סיפור של תעשייה ישראלית עצובה

סיפורה העצוב של תעשיית ההון סיכון הישראלית לא מתחיל או נגמר בסיום דרכה של ג'מיני. שורשי המשבר נעוצים בימי הבועה העליזים ב־1999–2000, אז גייסו קרנות ישראליות רבות סכומי עתק, וכשפרץ המשבר רובן נאלצו להציג תשואה שלילית או חיובית נמוכה ביותר - והמוסדיים הדירו מהן את רגליהם.

ב־2013 היתה תחושה של שינוי, שהגיעה משני כיוונים - הראשון היה חגיגות האקזיטים של ווייז, טראסטיר, אקסטרים איי־או ואחרות. המוסדיים ראו מעט מאוד כסף מהשקעות אלו והרגישו שנותרו מאחור. הכיוון השני היה הריביות הנמוכות בשוק והמחסור בהשקעות עם תשואה משמעותית, שהביא אותם לחפש אפיקים רווחיים יותר, גם אם מעט מסוכנים.

ואז הגיעה דורית סלינגר, הממונה על שוק ההון במשרד האוצר, והחליטה - כנראה ללא מחשבה עמוקה על תעשיית ההייטק או על קרנות ההון סיכון - להקטין משמעותית את אפשרות המוסדיים להשקיע בקרנות שגובות דמי ניהול, ובכך החזירה אותם לחפש השקעות נדל"ן חדשות.

מימין: מנשה עזרא ויוסי סלע. ג'מיני היא כנראה לא הקרן הישראלית האחרונה שמגיעה לסוף דרכה צילום: אוראל כהן

אפשר להאשים את סלינגר בכישלון הקרנות לגייס מהמוסדיים, זה כנראה התירוץ הכי טוב שהם יכלו למצוא, אבל הסיבות האמיתיות עמוקות יותר. הראשונה היא שרוב הקרנות גובות דמי ניהול של 2.5% בשנה מבסיס הקרן - סכום שנראה מוגזם ביותר, בעיקר לנוכח העובדה שהקרנות כבר זמן רב לא הציגו תשואה חיובית. נקודת האור היחידה בעולם המוסדי הפיננסי הוא בנק לאומי, שבמהלך אסטרטגי החליט להשקיע מאות מיליוני שקלים בקרנות ישראליות ובתעשיית ההייטק, אבל זה ממש לא מספיק לתעשייה שצריכה 2 מיליארד דולר בשנה.

לו רצו, יכלו המוסדיים להשקיע בקרנות גם עם המגבלות החדשות, אבל הבעיה היא שרובם ככולם אינם מבינים בתעשיית ההייטק. בשבילם זו תעשייה שהיא בבחינת חור שחור שאליו הם זורקים את הכסף ואינם יודעים לאן הוא נעלם, ולכן מעדיפים ללכת על הבטוח והמוכר.

ג'מיני היא כנראה לא הקרן הישראלית האחרונה שמגיעה לסוף דרכה. קרנות רבות נאבקות כיום להשלים גיוס, ואחרות מסתפקות בקרנות קטנות משחיפשו. באופן לא מפתיע, לאף אחד בתעשיית הסטארט־אפ המקומית זה לא ממש מפריע - הם יודעים שהקרנות הזרות והמשקיעים הבינלאומיים מתדפקים על דלתותיהם. השאלה היא מה יקרה ביום שהם יעברו למדינה אחרת ולישראל לא תישאר תעשיית השקעות מקומית.