• תפריט
מוסף 23.03.2017
האדר מוסף שבועי 23.3.17

עוּבדוֹת לא יכולות לנצח שקרים

למה ניסיונות להפריך כזבים רק מחזקים אותם, למה בני אדם דבקים בדעתם גם אחרי שקיבלו מידע מתוקן, ומה בכל זאת יכול לחלץ אותנו מהפוסט־אמת?

טים הארפורד, "פייננשל טיימס" 16:5024.03.17
זמן קצר לפני חג המולד של 1953, המנהלים של חברות הטבק המובילות בארצות הברית נפגשו עם ג'ון היל, המייסד והמנכ"ל של אחת מחברות יחסי הציבור המובילות במדינה, היל אנד נולטון. על אף התפאורה המרשימה - הפגישה התקיימה במלון פלאזה המשקיף על סנטרל פארק בניו יורק - היתה תחושה של משבר.

מדענים החלו לחשוף ראיות חותכות על הקשר בין עישון לסרטן. מנקודת מבטן של חברות הטבק הגדולות, החלק המטריד ביותר היה שהמגזין הנקרא בעולם, "רידר'ס דייג'סט", דיווח על הראיות הללו ב־1952 בכתבה שכותרתה "Cancer by the Carton". העיתונאי אליסטר קוק חזה ב־1954 שהפרסום הבא על מחקר גדול של הקשר בין עישון לסרטן יוביל לחיסול התעשייה.

 

 איור: דניאל גולדפרב

 

זה לא קרה. לגורו יחסי הציבור ג'ון היל היתה תוכנית שהתבררה כיעילה ביותר. חרף העובדה שהמוצר שלה ממכר וקטלני, תעשיית הטבק הצליחה במשך עשרות שנים להדוף רגולציה וחקיקה מגבילה, כמו גם את התפיסה אצל המעשנים שמדובר במוצרים קטלניים.

 

ההצלחה של חברות הטבק בדחיית יום הדין היתה כה גדולה, עד שהטקטיקות שלהן זכו מאז לאינספור חיקויים. והיא גם הצמיחה באקדמיה נישה שלמה שחוקרת איך זה עבד. ב־1995 רוברט פרוקטור, היסטוריון מאוניברסיטת סטנפורד שבחן את העניין, טבע את המונח אגנוטולוגיה (agnotology) — חקר הדרך שבה מייצרים בּוּרוּת באופן מכוון. התחום כולו נולד עם האבחנות של פרוקטור על תעשיית הטבק. העובדות הקשורות לעישון — עובדות שאין עליהן מחלוקת, שהגיעו ממקורות שאינם מוטלים בספק — לא עשו את העבודה. העובדות שאין עליהן מחלוקת עוררו מחלוקת. המקורות שאינם מוטלים בספק הוטלו בספק. העובדות, כך התברר, חשובות, אבל עובדות אינן מספיקות כדי לנצח בוויכוח מהסוג הזה.

 

טים הארפורד הוא פרשן כלכלי מוביל ועטור פרסים, בעל הטור "הכלכלן הסמוי" ב"פייננשל טיימס" ומחברם של רבי מכר טים הארפורד הוא פרשן כלכלי מוביל ועטור פרסים, בעל הטור "הכלכלן הסמוי" ב"פייננשל טיימס" ומחברם של רבי מכר צילום: פרן מונקס

 

עידן זהב של בּוּרוּת מכוּונת

 

אגנוטולוגיה כיום חשובה מאי פעם. "אנחנו חיים בעידן זהב של בורות", אומר פרוקטור. "וטראמפ והברקזיט הם חלק מזה".

 

לקראת משאל העם על החברות באיחוד האירופי, תומכי הברקזיט קידמו טענה כוזבת שלפיה בריטניה מעבירה לאיחוד בכל שבוע 350 מיליון ליש"ט. קשה לחשוב על דוגמה אחרת בפוליטיקה המערבית המודרנית של קמפיין שמוביל אמירה שבאופן ברור אינה נכונה, דבק בה גם אחרי שהופרכה בידי מומחים עצמאים ומנצח. וגם עליו האפיל במהרה דונלד טראמפ, שהציג ללא בושה כזבים על גבי כזבים וזכה על כך בנשיאות. מילון אוקספורד בחר ב"פוסט־אמת" כמילה של שנת 2016. נראה שעובדות כבר לא משנות יותר.

 

התגובה האינסטינקטיבית מצד אלה מאיתנו שעדיין אכפת להם מהאמת — עיתונאים, אנשי אקדמיה ואזרחים רבים — היתה להעצים את ההתמקדות בעובדות. ארגונים

המוקדשים לבדיקת עובדות (כגון Full Fact הבריטי ו־PolitiFact האמריקאי) בודקים טענות בולטות של פוליטיקאים ועיתונאים. גילוי נאות: אני עצמי שימשתי בודק עובדות עבור תוכנית רדיו של ה־BBC, ולעתים קרובות אני מסתמך על אתרים לבדיקת עובדות. הם בוחנים מה נכון, במקום להקפיד על הצגת שני הצדדים כפי שעיתונות מסורתית עושה. בדיקת עובדות ציבורית ושקופה נהפכה לחלק בלתי נפרד מהדיווח הפוליטי עד שקל לשכוח שהיא נולדה לפני פחות מעשור.

 

הקמפיין השקרי של תומכי הברקזיט שטען "אנחנו מעבירים לאיחוד האירופי 350 מיליון ליש"ט בשבוע". חזרה על טענה כוזבת, גם אם כדי לחשוף את השקר, יכולה לגרום לה להישאר בראש הקמפיין השקרי של תומכי הברקזיט שטען "אנחנו מעבירים לאיחוד האירופי 350 מיליון ליש"ט בשבוע". חזרה על טענה כוזבת, גם אם כדי לחשוף את השקר, יכולה לגרום לה להישאר בראש צילום: בלומברג

 

גם עיתונאי מיינסטרים מתחילים לאמץ את הגישה שלפיה צריך לזהות שקרים וטעויות באופן בולט. קחו לדוגמה ידיעה באתר של NPR, הרדיו הציבורי האמריקאי, שעסקה בנאומו של טראמפ במטה ה־CIA בינואר: "הוא הכחיש, הכחשה כוזבת, שהעביר ביקורת על סוכנות הביון, וניפח באופן כוזב את היקף הקהל בהשבעה שלו". זו התרחקות גדולה מהנורמות של העיתונות האמריקאית, אבל הנשיא טראמפ הוא התרחקות גדולה מהנורמות של הפוליטיקה האמריקאית.

 

גם פייסבוק גייסה את בודקי העובדות, כשהכריזה מלחמה על ה"פייק ניוז", הידיעות השקריות שנפוצו ברשת אחרי הבחירות. פייסבוק מאפשרת למשתמשים לדווח על תרמיות, ומתכוונת להעביר כותרות מפוקפקות לבודקי עובדות עצמאיים, לסמן ידיעות מוטלות בספק כ"שנויות במחלוקת", ואולי אף לדרג אותן נמוך יותר באלגוריתם שקובע מה כל משתמש רואה.

 

הספק הוא המוצר שלנו

 

צריכה להיות הסכמה לגבי עובדות, אחרת המצב חסר תקווה. אבל האם ההתמקדות בעובדות אכן מובילה לכך שלציבור הבוחרים יהיה יותר מידע, שהוא יקבל החלטות טובות יותר ושהכבוד שלו לאמת ישתקם? לפי ההיסטוריה של תעשיית הטבק, נראה שהתשובה שלילית. הממצאים על הקשר בין סיגריות לסרטן זכו לתמיכת המדענים הרפואיים המובילים בעולם, וב־1964 גם האחראי לבריאות הציבור בארצות הברית גיבה אותם. עיתונאים מנוסים המחויבים לאובייקטיביות דיווחו על הממצאים. אבל הלוביסטים של תעשיית הטבק גברו על כולם.

 

בשנות החמישים והשישים היה לעיתונאים תירוץ: הטקטיקות של תעשיית הטבק היו מתוחכמות, מורכבות וחדשות. ראשית, התעשייה הבטיחה לבצע מחקר איכותי בנושא; לציבור הובטח שמיטב המומחים מטפלים בו. השלב השני היה לסבך את השאלה ולזרוע ספקות: הרי יכולים להיות כל מיני גורמים לסרטן ריאות, והלא סרטן ריאות, לא סיגריות, הוא לב העניין. השלב השלישי היה להפחית מערכם של המחקר ושל המומחים. לדו"חות של ניתוחים אחרי המוות התייחסו כאנקדוטות, למחקרים אפידמיולוגיים כאל לא יותר מאשר סטטיסטיקה, ולניסויים בבעלי חיים כלא רלבנטיים. לסיום הגיעה הנורמליזציה: התעשייה ציינה שהסיפור של עישון וסרטן הוא חדשות ישנות. העיתונאים לא יכולים למצוא משהו חדש ומעניין לדווח עליו?

מודעה של חברת סיגריות שמכחישה את הקשר בינן לבין סרטן. הדרך שבה תעשיית הטבק נאבקה במחקרים על הקשר בין עישון לסרטן הולידה אינספור חיקויים, ותחום שלם שחוקר איך מייצרים בּוּרוּת באופן מכוון מודעה של חברת סיגריות שמכחישה את הקשר בינן לבין סרטן. הדרך שבה תעשיית הטבק נאבקה במחקרים על הקשר בין עישון לסרטן הולידה אינספור חיקויים, ותחום שלם שחוקר איך מייצרים בּוּרוּת באופן מכוון

 

טקטיקות כאלה מתועדות כיום היטב, וחוקרים בחנו בקפידה את ההטיות הפסיכולוגיות שבהן הן משתמשות. כך אנחנו אמורים להיות מסוגלים לזהות את הופעתן מחדש בזירה הפוליטית.

 

"נראה כאילו הצוות של טראמפ השתמש בספר המהלכים של תעשיית הטבק", אומר ג'ון כריסטנסן, עיתונאי שהיה לפרופסור באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס וחקר את האופן שבו תעשיית הטבק משכה בחוטי העיתונות. מזכר פנימי ידוע לשמצה של חברת הטבק בראון אנד וויליאמסון מ־1969 מגדיר היטב את החשיבה: "ספק הוא המוצר שלנו", כי "ספק הוא האמצעי הטוב ביותר להתמודדות עם 'גוף העובדות' שבתודעה הציבורית. והוא גם האמצעי ליצירת מחלוקת". המנטרה של חברות הטבק: להשאיר את המחלוקת חיה.

 

לא קשה לייצר ספק, בדרך כלל, והעובדות לבדן לא מספיקות כדי לפזר אותו. כבר היינו צריכים ללמוד את הלקח הזה; כעת נצטרך ללמוד אותו שוב מההתחלה.

הפרכת השקר רק מחזקת אותו מפתה להילחם בשקרים עם עובדות, אבל יש שלוש בעיות עם האסטרטגיה הזאת.

 

טראמפ בנאומו ב-CIA טראמפ בנאומו ב-CIA צילום: אי פי איי

 

הראשונה היא שאמירה לא נכונה פשוטה אחת יכולה לגבור על מערך עובדות מורכב כי קל יותר להבין ולזכור אותה. כשהספק שולט, אנשים בדרך כלל יאמינו בסוף במה שנתקע להם בראש. בניסוי פסיכולוגי מ־1994 הקריאו לאנשים דיווח על שריפה במחסן. בהתחלה נאמר כי במחסן היו פחיות צבע ודלק, אבל אחר כך צוין שבסופו של דבר התברר שלא היו פחיות כאלה בזירה. כשהמשתתפים נשאלו על הדיווח הם זכרו שלא היה שם צבע, אבל כשהתבקשו להסביר עובדות שונות לגבי השריפה ("למה היה כל כך הרבה עשן?") הם כן הזכירו את הצבע. בהיעדר הסבר חלופי, הם חזרו לטענה שכבר ידעו שאינה נכונה. מרגע ששמענו טענה לא נכונה, אנחנו לא יכולים פשוט למחוק אותה.

 

זו צריכה להיות אזהרה לא לתת לשקרים ולהכחשות להשתלט על מחזור החדשות. כמה מחקרים הראו שחזרה על טענה כוזבת, גם אם כדי לחשוף את השקר, יכולה לגרום לה להישאר בראש. נראה שניתוץ המיתוס עובד, אבל אז הזיכרונות שלנו מתעמעמים ואנחנו זוכרים רק את המיתוס. אחרי הכל, המיתוס הוא זה שחזרו עליו.

 

הקהל בטקס ההשבעה שלו. התקשורת נאלצת לחרוג מהנורמות שלה כדי להגיב לשקרים ולטעויות הקהל בטקס ההשבעה שלו. התקשורת נאלצת לחרוג מהנורמות שלה כדי להגיב לשקרים ולטעויות צילום: איי אף פי

 

בואו נחזור לטענה של תומכי הברקזיט "אנחנו מעבירים לאיחוד האירופי 350 מיליון ליש"ט בשבוע". פשוט. קל לזכירה. שגוי. הכותרת של "הגרדיאן" אמרה: "מדוע הטענה של קמפיין העזיבה על תשלום שבועי של 350 מיליון ליש"ט לאיחוד האירופי שגויה". כלומר הם חזרו על הטענה לפני שהקדישו מאות מילים לפרטים יבשים, כולל להגדרה המילונית של המילה "להעביר". עיתונאים צריכים להציג את הנושא, אבל המסר שמצביע רגיל קיבל כנראה היה "אי אפשר לסמוך על פוליטיקאים, אבל נראה שאנחנו מעבירים הרבה כסף לאיחוד". הספק הזה בהחלט התאים לתומכי העזיבה.

 

זו חולשה מובנית של בדיקת העובדות. ההתעקשות של הבודקים לדייק, לרדת לפרטים ולהראות שהם מסתדרים מוצדקת. אך זו הסיבה לכך שבדיקת העובדות יכולה להיות רק חלק אחד במאמץ להשמיע את האמת.

 

בזמן הקמפיין, אנדרו ליליקו, תומך ברקזיט מחושב, אמר לי שהוא היה מעדיף שהטענה תציג נתון שקל יותר להגן עליו, כמו 240 מיליון ליש"ט. כעת הוא מודה שהטענה השקרית היתה אפקטיבית יותר: "במונחים ציניים של קמפיין, השימוש ב־350 מיליון ליש"ט היה מושלם. הוא יצר מלכודת שהתומכים בהישארות באיחוד קפצו לתוכה שוב ושוב ושוב".

 

ולא רק מתנגדי הברקזיט, גם עיתונאים בודקי עובדות, ובהם גם אני, נפלו במלכודת הזאת. הטענה השקרית היתה חזקה יותר מכפי שטענה אמיתית היתה יכולה להיות לא כי היא הציגה נתון גבוה יותר, אלא כי כולם דיברו עליה כל הזמן.

 

פרוזנר (מימין) מקבל פרס נובל לרפואה ב־1997 על מחקר במימון חברת טבק שחיפשה הסחת דעת פרוזנר (מימין) מקבל פרס נובל לרפואה ב־1997 על מחקר במימון חברת טבק שחיפשה הסחת דעת צילום: איי אף פי

 

 

פרוקטור, ההיסטוריון של תעשיית הטבק שנהפך לאגנוטולוגיסט, מזהיר מפני תופעה דומה בארצות הברית: "בודקי העובדות עלולים להיהפך לפודלים של טראמפ, מתרוצצים כמו נער שליחויות כדי לבדוק את העובדות של מישהו אחר. אם אתם מקדישים את כל הזמן שלכם לבדיקת עובדות שמישהו אחר מפזר, אז מה בדיוק אתם עושים?".

 

עובדות זה פשוט משעמם

 

הסיבה השנייה לכך שלעובדות אין ההשפעה המיוחלת היא שעובדות יכולות להיות משעממות. העולם מלא דברים שמושכים תשומת לב, מתוכניות ריאליטי עד הילדים הווכחנים שלך, מחשבון האינסטגרם של חבר עד חשבון המים. למה לעסוק במשהו מתיש כמו עובדות?

 

מחקר משנה שעברה בדק איך אנשים קוראים חדשות באינטרנט. הוא נועד לבדוק את הקיטוב של מקורות חדשותיים, והחוקרים יצאו לדרך עם דאטה של 1.2 מיליון גולשים. בסופו של דבר הם בדקו רק 50 אלף מתוכם, אחרי שהתברר שרק הם, 4% מהמדגם, קראו מספיק חדשות רציניות כדי להיכלל במחקר (הרף שנקבע היה עשר כתבות ושני מאמרי דעה שנקראו על פני שלושה חודשים). פרשנים רבים חוששים שאנחנו מבודדים את עצמנו בתוך בועות אידאולוגיות, חשופים רק לדעות של אנשים שחושבים כמונו. יש בסיס לחשש הזה. אצל 96% מהגולשים האלה הבועה הרלבנטית אינה ליברלית או שמרנית, אלא פשוט "לא טורחים לעקוב אחרי החדשות".

 

במלחמת הרעיונות, שעמום והסחות דעת הם כלי נשק חזקים. מחקר של התעמולה הסינית בחן את הטקטיקות של גולשים המגיבים ברשתות החברתיות מטעם הממשל ותמורת תשלום. "נראה שהם נמנעים לגמרי מנושאים שנויים במחלוקת (...) המטרה האסטרטגית של המשטר היא להסיח את הדעת ולכוון מחדש את תשומת הלב הציבורית", קבעו החוקרים.

 

טראמפ, בעצמו כוכב ריאליטי, מודע לערך של בידור כהסחת דעת: ריב מתוקשר עם מגישת חדשות, "הניו יורק טיימס" או אפילו ארנולד שוורצנגר מושך הרבה יותר תשומת לב מדיון ברפורמת הבריאות.

 

גם תעשיית הסיגריות הבינה את העניין, אבל כיוונה גבוה יותר. "שמעת על סטנלי פרוזינר?", שאל אותי פרוקטור.

 

האנס רוסלינג. האיש שידע להציג לקהל הרחב את העובדות כך שאנשים יפתחו סקרנות מת דווקא עכשיו האנס רוסלינג. האיש שידע להציג לקהל הרחב את העובדות כך שאנשים יפתחו סקרנות מת דווקא עכשיו צילום: גטי אימג'ס

 

פרוזינר הוא נוירולוג. ב־1972 הוא היה חוקר צעיר שנתקל במטופל שסבל ממחלת קרויצפלד־יעקב. זו מחלה ניוונית נוראית, שבאותה תקופה העריכו שנגרמת מווירוס שפועל באטיות. אחרי שנים של מחקר פרוזינר הגיע למסקנה כי מה שגורם למחלה הוא חלבונים מזיקים. הרעיון נשמע אבסורדי למרבית המומחים, והקריירה של פרוזינר נפגעה; הוא לא קודם ולא קיבל מענקי מחקר. אבל הוא המשיך לחקור, בעזרת מימון מהסקטור הפרטי, ובסופו של דבר הוא זוכה באופן המרהיב ביותר האפשרי — ב־1997 הוא זכה בפרס נובל לרפואה. בחיבור קורות החיים שפרסם באתר של פרס נובל הוא הודה למי שהעניקו לו את המימון ה"קריטי": חברת אר ג'יי ריינולדס, יצרנית סיגריות קאמל.

 

תעשיית הטבק היתה מקור נדיב לכספי מחקר, ופרוזינר לא היה המדען היחיד שקיבל מימון מיצרניות סיגריות וזכה בפרס נובל. יש לפחות עשרה כאלה, להערכת פרוקטור. זה לא ניסיון שוחד; פרוקטור מאמין שהמטרה היתה מעודנת הרבה יותר. לדבריו, "תעשיית הטבק היתה המממנת המובילה של מחקרים בנושאי גנטיקה, וירוסים, אימונולוגיה, זיהום אוויר". כמעט הכל, חוץ מהשפעות הטבק. "זה היה פרויקט מסיבי של 'מחקר מסיח דעת'". המימון עזר למצב את תעשיית הטבק כתורמת לציבור, אך פרוקטור מאמין שהמטרה העיקרית היתה לייצר מדע ספקולטיבי חדש. מחלת קרויצפלד־יעקב היא אולי נדירה, אך עדיין היה מדובר בחדשות מעניינות. פגיעות הקשורות לעישון, כגון סרטן ריאות ומחלות לב, כלל אינן חדשות.

 

המטרה הסופית של הסחות הדעת הללו היא להפוך נושאים בעלי חשיבות מהותית למשעממים מכדי לדווח עליהם. פרוקטור מתאר זאת כ"ההפך מטרוריזם: טריוויאליזם". טרור גורר תגובה תקשורתית עצומה, עישון לא. עם זאת, על פי המרכז האמריקאי לבקרת מחלות, עישון הורג 480 אלף אמריקאים בשנה. 50 מקרי מוות בשעה. רק לעתים נדירות טרוריסטים מצליחים להרוג כל כך הרבה אמריקאים בשנה. אבל הם מגיעים לכותרות; הנושאים הטריוויאליים לא.

 

הלוביסטים של תעשיית הטבק נהפכו למיומנים מאוד בשכנוע התקשורת לעכב פרסומים על הסכנות שבעישון או להמעיט בערכם. "זה תקליט שרוט", הם טענו. לא שמענו על זה כבר מספיק?

 

החשש הוא שטראמפ משיג כעת את אותו האפקט. האם בסופו של דבר אנשים יתחילו לפהק מול המופע שלו? "אני חושש שזה התרחיש המפחיד ביותר", אומר ג'ון כריסטנסן מאוניברסיטת UCLA. ומצד אחר, הוא אומר, יש נקודת אור: כמעט בלתי אפשרי שהנשיא לא יככב בחדשות. תעשיית הטבק, כמו הממשל הסיני, היתה יעילה במיוחד בהפניית אור הזרקורים למקום אחר. ישנן מספיק סיבות להאמין שטראמפ יתקשה לעשות את אותו הדבר.

 

הפסיכולוגיה של התחפרות באותה עמדה

 

הבעיה האחרונה בניסיון לשכנע אנשים באמצעות הדגשת העובדות היא שהאמת עלולה להישמע מאיימת, ו"אנשים נוטים להגיב לאיומים בתוצאה הפוכה מהרצוי", אומר ג'ייסון רייפלר, מומחה למדעי המדינה באוניברסיטת אקסטר. התופעה, שנקראת "backfire effect", עומדת במרכזם של כמה מחקרים, כולל זה של רייפלר.

 

באחד המחקרים, מ־2011, רייפלר ועמיתיו ערכו ניסוי אקראי שבו הציגו להורים לילדים קטנים מידע מדעי שמפריך את הפחד המדומיין אך הנפוץ שיש קשר בין חיסונים לאוטיזם. במבט ראשון, העובדות היו משכנעות: ההורים שנחשפו לממצאים נטו פחות להאמין שחיסונים עלולים לגרום לאוטיזם בהשוואה לקבוצת הביקורת, אך הורים שמראש חששו מחיסונים לא נטו לחסן את ילדיהם גם לאחר שנחשפו לעובדות ואף שהיה נראה שהם מאמינים לעובדות הללו.

 

מה בעצם קרה שם? "אנשים מקבלים את המידע המתקן אבל מוצאים דרכים אחרות להמשיך להתנגד", מסביר רייפלר. מי שמפחד מחיסונים ימשיך להתנגד להם באופן תת־מודע על ידי כך שיקבץ בתודעתו את כל שאר הסיבות שגורמות לו לחשוב שחיסונים הם רעיון רע. החשש מאוטיזם אולי ייחלש, אך כל שאר החששות יתחזקו.

 

קל לראות איך האפקט הזה יכול לשמש בקמפיין פוליטי. נאמר, למשל, שאתם מודאגים מהאפשרות שבריטניה תוצף במהגרים טורקים כי שמעתם תומך ברקזיט אומר (וטועה) שטורקיה תצטרף בקרוב לאיחוד האירופי. בודק עובדות יכול להסביר שטורקיה לא עתידה להיכנס לאיחוד בעתיד הנראה לעין. לפי המחקר של רייפלר, תקבלו את העובדה הצרה הזאת, אבל במקומה יצוצו בראשכם כל מיני חרדות אחרות: הגירה, אובדן שליטה, הקירבה של טורקיה למלחמה בסוריה ולדאעש, טרור וכן הלאה. השקר המקורי הופרך, אך הקסם המפתה שלו נמשך.

 

הבעיה היא שבעוד אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו רציונליים, הרציונליות שלנו לא התפתחה רק כדי לפתור בעיות פרקטיות, למשל לבנות מלכודת לפילים, אלא גם כדי לנווט אותנו בסיטואציות חברתיות. אנחנו צריכים לדאוג שאנשים אחרים יהיו בצד שלנו. היגיון פרקטי בדרך כלל עוסק פחות בלהבין מה נכון ויותר בלהישאר בשבט הנכון.

 

אחד הממצאים הראשונים לכך שההיגיון שלנו שבטי כל כך עלה במחקר מ־1954, שבו הקרינו לסטודנטים משתי אוניברסיטאות שונות סרט שתיעד משחק פוטבול בין שתיהן. זה היה משחק קשה, קוורטרבק אחד אפילו שבר רגל. החוקרים ביקשו מהמשתתפים לספור את העבירות במשחק ולהעריך את החומרה שלהן. הסטודנטים מכל אוניברסיטה נטו להתעלם מהעבירות של שחקני הקבוצה שלהם אבל מיהרו לקלוט את אלה של הקבוצה היריבה. אף שכל הסטודנטים צפו באותו סרט, הם לא ראו את אותם אירועים. התפיסה של כל סטודנט עוצבה בידי הנאמנות השבטית שלו.

 

מחקר חדש יותר בדק את אותו הרעיון בהקשר של שבטיות פוליטית. החוקרים הראו לסטודנטים סרטון של הפגנה; לחלק מהם אמרו שמדובר באירוע שהתקיים בכניסה לבסיס גיוס של הצבא האמריקאי במחאה על המדיניות המפלה של "לא נשאל, אל תספר" (שבוטלה מאז), לאחרים נאמר שזו היתה הפגנה נגד הפלות מול מרפאה שמבצעת כאלה. אף שצפו בדיוק באותו חומר, למשתתפים בניסוי היו דעות שונות לחלוטין לגבי מה שמתרחש בסרטון, דעות שעוצבו בידי ההשתייכות הפוליטית שלהם. הסטודנטים הליברלים הגיבו בנינוחות למעשים של "תומכי הזכויות לקהילה הגאה", אך הביעו חשש ממעשיהם של "מתנגדי ההפלות". סטודנטים שמרנים הגיבו בדיוק הפוך. כמו בניסוי הקודם, גם כאן המחלוקות לא היו על העקרונות הגדולים אלא על הפרטים הקטנים: האם המפגינים צעקו על עוברי אורח? האם הם חסמו את הכניסה לבניין? אנחנו רואים מה שאנחנו רוצים לראות, ואנחנו דוחים את העובדות שמאיימות על תפיסת הזהות שלנו.

 

כשאנחנו מגיעים למסקנה שאליה רצינו להגיע, מתחילה אצלנו "הנמקה מוּנעת" (Motivated reasoning). הנמקה מונעת היתה בת ברית משמעותית של תעשיית הטבק. אם אתם מכורים למוצר מסוים ומדענים רבים מתעקשים שהוא קטלני אבל הלובי של תעשיית הטבק טוען שנדרש עוד מחקר, במה הייתם מעדיפים להאמין? המחקר של כריסטנסן על הקמפיין של יצרניות הטבק גילה שלעתים קרובות היצרנים מצאו אוזן קשבת אצל התקשורת כי רבים מהעיתונאים היו מעשנים. העיתונאים האלה רצו נואשות להאמין שההרגל שלהם לא מזיק, מה שהפך אותם לשליחים אידאליים מבחינת התעשייה.

 

אפילו בדיון שמזוהם בהנמקות מונעות אפשר להניח שהעובדות יעזרו. לא בהכרח: כשאנחנו שומעים עובדות שמאתגרות אותנו אנחנו בוחרים להדגיש באופן סלקטיבי את מה שמתאים לנו, להתעלם ממה שלא ולפרש מחדש כל דבר שאפשר לפרש מחדש. עובדות נוספות הן דגנים נוספים שטחנות ההנמקה המונעות יכולות לטחון. מולייר כתב ש"טיפש מלומד גרוע מטיפש בור". אנשי מדעי החברה מסכימים.

 

בנושאים טעונים פוליטית כגון שינויי אקלים נראה שמידע מדויק לגבי המדע יכול לאחד בין אנשים. אבל ההפך הוא הנכון, אומר דן קהאן, פרופסור למשפטים ולפסיכולוגיה מאוניברסיטת ייל ואחד החוקרים בניסוי שבחן את התפיסה של אותה הפגנה. "קבוצות עם ערכים מנוגדים הופכות לעתים קרובות למקוטבות יותר, לא פחות, כשאנשיהן נחשפים למידע מדעי", הוא כותב.

 

כשאנשים מחפשים את האמת, עובדות עוזרות. אך כשאנשים משתמשים בהנמקות סלקטיביות לזהות הפוליטית שלהם, העובדות יכולות להוביל לתוצאה הפוכה.

 

הפתרון: סקרנות ולוחם למען העובדות

 

כל זה מתכנס לתמונה מדכדכת עבור מי מאיתנו שאינו מוכן לחיות בעולם של פוסט־אמת. העובדות, כך זה נראה, חסרות שיניים. הניסיון להפריך שקר גס וזכור עם אוסף של עובדות לעתים קרובות רק מחזק את המיתוס. אמיתות חשובות הן פעמים רבות עבשות ומשמימות, וקל לייצר טענות חדשות ומלהיבות יותר. וכשמספקים לאנשים עוד עובדות זה עלול לגרום לתוצאה הפוכה, כשהעובדות מפעילות מנגנון הגנה אצל מי שרוצה מאוד לדבוק בהשקפת העולם הקיימת שלו. "אלה חומרים אפלים", אומר רייפלר, "אנחנו חיים בתקופה מפחידה ואפלה".

 

האם יש פתרון? ייתכן שכן.

 

ידוע שאוריינות מדעית יכולה להרחיב את המחלוקות בין שבטים פוליטיים שונים בנושאים כגון שינוי אקלים — ליברלים שיש להם מידע בנושא ושמרנים שיש להם מידע מרוחקים זה מזה בדעותיהם יותר מאשר ליברלים ושמרנים שלא מבינים כמעט דבר במדע. אך מאמר חדש של דן קהאן ואחרים מגלה את התפקיד שמשחקת לא אוריינות מדעית, אלא סקרנות מדעית.

 

החוקרים מדדו סקרנות מדעית באמצעות שאלות על התחביבים ותחומי העניין של משתתפי המחקר. הנבדקים קיבלו רשימה של אתרי אינטרנט והתבקשו לקרוא באחד מהם כהכנה למבחן בהבנת הנקרא. חלק בחרו באתר הספורט ESPN, אחרים באתר הפיננסים של יאהו. אלה שבחרו לגלוש לאתר של כתב העת המדעי "Science" הפגינו סקרנות מדעית. הם גם העדיפו לצפות בסרטי תעודה מדעיים ולא בתוכניות רכילות על סלבס. יש קורלציה בין ידע מדעי לסקרנות מדעית, אבל מדובר במדדים שונים.

 

להפתעתם, קהאן ועמיתיו גילו שבעוד הנמקה מונעת פוליטית גוברת על ידע מדעי, הסקרנות המדעית דווקא מחלישה אותה. והסקרנות הזאת קירבה בין אנשים באופן שעובדות לא קירבו. לפי השערת החוקרים, לאנשים סקרנים יש סיבה נוספת לחפש את העובדות: "כדי לחוות את העונג שבהגעה לתובנות מפתיעות על האופן שבו העולם עובד".

 

אז איך נוכל לעודד סקרנות? קשה להפוך רפורמה בבנקאות או את הדקויות של הברקזיט לנושאים מלהיבים יותר מכדורגל, "משחקי הכס" או אפייה. אך נראה שזה הכרחי. "עלינו להכניס את האנשים לתוך הסיפור, לנרטיב האנושי של המדעים, להראות לאנשים איך המדע עובד", אומר כריסטנסן.

 

אנחנו לא יכולים להכריח אף אחד לשים לב לעובדות. עלינו למצוא דרך לגרום לאנשים לרצות לגלות אותן בעצמם. סקרנות היא הזרע שממנו יכולות לצמוח החלטות דמוקרטיות הגיוניות. נראה שזו אחת התרופות היחידות להנמקות מונעות פוליטית, אבל זו גם תרופה לחברה שבה רוב האנשים פשוט לא מתעדכנים בחדשות כי הן משעממות או מבלבלות.

 

אנחנו זקוקים לקרל סייגן (האסטרונום שחיבר ספרי מדע פופולרי ומדע בדיוני) או לדיוויד אטנבורו (מחלוצי סרטי הטבע הפופולריים) של מדעי החברה — מישהו שיוכל ליצור תחושת פליאה ומשיכה לא רק למבנה של מערכת השמש או למאבקי ההישרדות ביער הגשם, אלא גם למנגנונים של הציביליזציה שלנו: בריאות, הגירה, כלכלה, חינוך ודיפלומטיה.

 

מועמד ראוי היה יכול להיות הרופא והסטטיסטיקאי השבדי האנס רוסלינג, אך הוא מת בחודש שעבר. הוא הצליח להגיע לקהל רחב במיוחד בעזרת מצגות בסיסיות של נתונים רשמיים מהבנק העולמי ומקורות דומים. המשימה שלו, לפי הגדרתו, היתה לספר לאנשים את העובדות — "כדי לתאר את העולם". העובדות זקוקות למישהו שייאבק למענן. העובדות כמעט לעולם לא עומדות בפני עצמן, הן זקוקות למישהו שיגרום לכך שיהיה לנו אכפת מהן, שיהפוך אותנו לסקרנים. זה מה שרוסלינג עשה. לנוכח האיום האפוקליפטי של עולם שבו העובדות לא חשובות, הוא הדוגמה שעלינו לחקות.

 

* במאמר המקורי מובאים מראי מקום של המחקרים המוזכרים.

 

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות