• תפריט
מגזין נדל"ן ינואר 2016

"בין השגרתי לחדש מפרידה רק תנועה קטנה"

אחרי שנים של עבודה עם חברות תעשייה ישראליות, המעצב פיני לייבוביץ' פנה לעיצוב עילי עבור חברות בחו"ל. פריצת הדרך שלו תגיע באפריל הקרוב לשבוע העיצוב במילאנו

סיגל נמיר 07:4227.01.16

פיני לייבוביץ' לא תכנן להגיע לשבוע העיצוב של מילאנו. אבל אז הגיע לסטודיו שלו הגלריסט אלברטו לוי, ראה את קוביות העץ והתלהב. חודשיים מאוחר יותר, לייבוביץ' הציג את העבודה T-E-X-T-B-L-O-C-K בגלריה של לוי בוויה סן מוריליו במילאנו. המיצב משך את עיניה של חברת הרהיטים הפולנית הצעירה Tre, וזו רכשה את הזכויות על ייצורן ומתעתדת להציגן - אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון - בשבוע העיצוב של מילאנו באפריל הקרוב, הפעם כמוצר מוגמר.

במרכז הסטודיו היפואי של לייבוביץ' שולחן נגרים גדל־ממדים. גיליונות נייר מכסים את חלונות העץ הגדולים הפונים לרחוב יהודה הימית, מספקים פרטיות ועדיין מחדירים אור יום נעים לחלל המרווח. בחודש שעבר ביקרה כאן רות בלומפילד, כתבת נדל"ן של "וול סטריט ג'ורנל". בלומפילד הלונדונית הוקסמה מהעבודות הוותיקות יותר של לייבוביץ', אותם רהיטים איקוניים שהיו לאבן דרך בתולדותיו הקצרים של העיצוב הישראלי: כיסא הבלונים, רהיטי העץ Strip, השולחן החברתי Moving Table ושולחן הצלחות Tabless. המשותף להם, ולעבודות מוקדמות אחרות של לייבוביץ', הוא היותם אובייקטים פיסוליים שהורכבו מחפצי יומיום וצמחו על אדני התרבות הישראלית, כשהם מציגים מבט יצירתי, משועשע ומעודן על ההווי המקומי.

 

לייבוביץ' חקוק בתודעה הישראלית בזכות עבודות עיצוב אמנותיות שיצר בתחילת דרכו, אבל במשך שנים עבד עם חברות עיצוב תעשייתי, והוא אחראי לעשרות חפצים שימושיים המוכרים בכל בית, כמו הישבנון של כתר. הוא גם מרצה בכיר בשנקר, אחד ממנחי פרויקטי הגמר של הסטודנטים במחלקה לעיצוב תעשייתי, ואוצר תערוכות הגמר של המחלקה בעשור האחרון.

 

בשנים האחרונות הוא החליט לשנות כיוון ולרתום את אהבתו, ניסיונו ויכולותיו לעבודה עם חברות עיצוב בחו"ל. "יש תעשייה נפלאה בארץ, אבל קיים נתק בתקשורת בינה לבין המעצבים", הוא אומר. "הם מדברים בשתי שפות שונות. בהתכווננות שלה אל השוק, התעשייה המקומית פונה בדרך כלל למכנה המשותף הרחב ביותר, ולא מחפשת את הייחודיות, העומק וההקשרים התרבותיים שהם הערך המוסף שמביא המעצב".

 

סוגרים בסטייל. לייבוביץ': "יש תעשייה נפלאה בארץ, אבל קיים נתק בינה לבין המעצבים. התעשייה, בהתכווננות שלה אל השוק, פונה למכנה המשותף הרחב ולא מחפשת ייחודיות, עומק והקשרים תרבותיים, שהם הערך המוסף של המעצב" סוגרים בסטייל. לייבוביץ': "יש תעשייה נפלאה בארץ, אבל קיים נתק בינה לבין המעצבים. התעשייה, בהתכווננות שלה אל השוק, פונה למכנה המשותף הרחב ולא מחפשת ייחודיות, עומק והקשרים תרבותיים, שהם הערך המוסף של המעצב"

 

הקשר בין יצרנים למעצבים, הוא מסביר, הוא תהליך מורכב שנבנה לאורך זמן ומחייב עלויות פיתוח - ומכך חוששים היצרנים הישראלים. באין דיאלוג בין העיצוב לתעשייה, המעצבים נאלצים לפנות ליצירה חופשית ולהמציא את עצמם מחדש שוב ושוב. "תמיד רציתי לעבוד עם חברות מקומיות, אבל מכיוון שלא נוצרה ההזדמנות, ולא מצאתי חברות מקומיות שמדברות את השפה שלי ורוצות לייצר את הרהיטים שאני יוצר, החלטתי לצאת החוצה ולחפש את החברות שמתאימות לדו־שיח שאליו אני מכוון".

 

שולחן קפה Backstage, שעוצב עבור Casamania. "אין חברות מקומיות שמדברות בשפה שלי, אז החלטתי לצאת החוצה" (צילום:  עודד ובמן) שולחן קפה Backstage, שעוצב עבור Casamania. "אין חברות מקומיות שמדברות בשפה שלי, אז החלטתי לצאת החוצה" (צילום: עודד ובמן)

 

הזדמנות ראשונה התגלגלה לידיו בעקבות הזמנה להרצות על עבודתו בשבוע העיצוב של טוקיו 2012. ניר טורק, נספח התרבות בשגרירות ביפן, שמח לעזור, ופגישה ראשונה נקבעה עם Maruni, חברת רהיטים מסורתיים בוטיקית שייצרה בעבר עבור האצולה היפנית. במארוּני, בראשות המעצבים נאוטו פוקאסאווה (שאף משמש כמנהלה האמנותי) וג'ספר מוריסון, לייבוביץ' התקבל בשמחה ואף הוזמן לביקור במפעל הרהיטים הממוקם באתר סקי, על צלע הר בהירושימה.

 

"המפעל שלהם הוא נגרייה גדולה, שנראית כמו כל נגרייה גדולה בארץ", הוא מספר. "הסוד הוא לא בנגרייה ובמכשור, אלא בגורם האנושי, במיומנות של העובדים ובהקפדה על איכות העבודה. פה אנחנו לא מכירים דקויות כאלה". על הרהיטים שהציג אמר מנהל הפיתוח של החברה שהם "מעוצבים מדי", אבל הדלת נשארה פתוחה, ויש התעניינות, הקשר נשמר וכמעט מדי שנה הם נפגשים בשבוע העיצוב של מילאנו.

 

הצעד הבא היה לבקר בשבועות העיצוב המתקיימים במקומות שונים בעולם, ובהם שבדיה, בלגיה וקלן, ולקבוע פגישות עם חברות שלייבוביץ' העריך והאמין שעבודתו עשויה לעניין אותן. העבודה עם חברות שמתמקדות בעיצוב גבוה, הוא מספר, היא ריצה למרחקים ארוכים שתובעת סבלנות עצומה. "כשאתה מגיע למפגש עם העבודה שלך והמחשבות שלך, מתפתח דיאלוג עם החברה, והאתגר הוא למצוא את המוצר הנכון שמתאים לשני הצדדים. וגם כאשר נעשית הבחירה, המוצר עובר תהליך פיתוח שנמשך לפחות שלוש־ארבע שנים. חלק מהמורכבות בעבודה עם חברות בחו"ל הוא הריחוק, וההשקעה הכלכלית שנדרשת כדי לקיים את הקשר. הריחוק מקשה עליך לשלוט בתהליכים, וכשמדובר בחברה שעובדת עם מעצבים רבים ואתה אינך קרוב, הוא מקשה עליך לדעת מה בדיוק קורה".

 

T-E-X-T-B-L-O-C-K. מערכת מודולרית שיכולה לשמש כספרייה אבל גם כמדף או שולחן T-E-X-T-B-L-O-C-K. מערכת מודולרית שיכולה לשמש כספרייה אבל גם כמדף או שולחן

 

רהיט טוב, מספר לייבוביץ', מקיים פרמטרים מגוונים. "יש לו סיפור, אמירה, חוכמה של עשייה בחומר ודיוק בעבודה. אבל האתגר הגדול הוא להבין איך מייצרים רהיט שהוא עכשווי ובאותה נשימה קלאסי. רהיט שלא יתיישן, שישאר רלוונטי לאורך זמן. איזה סוג משמעת פנימית, אילו קומפוזיציות ייצרו חפץ חוצה זמנים וגבולות. זו ההתבוננות היומיומית שלי היום".

 

בזכות הרהיטים שהציג, ובעזרת פרזנטציות איכותיות ומדוקדקות, נפתחו בפני לייבוביץ' דלתותיהן של רוב החברות שאליהן פנה. "אלו היו פתיחות דלת מחממות לב מאוד". עם חלקן, כמו הענף הגרמני של טונט (החברה שהקים מיכאל טונט, ממציאו ומייצרו של כיסא העץ הראשון שיוצר בייצור תעשייתי ב־1861) הפגישה היתה חמה במיוחד, ופירותיה אולי יבשילו בעתיד. עם Casamania הספיק המפגש כבר לתת פירות: בחברה האיטלקית אהבו את השולחן Backstage, והציגו את האב־טיפוס שלו בשבוע העיצוב של מילנו בשנה שעברה. כעת נמצא השולחן בתהליך פיתוח בחברה, מחכה לרגע המתאים ליציאה לשוק. הקוביות של Textblock, כאמור, עתידות להיות מוצגות בקרוב במילאנו כמוצר מוגמר.

  

שולחן מסדרת Moving Table, שכולה מערכות ישיבה דינמיות הבנויות על קשתות המשמשות כמפרקי ציר שולחן מסדרת Moving Table, שכולה מערכות ישיבה דינמיות הבנויות על קשתות המשמשות כמפרקי ציר

 

"אלו שתי הצלחות מאוד יפות מבחינתי, כי הן מקיימות שני מצבים שאליהם כיוונתי", אומר לייבוביץ': "האחד הוא עיצוב מוצרים שצומחים מתוך חיפוש אישי, אמירה, המקום התרבותי והאינטקלטואלי שלי; והשני הוא קיום סיטואציה גנרית, יומיומית, שיכולה להתאים לכל אחד, בכל מקום - בבית, במשרד, בסטודיו".

 

במבט מלמעלה, Backstage נראה כמו שולחן רגיל, עשוי עץ בוק, עם רגליים חרוטות. אלא שלייבוביץ' הוסיף לו נגיעות של דרמה: בסיס הרגליים, למשל, הוא מבנה של מרובעים ומלבנים שחתוכים בזווית היוצרת תנועה בצורה הגיאומטרית. האופן שבו הם מונחים וחוברים לחלקו התחתון של השולחן גם הוא אינו שגרתי. "מצד אחד יש כאן סיטואציה מוכרת, ומצד שני אנחנו לא מכירים אותה ככה. לפעמים תנועה מאוד קטנה יוצרת את ההבדל בין הדבר השגרתי, המוכר, לבין המופע החדש, המפתיע, המסקרן".

 

כיסא מסדרת Happy Material, עשוי בלונים, שהוצג במוזיאון קופר־יואיט בניו יורק כיסא מסדרת Happy Material, עשוי בלונים, שהוצג במוזיאון קופר־יואיט בניו יורק

 

טקסטבלוק היא מערכת מודולרית שיחידתה הבסיסית היא קוביית עץ, שאליה חובר מדף מתכת. היא אמנם הוצגה כספרייה, אבל בהיותה מוצר גנרי, היא יכולה לשמש כמדף או כשולחן צד בכל מקום (ליד המיטה, ליד המחשב, בסלון) ובכל קומבינציה: קובייה אחת, שתיים, עשר, איש איש ודמיונו. "החלק החכם בתוך הקובייה הוא המדף, משום שהוא זה שמחבר את הקוביות זו לזו", מגלה לייבוביץ'.

 

פיני לייבוביץ' בסטודיו שלו. "האתגר הוא להבין איזו משמעת פנימית ואילו קומפוזיציות ייצרו רהיט עכשווי, שגם יישאר רלוונטי לאורך זמן" פיני לייבוביץ' בסטודיו שלו. "האתגר הוא להבין איזו משמעת פנימית ואילו קומפוזיציות ייצרו רהיט עכשווי, שגם יישאר רלוונטי לאורך זמן" צילום: יונתן בלום

 

 

טקסטבלוק, הוא מסביר, נשענת על קומפוזיציות גרפיות חזקות. ספר הסקיצות היפהפה המלווה את התפתחות העבודה מגלה מגוון משחקים שבהם הקו הגרפי הופך לפונקציונלי (בספרייה, למשל הוא מחלק את הקובייה ומייצר את המשען לספרים). הקווים המשתנים יוצרים סדרות של קומפוזיציות, שכל יחידת בסיס שלהן משולה לאות, לסימן. כשקוביות הבסיס חוברות זו לזו, הן יוצרות תחביר, טקסט ויזואלי. מכאן קיבלה הספרייה את שמה.

 

במעבר מקונספט למוצר, טקסטבלוק עברה שינוי והיא מיוצרת ממוצר של חברת טכנו־ווד, המורכב מפרופילי פוליאסטר מחוזקים בסיבי זכוכית ומצופים בפורניר - תרכובת שנותנת מענה להתרחבות העץ והתכווצותו. "זה אומר שהקוביות יכולות להישלח למקומות שונים בעולם, והעץ ישמור על יציבותו בכל מזג אוויר", מסביר לייבוביץ'. "זה מהלך מאוד יפה שעשינו. כל קובייה תיארז באריזה שטוחה, והלקוח יקבל חבילה שנראית כמו מגש פיצה. זה קצת כמו איקאה, אבל מתוחכם".

בטל שלח
    לכל התגובות