לא רק בפיננסים, קביעת רף לכולם

מאז הפרסום ב"כלכליסט" על שכר הבכירים נשאלתי שוב ושוב "למה כל כך אכפת לכם שם בתקשורת כמה הם מקבלים? אם בעל השליטה רוצה לשלם להם, שישלם. מה זה עניינכם?". ואכן, בכירים בשוק ההון, בייחוד אלה ששכרם נמדד במיליונים, לא מבינים למה נכנסים להם לכיס ולמה מישהו בכלל חושב שצריך להגביל את השכר שלהם.

הפער, אוי הפער

180 שקל בחודש - זו ההעלאה שקיבלתי באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי לאחר שנתיים של עבודה קשה ומאומצת, רוויית שעות נוספות. אחרי שנתיים של עבודה שבה הובהר לי שוב ושוב כמה אני עובדת מצוינת וכמה אני תורמת למקום עבודתי, כל ההערכה הזאת כומתה ל־90 שקל בחודש בתלוש; 50 שקל אחרי מס. ואני עוד נחשבת בת־מזל על שבכלל קיבלתי העלאה.

ההנהלה הבכירה במקום עבודתי באותן שנים גרפה שכר בעלות מצטברת של עשרות מליוני שקלים - בונוסים, תגמולים, כל החבילה. אני לא חולקת על כך שראוי שבעלי התפקידים הבכירים ישתכרו בהתאם לאחריות שמוטלת עליהם, אבל הפער, אוי הפער, שרק הולך וגדל. לבעלי השכר הבכירים יש קבוצות השוואה - וכל אחד ראוי שיקבל קצת מעל קבוצת ההשוואה לאור "תרומתו הייחודית והמצוינת"; אבל אלה שאינם בקבוצת שכר הבכירים, תרומתם הייחודית והמצוינת במקרה הטוב זוכה לתעודה בערב חברה דקה לפני ההופעה של ליאור נרקיס, ובמקרה הגרוע נשארת שקופה לגמרי.

שר האוצר יאיר לפיד. אפשרות קלושה שהיוזמה שלו תצא לפועל צילום: נמרוד גליקמן

זה לא סוד שהשכר בישראל קפוא. ולמעשה, בתקופה האחרונה תרומתם הייחודית והמצוינת של מנכ"לים מתבטאת בהצלחתם להנמיך את שכר העובדים בחברה. במילים מכובסות קוראים לזה התייעלות.

למה לא כולם?

לאחרונה מוביל שר האוצר מהלך להגבלת שכר הבכירים במוסדות הפיננסיים ל־3.5 מיליון שקל בשנה. סכום מאוד לא נמוך, אבל כזה שמצליח לייצר אנטגוניזם. כל מנהל חושב שבשכר של פחות ממיליון שקל בחודש לא כדאי לו בכלל לצאת לעבודה. אף אחד מהם לא שם לב לסוד הידוע לכל - בענפי הפיננסים הריכוזיים, התוצאות מושפעות בעיקר משוק ההון ופחות מיכולות הניהול.

בשוק מתוקן היו כוחות השוק מגבילים את שכר הבכירים. הצורך בהתייעלות היה מכתיב את הסכומים, בעלי השליטה היו דואגים לקשר הדוק יותר בין שכר לביצועים והמוסדיים היו מקפידים על נורמות ראויות. בשוק קטן - שבו כולם פוגשים את כולם בתפקיד הבא, ומי שמאשרים את שכרו היום הוא שיאשר בפעם הבאה - המנגנון לא עובד, ולכן נדרשת התערבות של הגופים המפקחים.

התופעה המעניינת מכל החלה להתרחש ככל שהעריכו בענף הפיננסים שיוזמת לפיד הופכת מאמירה פופוליסטית לבעלת אפשרות קלושה שתצא אל הפועל. אז נשמעו קולות אחרים בענף שקוראים - למה רק בפיננסים, למה לא לכולם? הטריק "למה לא לכולם" הוא הכי עתיק בספר: אם אני כבר נדפקתי, אז למה לא כולם? הרי איך יכול לשבת מנכ"ל בנק מול מנכ"ל חברה שבא "לבקש את חסדיו" (כלומר, אשראי) כשהאחרון משתכר יותר ממנו?

ואולם, יש עוד סיבה להכיל את הרפורמה של לפיד על כולם והיא אותו הפער שהופך לבלתי נסבל. 99 חברות ב־2013 היו חוסכות חצי מליארד שקל אם היו נותנות לבכירים "רק" 3.5 מיליון שקל לשנה. אותו חיסכון (שכשלעצמו היה מצמצם את הפער) היה יכול להגיע למשקיעים או להפחית תמחור מוצרים שמייצרות החברות. האופטימים גם יגידו שהוא היה יכול להרחיק במעט את חרב ה"התייעלות" שמונפת מעל ראשם של העובדים הפשוטים.