הרגולטור והחוסכים במשבר אמון

ישבתי לאחרונה עם היועץ הפנסיוני שלי לראות עד כמה עגום המצב. ביקשתי ממנו שיעשה סימולציה לבחון איזו קצבה אקבל תמורת החיסכון. בעודי בוהה בסכום שהתקבל הוא אמר: "אבל את יודעת שצריך להפחית מזה בערך 15%, נכון?".

אותם 15%, שיש להפחית מהקצבה ועדיין לא מגולמים במודל, הם כבר מזמן עובדה מוגמרת בשוק. סביבת הריבית הנמוכה בצירוף התארכות תוחלת החיים עושות שמות בחיסכון הפנסיוני, אבל זהו לא סוף הסיפור. בשנים האחרונות משלמים החוסכים לפנסיה שכר לימוד כבד. תדירות השינויים והרפורמות בשוק היא אדירה, ולכל אחד מהם מחיר. הקו המקשר בין כולם הוא ברור — האחריות על החיסכון הפנסיוני מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו. החוסכים שעומדים מבולבלים מנגד שמים מבטחם ברגולטור שמפקח על השוק האדיר הזה. אבל הוא, כפי שתציג סדרת כתבות שתתפרסם במהלך השבוע ב"כלכליסט", לוקח את עתותיו בידיו, ונמנע מהכרעות מהותיות בוערות, ובנתיים נגרם נזק לחוסכים.

המדינה התנערה

כך למשל המקור לחלק מה־15% שעליי להפחית מהקצבה שלי, הוא הימנעותה של המפקחת על הביטוח דורית סלינגר מקבלת החלטות קשות. התאמת הריבית התחשיבית לסביבת הריבית הנמוכה השוררת בשוק כבר חצי עשור היא אחת מההחלטות הללו. למעשה, נוצרה אנומליה בלתי אפשרית שלפיה המדינה התנערה מכל האחריות לחיסכון הפנסיוני שלי, היא הטילה אותה על כתפיי, מכריחה אותי לחסוך באמצעות חוק פנסיה חובה, אך פוגעת בו במו ידיה.

חשוב מאוד שרגולטור יבחן את פני הדברים לפני קבלת החלטה, וחשוב שכל החלופות והשיקולים ייבחנו עד תום. אבל כאשר לא מדובר בהחלטות מדיניות בעלמא, אלא בהכרעות שעיכובן גורר נזקים אמיתיים למיליוני חוסכים, ראוי שהרגולטור לא יתמהמה יתר על המידה בקבלתן. גם אם זו החלטה קשה וגם אם היא גובה מחיר תדמיתי. בדיוק שנה חלפה מאז ירדה מהפרק ההצעה הקודמת שקידם האוצר לפתרון הבעיה של התאמת הריבית התחשיבית זה זמן ארוך מאוד. ביחוד כאשר הבעיה היתה ידועה עוד הרבה לפני כן.

רבים גוזרים קופון

בסופו של דבר, הנזק הכולל גדול יותר מאותה הפחתה בקצבה שיספגו החוסכים בגלל הימנעות מקבלת ההחלטות. הנזק הקשה הוא התפוררות האמון בחיסכון הפנסיוני בישראל. הרי מה ניצב בפני החוסכים היום? מודל חיסכון לא ברור, שמחייב הפקדות בגופים שלא סומכים עליהם, ונותן קצבה לא ידועה, שגורמים רבים גוזרים ממנה קופון בדרך.

גם ככה תנאי הפתיחה ליצירת אמון לא גבוהים. אם בנוסף לכך אמון החוסכים ברגולטור יורד, התמריץ לחסוך מעבר למתחייב על פי חוק, למשל את ההפקדות או להימנע ממשיכת כספי פיצויים, הולך וקטן. בהיעדר אותו אמון, החוסכים מעדיפים לקבל את הכסף עכשיו ביד, כי מי יודע מה יהיה איתו אחר כך.

סלינגר חייבת לשים לב שהתמהמהותה לא תוביל להתפוררות האמון במערכת הנתונה תחת פיקוחה. סוגיות כבדות משקל מונחות כעת על שולחנה. ההחלטות בהן קשות ומורכבות, אבל אין לה ברירה מלבד לקבלן, ולהקטין את הנזק שכולנו סופגים.

דורית סלינגר צילום: אבי אוחיון, לע"מ