הדלת להשתלטות על אי.די.בי נפתחה

סביר להניח שרפי ביסקר לא האמין שזה קורה לו. אחד המנהלים המזוהים ביותר עם נוחי דנקנר באי.די.בי, זכה לפני כחודש להארכת חוזה לשלוש שנים כיו"ר נכסים ובניין, הפעם תחת הבעלים מוטי בן־משה ואדוארדו אלשטיין. ביסקר, שעדיין משמש גם כיו"ר שופרסל, היה ממובילי הליך ההתייעלות בחברה. המהלך, והשקט שליווה אותו, הוא סימפטום למצב הביש שבו נמצאת אי.די.בי, עדיין הקונצרן הגדול במשק.

ביסקר לא לבד. עמי אראל, המנכ"ל חיים גבריאלי, איציק אברכהן, סגי איתן וניר שטרן לא זזו מכיסאותיהם. בין היו"רים והמנהלים מתקופת דנקנר יש לא מעט מוכשרים. אבל במצב שבו הם מצויים, סביר להניח שהם עסוקים בהישרדות ושומרים על פרופיל נמוך. הבכיר היחיד שעזב מאז תקופת דנקנר היה ליאור חנס, שכיהן כיו"ר כור.

בעוד כחודשיים תמלא שנה להעברת אי.די.בי לידי בן־משה ואלשטיין, ונדמה שלא היה שפל גדול יותר בחברה מאז. השווי התכווץ, השניים מופסדים 662 מיליון שקל, החברות התפעוליות שופרסל, סלקום, נכסים ובניין וכלל ביטוח לא מצליחות להתרומם, והתשואות שמניבות המניות שלהן נחותות מזו של מדד ת"א־100 במקרה הטוב, ושליליות במקרה הרע.

הסיבה לקיפאון היא שאלשטיין ובן־משה פשוט לא מסתדרים. מהיום הראשון ניכר ביניהם מתח, שנדחק הצדה כשהתחילו לעבוד יחד, אך לאחרונה הסדקים התרחבו עד לכדי נתק. האווירה ביניהם חשדנית וכל צד בוחן בשבע עיניים את האינטרסים של יריבו. הם מתקשרים רק באמצעות אנשיהם: סאול צאנג ושולם לפידות מהצד של אלשטיין, ויניב רוג ועודד גולן מכיוון בן־משה.

וכך, כשקפטן אחד של הספינה מנווט ימינה, השני לוקח שמאלה ולהפך. כמעט שאין עניינים שהם מסכימים עליהם, מהחלטות אסטרטגיות מהותיות ועד נושאים שוליים. בוקר אחד יכול בן־משה להיפגש עם הנהלת סלקום — ולמחרת אלשטיין ייפגש עמה בנפרד. וזה כך גם מול גורמים חיצוניים, כמו המפקחת על הביטוח דורית סלינגר, שמסרבת לתת להם היתר לרכישת כלל.

בשורה התחתונה, החיבור בין אלשטיין ובן־משה יוצר ערך שלילי לבעלי המניות. עד כה הם לא הביאו שום בשורה לשוק. השידוך ביניהם מלאכותי, נוצר תחת לחץ ונבע בעיקר מדחף לגבור על דנקנר. אי.די.בי בקיפאון כמעט מוחלט והמהלכים היחידים שכן קורים נוגעים לשרידושת ההסדר מהשניים, כמו הזרמות הון ואיחוד מטות.

ההבדלים תהומיים: בן־משה הוא איש של פרטים, שנכנס לנבכי הקופה של שופרסל או לרמת הלקוח הבודד בסלקום, מעורב בניהול. אלשטיין אסטרטג, שמסתכל מלמעלה ומאפשר למנהלים לנווט.

הבדל מהותי טמון במבנה האחזקות. בן־משה מחזיק באי.די.בי ישירות, דרך חברה תפעולית שלו, ומשקיע מהונו האישי. אלשטיין משקיע באמצעות קרן דולפין, שבה עוד שותפים, והוא עצמו מחזיק בה בעזרת פירמידה בת שבע שכבות, וכך מסכן פחות הון אישי. לכן הוא יכול להזרים הון בקלות רבה יותר. ובאין גישור באופק שישקם את היחסים, אין גם מוצא לאי.די.בי מהבוץ.

כשאלשטיין מושך להשקעות נוספות מיידיות בחברה, נראה שהוא מנסה לבחון את הגבולות של שותפו, שמסתייג. כשיגיע היום שבו בן־משה לא ירצה להשקיע כפי שאלשטיין מוכן, ייפול דבר. אם לאלשטיין יהיו יותר מניות בחברה, הצדדים ייפרדו בשיטת במב"י (Buy me buy you), המנגנון שהשניים השכילו להכניס בהסכם ביניהם.

לפחות שתי קרנות זרות שוקלות להגיש הצעת רכש לציבור ולרכוש את מניותיו במחיר נמוך יחסית למחיר בבורסה. הדרך להשתלטות אפשרית על החברה בעתיד כבר נסללת.

אדוארדו אלשטיין ומוטי בן משה צילום: אוראל כהן