$
מוסף 14.04.2016
שאלות מוסף 14.4.16 ראש

"אמא איימה על סוחרי סמים ליד הבית שלנו: 'אם בני ייגע בסם, אשרוף אותך'"

חיים כהן: "הוריי נפטרו בהפרש של שלושה חודשים זה מזה, והרגשתי שהזדקנתי בשניות. בבת אחת אתה מרגיש את החוסר"

גדלתי בקריית שלום בדרום תל אביב, בן יחיד להוריי, אליעזר ומרים, ילידי הארץ. היתה לי ילדות מקסימה ונאיבית, עם חבר'ה וחראקות, ילדות שבה שמחים במה שיש, ולרגע מישהו לא מרגיש שחסר לו משהו. הפעם הראשונה שבה נחשפתי ל'חיים של עשירים', שלהם יש דברים שלנו אין, היתה כשהתלוויתי לאמי, שעבדה במשק בית, לדירה שהיא ניקתה ברמת אביב.

 

"חוויית השכונה היתה מדהימה. אבל ליד הבית שלי היתה גם בעיית סמים שראינו מקרוב. כבן יחיד אמי שמרה עליי כמו על יהלום: היא היתה בוועד ההורים של הכיתה וליוותה את כל הטיולים השנתיים של בית הספר כדי להיות קרובה אליי. היא תמיד אמרה לי: 'אתה תגיע לגדולות אם רק תעבוד קשה, לא תהיה בטלן ולא תידרדר לסמים'. היא היתה אשה חזקה, ז'אן דארק מבחינתי. היו בשכונה טיפוסים שהיא אמרה להם: 'אם הבן שלי ייגע בסם — אני אשרוף אותך'.

"אחרי נקיון הבתים בבקרים אמא ניקתה משרדים אחר הצהריים, ואני נסעתי באוטובוס לעזור לה: רוקנתי מאפרות ופחי נייר — ואמא עברה אחריי עם סמרטוט. אחרי העבודה היינו יושבים יחד בקפולסקי, ואוכלים עוגת נפוליאון או סברינה עם נס קפה מוקצף. בניגוד לכל השכונה, אמא הצביעה למערך, מה שגרם לצעקות בבית לפני כל מערכת בחירות כי בשביל אבא שלי, שלחם בלח"י, בגין ושמיר היו כמו אלוהים. אבא היה יותר מופנם מאמא. הוא עבד בבניין, אבל למרות העבודה הפיזית השוחקת הוא בחיים לא התלונן על קושי, גם כשחזר הביתה עם כאבי גב קשים. הוא היה חרוץ ברמות שאין לתאר: מתעורר לעבודה בארבע בבוקר גם בחורף כשקר, מורח מרגרינה בלו בנד על לחם, שותה כוס חלב עם שתי כפות דבש ויוצא לעבודה.

 

1973. חיים כהן עם הוריו בחגיגת הבר־מצווה, תל אביב 1973. חיים כהן עם הוריו בחגיגת הבר־מצווה, תל אביב

 

"כשגמרתי בית ספר עממי רציתי ללמוד משחק, אבל אבא אמר, 'תראה לי שחקן אחד שיש לו מה לאכול', ורשמו אותי לבית ספר הולץ כדי שאלמד מקצוע. מצאתי את עצמי יושב עם 40 בנים בכיתה, ועבורי זה היה קצת כמו להיכנס לאבו כביר, וברחתי משם.

 

"משהו באהבה של אמא לאוכל מעדות שונות ומהיכולות הקולינריות שלה סלל כנראה באופן טבעי את הדרך שלי לאוכל. כשפתחתי את 'קרן', אמא הגיעה לעזור בניקיון, וגם אבא, אחרי גיל פנסיה, הגיע לגהץ מפיות בד ולקבל סחורה. זה הרגיש כל כך טבעי שהם לידי — כאילו לא היתה אופציה אחרת. הם נפטרו בהפרש של שלושה חודשים זה מזה, וכשזה קרה הרגשתי שהזדקנתי בשניות. אתה רגיל להיות ילד של מישהו ובבת אחת אתה מרגיש את החוסר. התחושה שאמא לידי היא אחד הדברים שחסרים לי עד היום".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x