יודעי נפש בהמתם

אולם המבואה היה מלא אנשי תרבות. יחד הם התעודדו אחרי סערת נאום הבהמות של עודד קוטלר. במחי התבטאות אחת קוטלר הצליח לקחת דיון על התערבות פוליטית בתרבות ולהפוך אותו לעוד התכתשות עדתית־מעמדית. מירי רגב לא היתה זקוקה ליותר. במקצועיות וירטואוזית היא הפכה מ־30 מנדטים לקורבן מקופח.

"לא צריך להיות מודאגים. רגב רק נובחת ולא נושכת", אמר לי עורך הדין רב המוניטין חנינא ברנדס. "הנה תראה, בית ליסין פורח ובקרוב הוא יקבל בניין חדש ומשופץ".

ראשות העבודה? אפילו לבוז'י הצליח. יעל ורון חולדאי

ג'ני ברנדס, יו"ר אגודת הידידים של התיאטרון, ביקשה להוסיף: "רגב היא בהמה. זה מה שקוטלר היה צריך להגיד. היא בהמה גסה וחצופה, היא החלה את כל מחול השדים הזה. אני לא מרגישה צורך להתנצל או לחשוש מפניה".

שאלתי את ברנדס אם לא כדאי לסגת מהכינוי הזה, שמשפיל את כל הצדדים. בעיקר כשמקורבי צד אחד מעידים שהפתיל שלה קצר. "היא לא מפחידה אותי", ברנדס ענתה. שאלתי אם עצם החזרה הלעומתית על המילה "בהמה" לא תוביל, בסוף, לפגיעה נוספת בתמיכות משרד התרבות. חנינא ברנדס השיב: "אם היא תסיר את התמיכה מבית ליסין, אנחנו ועיריית תל אביב נממן אותו".

קוטלר? עדין מדי. מימין: חנינא ברנדס, ציפי פינס וג'ני ברנדס

בדיוק כשהוא אמר את זה הגיע רון חולדאי, שבאותו בוקר הכריז בפעם השנייה כי הוא שוקל לרוץ לראשות מפלגת העבודה. "הוא התקווה שלנו מול אנשים כמו רגב", אמר ברנדס, "ראש העירייה הכי טוב שהיה פה". חולדאי לא נכנע בשעתו ללחצים של גורמי ימין לבטל את פסטיבל סרטי הנכבה בסינמטק. בחיפה נכנעו.

כשציפי פינס הגיעה אמר לה ברנדס: "שמעת מה אמרתי לו? שאם תהיה בעיה אנחנו נתמוך בתיאטרון". מישהי אמרה לפינס ביידיש "פאמאכט פאמאכט דיין פּיסק", משפט שבמקרה הכרתי מבית הוריי ומשמעותו "סכרי את פיך". "אני חושבת שצריך להנמיך את הלהבות. הסערה הזאת יצאה מפרופורציה", פינס אמרה.

יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2 עו"ד תמי רווה אמרה: "תעזבו כבר את מירי רגב. נטפלו אליה בלי שנתנו לה צ'אנס לעבוד. מה בסך הכל היא עשתה? ביטלה סרט על רוצח ראש הממשלה והצגה על מחבל?". ומיקי פדרמן, מבעלי אלביט מערכות ורשת מלונות דן, הוסיף: "אני חושב שצריך לנשום עמוק ולהרגיע את הרוחות".

ההצגה של פינס עסקה בעיתונאית שמאלנית שלא מתפשרת על האמת שלה, בעוד חבריה מוכרים עצמם בשביל קריירה וכסף. אהבת חייה היא עיתונאי שהתקרנף, חתיך בשם יאיר, שעם השנים החל לאהוב סיגרים ואת החיים הטובים. את הדמיון ליאיר השני לא התאמצו להסוות. את סוף ההצגה לא אגלה, אבל אחד משיאיה הדרמטיים היה כשהגיבורה גרוסמן נוסעת לראיין בכיר בחיזבאללה ומגלה להפתעתה שהוא ככל האדם. תהיתי איך האמירה הקיצונית הזאת תתקבל בציבוריות הישראלית.

רעב? זה עניין יחסי. בינה ורוני בר־און

מחוץ לאולם נתקלתי בשר האוצר לשעבר רוני בר־און, שכיום מגיש לצד עירית לינור את "המילה האחרונה" בגלי צה"ל. אמרתי לו שהופתעתי כשהתייחס בתוכנית לכתבה ב"מוסף כלכליסט" שבה כתבת המוסף ניסתה לחיות מ־16 שקל ביום, תקציב המזון הממוצע של עניים בישראל. בתוכנית התייחסו גם לדו"חות העוני, שלדעת המגישים הוטו בידי ארגוני שמאל. שאלתי את בר־און אם גם דוחות הלמ"ס וה־OECD מוטים בידי ארגוני שמאל, והוא השיב: "התכוונתי שאין עוני בישראל, כלומר, לא גוועים פה ברעב כמו באפריקה. כל עוד איש לא גווע ברעב, קשה להגדיר זאת כעוני ממשי".

כמה שמירי רגב חסרה לי באותו רגע. רציתי לדעת איך היא, הח"כית החברתית של הליכוד, היתה מגיבה.