סמל הטירוף
התמונה של הילד הסורי עומרן, בדומה לילדים לפניו שהפכו לסמלים בנסיבות איומות, מצליחה לזעזע. כי באטימות היומיום דימוי זה כל מה שניתן להכיל
כל התמונות האלה הצליחו במקומות שבהם הסברה, נתונים ועשרות אלפי דיווחים כשלו. הזוועות גדולות מכדי שנתפוס אותן, היומיום שוחק את האמפתיה והסבלנות, סף הזעזוע עולה והמידע רב מכדי שנכיל אותו. תנו לנו סמלים, תנו לנו דימוי אחד שמקפל בתוכו סיפור — זה כל מה שאנחנו יכולים לו.
בתמונה של עומרן דקניש, שהפכה מיד לסמל, נראה ילד, קטן מכפי חמש שנות חייו, יושב קפוא מהלם על כיסא כתום שמדגיש את מידותיו הזעירות. הוא יחף, שיערו סתור והוא לבוש חולצה עם הדפס ילדותי כלשהו שמוכתמת בדם. כל כולו מאובק, עינו השמאלית סגורה כמעט, פצועה. כל הצד השמאלי של פניו מכוסה דם קרוש. ומה שתופס את המתבונן, הפונקטום שעליו דיבר רולאן בארת' ב"מחשבות על הצילום", שקופץ מן התמונה ודוקר את העין, הוא עינו הימנית של עומרן — פקוחה מאוד, זגוגיתית, רואה ולא רואה אבל יוצרת את החיבור עם הצופה בו. מבע העין הזאת הוא מה שיוצר את המחנק בגרון.
התמונה של עומרן דקניש. עד לזוועה הבאה צילום: איי פי
זו לא אסתטיזציה של הטרגדיה, איזו מין התענגות פטישיסטית על סבל יפהפה של אחרים, שתודה לאל אינם אנחנו; גם אין בזה ניסיון לכפות את האקדמיה על המציאות. ככה פועל החלק הדימויי שלנו. אנחנו חושבים שאנחנו מגיבים מהבטן, מהלב הרחום שלנו, אבל בעצם יש בזה חוקיות צפויה מראש.
אנחנו לא רעים או אטומים, אנחנו פשוט אנושיים ומנסים לקיים את היומיום שלנו, בלתי מופרע ככל שאפשר. ומדי פעם חודר אליו איזה מין איילן כורדי מושלך כמו שקית ריקה על החוף או איזה עומרן עם מבט שאי אפשר לשכוח. לילדים יש דלת כניסה אחרת אל הנפש שלנו, הם נוקשים לנו על החמלה או הציווי הגנטי, על האוקסיטוצין אולי. אבל אנחנו לא נדבר על אחיו של עומרן דקניש, על עלי בן ה־10 שנפטר מפצעיו בינתיים. אנחנו לא נדבר על 149 הילדים שנהרגו רק בחודש האחרון בהפגזות על חלב, ובאיזה עיוות של גורל עומרן יצטרך לשמש להם, לכולם, סמל. לפחות עד שנעבור הלאה, לדימוי הבא, לזוועה הבאה.
