שולה זקן והאתיקה של אהרן ברק

1. לחץ לא לגיטימי: כששופטים בדימוס מתערבים

עוד לפני שהחליטה הפרקליטות להתעלם מעדותה החדשה של שולה זקן, אמר לי אחד מסנגורי הולילנד: "הם לא ימצאו כלום, אבל הסיפור מסייע לפרקליטות להטמיע את הדימוי המושחת של אולמרט. גם אם לא תהיה עדות, טוב לחזק את התחושה שהנה זקן התעשתה ומוכנה לספר את האמת".

אז נכון שהפרקליטות חייבת למצות את הסיכוי לאותה אמת, כיוון שהיא מחויבת למצות את הסיכוי להפללת אולמרט כדי לא להישאר שוב רק עם הש"ג ביד. התוצאה היא שהמהלך מול זקן שרת אותה בכל מקרה: יתקבל המידע המפליל - טוב. לא יתקבל - גם טוב, כי השופט שאולי מתלבט אם להרשיע את אולמרט, יקבל רוח גבית.

את הרוח הגבית הזו מספקים בתקשורת, וזה בסדר גמור, אלא שזה ממש לא בסדר שגם שופטים בדימוס מצטרפים לקמפיין. אמנון סטרשנוב וברכה אופיר־תום התראיינו ואמרו שעל רוזן לקבל את העדות החדשה, בין היתר כי האמת חשובה מהפרוצדורה. נניח לרגע בצד את הדיון שבין "אמת מול פרוצדורה", ונחשוב על לגיטימיות הלחץ הבוטה ששופטים בדימוס מפעילים על שופט מכהן. האם זה לא גובל בסוביודיצה? האם אין כאן כוונה להשפיע על שופט בהליך פלילי?

שולה זקן. שאלות של אתיקה צילום: אוראל כהן

2. פוטו־אופ: כשברק ואולמרט נפגשו

ועוד משהו על אתיקה של שופטים בדימוס. לאחרונה הזדמן לי לשוחח עם הנשיא בדימוס אהרן ברק על ספרו של השופט גבריאל קלינג "אתיקה של שופטים". דיברנו על אתיקה של שופטים בדימוס ושאלתי אותו על השופטים שמרבים להתראיין תחת כל מיקרופון רענן כשלא תמיד כל העובדות מונחות לפניהם. כיוון שאין לי אישור לפרסם את תשובתו שניתנה בשיחה פרטית, אסתפק רק בסיכום דבריו: "אני, למשל, אף פעם לא מתראיין".

ועוד סיפור קטן: יום לפני שיחתנו, הופיע ברק כמברך בכנס לציון 75 שנה למשרד גורניצקי במוזיאון תל אביב. המברך השני באירוע היה ראש הממשלה לשעבר והמערער־נאשם דהיום אהוד אולמרט.

במינגלינג שלפני הסבו על אחד משולחנות הבר הגבוהים במבואה ברק, רעייתו אלישבע והשופטת בדימוס ברכה אופיר־תום.

אולמרט הגיע לאזור והצלמים ממש דחפו אותו לצילום משותף עם ברק. אולמרט, שכנראה חשב שמדובר ברעיון טוב, התקרב בזהירות לשולחן והחל בחילופי נשיקות עם אלישבע ברק. בעלה, שהבחין ב"סכנה" המתקרבת, מיהר לסגת מהאזור. אולמרט עזב, ורק אז חזר ברק למקומו.

אלא שאולמרט לא ויתר וחזר שנית, בעידוד ולחץ הצלמים שסירבו לוותר על טרפם. הפעם ברק כבר לא הצליח או הספיק להיעלם מהשטח, והתמונה המשותפת הושגה. כצופה משועשע בהתרחשות מתחילתה, לא התאפקתי ואמרתי לברק: "בפעם הראשונה הצלחת, בשנייה פחות".

ברק הניד בראשו בעגמומיות, ושוב, אחסוך את תשובתו שניתנה בשיחה פרטית. כעובדה, ניתן רק לציין שלמיטב ידיעתי התמונה לא פורסמה. מורת הרוח של ברק תורגמה ככל הנראה לבקשה של מארגני האירוע מהצלמים לגנוז את התמונה שהביכה אותו.