעו ליותר מ־108 מיליארד דולר ומשדרות יציבות ארוכת טווח.

 

במקביל, ביולי החלו הבנקים המרכזיים הגדולים לדבר על חזרה אטית, מדורגת, לשגרה. כך, אחרי שהעלה את הריבית ב־0.25%, הפד כבר מתכנן לא רק העלאות ריבית נוספות, אלא גם שחרור הדרגתי בחזרה לשוק של תיק האג"ח העצום שהוא רכש כדי לעודד את הכלכלה. ה־ECB האירופי גם כן מדבר על האטה בקצב רכישות האג"ח לאור ההתאוששות האיטית בגוש היורו וגם בבנק המרכזי של בריטניה, למרות הברקזיט, נשמעים קולות התומכים בהעלאת הריבית. במילים אחרות, מה שהיה נראה כמדיניות סבירה של בנק ישראל במצב שבו הבחירה היא בין אלטרנטיבות גרועות, היום כבר לא כל כך בטוח שעדיין נכון.

 

בהתאם, גם הביקורת נגד פלוג התחילה להצטבר. אם בהתחלה היה מדובר בכלכלנים שדעתם מלכתחילה שונה מאוד מזו של הבנק המרכזי בשורה של נושאים, כמו יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה אבי שמחון, הביקורת על מדיניות רכישות המט"ח החלה להגיע גם מכלכלנים כמו מנכ"ל משרד האוצר לשעבר ירום אריאב וראש החוג לכלכלה באוניברסיטת תל אביב עדי פוזנר. המכה המורלית הקשה ביותר הגיעה מכיוונו של מי שהיה אמון על ניהול רכישות המט"ח בבנק ישראל בתקופת פישר, בארי טאף, שאמר כי הבנק לא מבצע בדיקה מסודרת של העלות הגבוהה של המשך רכישות המט"ח.

 

אחד הכלכלנים ששוחח עם "כלכליסט" הציע מדיניות חלופית. לדבריו על בנק ישראל היה לבחון צעדים נחושים יותר ואף קיצוניים כדי לפצות על הבעיה הכפולה בדמות ריבית נמוכה ושקל חזק. "פלוג בחרה באסטרטגיה של המתנה עד שמאיזושהי סיבה האינפלציה בעולם תתחיל לעלות, ובעקבות כך הבנקים המרכזיים בעולם יעלו את הריבית בהתאם. במקרה כזה ייווצר פער ריביות בין ישראל לעולם שיגרום לפיחות בערך השקל. תנאים אלו יגרמו בהכרח גם לעליית האינפלציה בארץ ורק אז יעלה בנק ישראל את הריבית. מדיניות זאת בעצם נועדה להגן על היצואנים ולהחזיר את המשק לטווח האינפלציה שנקבע 1%—3%

 

"אבל אם פלוג היתה נועזת יותר אפשר היה לחשוב על פתרונות יותר קיצוניים, כמו לדוגמה להודיע היום שיחד עם הממשלה הבנק מעלה את יעד האינפלציה בהדרגה כך שבעוד 5 או 10 שנים הוא יהיה 4%, ולא 1%־3%. בהנחה שהשוק יגיב בהתאם ליעד החדש, זה אומר שהריבית הריאלית במשק תעלה ויהיה יותר משתלם ליזמים להשקיע פה. במקביל לכך גם השקל ייחלש בגלל הצפי לאינפלציה גבוהה יותר מאשר במדינות אחרות", אומר אותו הכלכלן.

 

צעד דומה מנסה הבנק המרכזי של יפן לעשות, במה שהוא ללא ספק צעד נועז מאוד מצדו. אנשי הבנק טוענים בתגובה כי בשלב זה אין סיבה לישראל לנקוט צעדים נועזים משום שבסופו של דבר המצב במשק הוא בסך הכל טוב, בוודאי כאשר משווים אותו לקיפאון המתמשך מזה שני עשורים של המשק היפני או הדשדוש של המשק האירופי.

 

בדרך לבועת אשראי

 

אורי גרינפלד, הכלכלן הראשי של בית ההשקעות פסגות, אמר ל"כלכליסט" כי "אני לא בטוח שאני רוצה שהבנק המרכזי יעז רק לשם ההעזה, אבל כשאני קורא את הפרוטוקולים של ישיבות הבנק אני רוצה לראות שהם שקלו, ודנו בכל ההבטים, ושהכלכלנים הכי טובים בישראל דנו בפלוסים והמינוסים של המשך המדיניות הנוכחית. אנחנו קוראים על האינפלציה הנמוכה, על השקל חזק ואז ברור למה הם חושבים שאין סיבה לעשות משהו אחר. וזה נכון, הנתונים בשורה התחתונה מצדיקים רבית נמוכה, אבל כשעולים קומה למעלה ורואים למה זה קורה אז מבינים שהמצב מורכב יותר. אולי זה מצריך טיפול בכלים אחרים כדי לפתור את הבעיות שהמדיניות שנוקטים אותה כיום יכולה ליצור בעתיד כמו בועת אשראי".

 

כפי שגרינפלד אומר, לריבית הנמוכה יש מחיר כבד לא רק בהעלאת מחירי הדירות, אלא גם ביצירת בועות אשראי ובעיות אחרות. בעיה אחת היא התשואות הנמוכות המתקבלות היום בתיקי ההשקעות של קרנות הפנסיה וההשתלמות, שעלולות ליצור דור שלם של פנסיונרים עניים, או אפילו לפגוע ביציבות של המערכת הפיננסית כולה במקרה של משבר נוסף שיכה בעולם ובישראל.

 

בנוסף, הריבית הנמוכה עלולה להתברר בדיעבד כמה שיצר בועה אדירה של אשראי צרכני שעומד היום על כ־165 מיליארד שקל ללא משכנתאות. על פניו, כל החישובים מראים שהציבור יוכל להחזיר את החוב, אבל החישובים הללו מניחים שמצב המשק ימשיך להיות איתן כמו שהוא היום, עם אבטלה נמוכה ועלייה סבירה בשכר שמאפשרת למשפחות להחזיר כל חודש מחדש את החוב שלקחו.

 

כל תסריט אחר בוודאי לא יהיה חיובי. בנק ישראל אמנם נקט כמה צעדים במטרה שהבנקים יורידו את הרגל מדוושת ההלוואות למשפחות, אבל כל עוד הריבית תישאר כל כך נמוכה, ולבנקים אין מקום אחר לשים את הכסף שהם מחזיקים, משקי הבית ימשיכו להיות המטרה המועדפת לשיווק כסף קל וזמין. העתיד יגיד אם פלוג ואנשיה נזכרו מאוחר מדי לרסן את הבנקים והם אשמים בבועת האשראי שהתפוצצה בישראל, או ששוב המשק הישראלי יזכה לחסד ויישאר חזק ויציב.

 

 

למרות תוספת השכר: בנק ישראל עדיין מתקשה לגייס חוקרים חדשים

 

מערכת היחסים של קרנית פלוג עם עובדי בנק ישראל ועם ועד העובדים שלו נחשבת לטובה. הנגידה צברה הרבה נקודות כאשר ניהלה בעצמה בשנה שעברה משא ומתן עם משרד האוצר על תוספות השכר לעובדי דור ב' של הבנק, ששכרם נמוך לעיתים גם ביותר מ־20% מעובד דור א' העושים עבודה דומה.

 

ההתערבות של פלוג היא אולי לא שגרתית, אבל היא חלק מבעיה שבה מוצא עצמו בנק ישראל בשנים האחרונות. מ־2008 כל עובדי הבנק החדשים מוגדרים כדור ב' בלבד. משמעות הדבר בפועל היא שהבנק מתקשה מאוד לגייס כח אדם איכותי במקומות בהם הוא צריך אותו ביותר, כלומר בעיקר בחטיבת המחקר שלו ומחלקות ה־IT. אם פעם דוקטורים צעירים לכלכלה היו צובאים על בנק ישראל כדי להתקבל לעבודה, להשתכר היטב וגם לעבוד במקום יוקרתי, בשנים האחרונות זה כבר לא כך. כשהבנק יודע להציע לד"ר צעיר לכלכלה, מוכשר ככל שיהיה, שכר של קצת מעל 10,000 שקל בחודש ברוטו, מעטים מאוד מוכנים לקבל את ההצעה. לפי מקורות בבנק, בשנים האחרונות חטיבת המחקר, שנחשבה לסיירת של המחקר הכלכלי בישראל, כמעט ולא גייסה חוקרים חדשים בעלי תואר דוקטור.

 

בנוסף, בימים אלו אמורה ועדת גיל אור לבדיקת מינויי בכירים בשירות הציבורי לדון ברשימת המועמדים לתפקידי נציגי ציבור בוועדה המוניטרית של הבנק. מאז אוקטובר 2015, הוועדה המוניטרית מתפקדת עם שני חברים חסרים. הסיבות לכך הן בעיקר בירוקרטיות ועדיין לא ידוע מתי תדון ותאשר הוועדה את המועמדים, שיובאו לאחר מכן לאישור שר האוצר.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x