סודות שלוקחים לקבר

זאת היתה רק ההתחלה. בעודם מנסים להרכיב את חלקי הפאזל של חיי יקירתם, הבינו הקרובים לה שהם בעצם ידעו עליה מעט מאוד. "היה היתה אשה יפהפייה, בעלת תואר, מצליחה, הישגית", מספרת היום אחת מחברותיה הקרובות, שגדלה איתה מילדות. "הייתי בשוק. רק אחרי מותה, כשעברנו על המסמכים שלה, גילינו בין השאר שהיא גם עברה הפלה, ושהגישה תלונה במשטרה נגד בן זוג קודם שלה, שהיכה אותה. עד היום אין לנו מושג למה היא לא גילתה לנו כלום מהדברים האלה".

"בכל פעם שאת שואלת למה אני כל כך משונה מבחינה חברתית אני רוצה לצרוח שזה הכל באשמתך. התעללת בי רגשית כל יום בילדותי וגרמת לי להרגיש שאני אפס. את היית אחותי הגדולה. היית אמורה פשוט לאהוב אותי"

ההתאבדות הזאת התגלגלה בפני עצמה לסוד שנוצרת אותה חברה. "היא התקשרה ואמרה שהיא טסה למדריד. חשבתי שזה מסע שופינג, שהיא נוסעת לסיילים של סוף הקיץ, קצת לטייל. היא ביקשה כתובות של מלונות, ונתתי לה. לא חשדתי בדבר. באחד המלונות האלה היא התאבדה". החברה מתקשה לדבר גם עכשיו על חלקה בסיפור הכואב. היא מודה שהיא לא משתפת בעניין גם את הקרובים אליה מאוד. סוד התגלגל לסוד. אבל היום, היא אומרת, "אני יודעת

שלכל אחד יש סוד גדול שאיתו הוא חי. מאז המקרה ההוא אני תמיד מסתכלת על כל בן אדם שאני מכירה וחושבת: מעניין מה הסוד הגדול שלו".

הדבר האחד שלא יגזלו ממני

לכל אחד יש סוד, גדול או קטן. חלק מהסודות מתפוגגים עם הזמן, נהפכים לחסרי משמעות. אחרים מתגלים ומטלטלים. יש אנשים שפורקים את הסוד שלהם במסגרות אנונימיות, כיום בעיקר ברשת. רבים משומרי הסוד יחשפו אותו רק כך, באופן אנונימי לגמרי, או בכלל לא. רבים מהם פשוט ייקחו אותו איתם עד הקבר. למה? התשובות המיידיות מתבקשות. יש סודות שמביך מאוד לחלוק, או שפותחים פצעים כואבים. יש כאלה שעשויים להזיק לתדמית, לפגוע באחרים, אפילו למוטט משפחות, עסקים, חיים שלמים.

אבל בממד העמוק יותר, לסודות שלנו, בייחוד אלה שאנחנו לוקחים איתנו עד הקבר, יש משמעות נוספת. "באופן פרדוקסלי, סוד הוא הגרעין הכי אותנטי של הזהות שלנו", אומר האנתרופולוג פרופ' חיים חזן מאוניברסיטת תל אביב, מומחה בעל שם עולמי בחקר הזקנה. "סוד הוא טקטיקה של שליטה. אנשים מחליטים איזה סוג של מידע הם משחררים ואיזה הם שומרים לעצמם, ושמירת המידע הופכת לגרעין בלתי נגיש של העצמי, משהו פרטי ביותר שמסמן אותך, מבדיל אותך מאחרים. זה נכון בייחוד היום, בעידן שבו כל דבר נחשף למשל ברשת, מוחצן - הסמן החזק ביותר של האותנטיות שלך הוא אותו הדבר שאתה לא מגלה. כך שהמחשבה של 'לקחת את הסוד לקבר' מגלמת את הרצון של בני אדם לשמור היטב על האוטונומיה שלהם, כך ש'את הדבר האחד הזה לא יגזלו ממני לעולם'. גם אם זה לא מתממש, כי הרי דברים מתגלים, זה נותן לנו את האפשרות למות מתוך אשליה".

כדוגמה לסוד מהותי כל כך לזהות, חזן חוזר לאחד הסיפורים הזכורים לו ביותר. "במסגרת עבודת הדוקטורט שלי על קשישים במרכז יהודי באנגליה פגשתי אדם בן 80, שהיה בולט בנדיבות שלו. הוא היה דמות מרכזית מאוד, מוערכת, כולם ראו בו מופת ודוגמה. היו לו ידיים טובות והוא סייע בכל מיני תיקונים ולא חסך עזרה ממי שביקש וממי שלא ביקש, כולל בכסף, בארגון אירועים, בעזרה לנכים. 'התפקיד שלי הוא לטפל בכולם', הוא אמר לי. לפני שעזבתי את המרכז הוא הזמין אותי לארוחת ערב. בתום הארוחה הוא ביקש שאגש איתו לחדר פנימי, נעל את הדלת, השאיר את אשתו בחוץ, ואז סיפר לי את את הסוד שלו, שאיש במרכז לא ידע, ואפילו לא אשתו. הוא אמר לי: 'אתה ודאי תוהה למה אני מושיט עזרה לכל אדם. אהבת הבריות היא המוטו שלי, ויש לזה סיבה'. הוא סיפר שהיה אסיר בטרבלינקה, ואסירים אחרים האשימו אותו, בימי המחנה ואחרי השחרור, בשיתוף פעולה עם הנאצים. הוא אמר שעסק בסחר חליפין, תמורת כל מיני חפצים שלקח מאסירים ונתן לנאצים הצליח לקבל מזון, וחסו על חייו. הוא הסביר ששיתוף הפעולה היה לטובת הכלל והיה בטוח בצדקתו, אבל נשאר כל השנים עם ההאשמות שספג, ואמר: 'החלטתי לכפר עליהן בהקדשת חיי לפעילות התנדבותית. אחרי המלחמה החלטתי גם להיות צמחוני כדי לא לפגוע בשום בעל חיים'. הסוד הזה והתחושה הקשה סביבו הפכו למה שעיצב את הזהות שלו ואת כל חייו, ובזקנתו הוא התוודה בפניי, זר, לא חלק מהקהילה וגם לא ניצול שואה. אולי בסתר לבו רצה שאחרי מותו הסיפור ייחשף".

"אם הייתי מתה המשפחה שלי היתה אומרת לבת שלי שהייתי אדם איום. זאת הסיבה היחידה שלא התאבדתי עדיין" צילום מסך: postsecretarchive.com

עד הקבר, וגם מעבר לו?

ד"ר מיקי ברקוביץ' ועו"ד בועז קראוס הם תחנה אחרונה של סודות שמחזיקים חיים שלמים. היא מנהלת את ההוספיס לחולי סרטן בתל השומר, הוא מתמחה בעריכת צוואות. שניהם התרגלו להיות כספת רגשית, אוזן זרה ששומעת, ברגע האחרון, סודות כבדים וקשים שאנשים שמרו מפני כל הקרובים אליהם.

ברקוביץ' מספרת שהיא מעודדת מטופלים "לדבר, לשפוך את הלב, לשתף את יקיריהם, אפילו לסגור מעגלים. זה יכול להיות אדם שנשאר עם מועקה מזה שאמו הענישה אותו שלא בצדק בילדותו, ובהוספיס אמר לה את זה כדי לסגור מעגל, או אב ובן שהיו ביניהם מטענים לא פתורים, ורק לאחר שיחה ארוכה ביניהם האב היה רגוע. הוא מת כעבור יומיים, כאילו חיכה לשיחה הזאת. ולפעמים הסוד האחרון, הקשה, של הסוף, הוא הסבל, של שני הצדדים. חולים לא מספרים כמה הם סובלים, וגם קרוביהם לא מספרים".

קראוס מלווה את חשיפת הסודות של אחרי המוות. כי יש סודות שאנשים לוקחים איתם לקבר, ויש אנשים שהולכים לקבר ומשאירים את הסודות בירושה לקרוביהם, שיתמודדו איתם אחרי מותם. לעתים מדובר בדעה שיש למת על בני משפחתו, שמובעת בצוואה ומתבטאת גם בחלוקת הירושה. לעתים מדובר בילדים נוספים, שלא היו ידועים למשפחה הרשמית, או בבני זוג לא ידועים. "ערכתי לפני כמה שנים צוואה עבור איש עסקים מבוגר, נשוי ואב. במקביל למשפחה כאן, היתה לו בחו"ל בת זוג שעליה איש כאן לא ידע. הוא אהב אותה, ניהל איתה קשר שנים ארוכות ורצה לדאוג לה אחרי מותו. הוא יכול היה לקחת את הסוד הזה לקבר לנצח, ופשוט להקים לה קרן נאמנות. אבל הוא בחר לציין בצוואה שהוא מעביר לה חלק מרכושו".

קראוס בעצם מבחין בין שני סוגים של סודות־עד־הקבר: סודות־עד־הקבר, וסודות־עד־הקבר־ומעבר־לו. "מניסיוני בצוואות, יש שני סוגי אנשים. אלה שמרגישים צורך לשלוט, להחזיק בתחושת הכוח, גם אחרי מותם, שיכבדו אותם גם כשהם כבר לא כאן, שחשוב להם מה יגידו עליהם, שתהיה לוויה יפה, דברים כאלה. ויש אנשים שחשוב להם לשמור על השקט בחייהם, על התדמית, על יחסים טובים בתוך המשפחה, אבל אחרי מותם הם הופכים מבחינתם לעפר ואפר, הכל נגמר, ולא אכפת להם שכולם כבר יידעו הכל".

עו"ד קראוס. הצוואות חושפות את הסודות

העובדת הסוציאלית מיכל וייס, שמלווה תיקי אימוץ, על הסודות הגדולים שבמסירת ילד לאימוץ ובאימוץ ילד, ומטפלת באנשים הגוססים ממחלות קשות, מספרת שמניסיונה, בפריקת הסוד רגע לפני הסוף אין בהכרח תיקון. "אנשים שחולקים סודות כאלה, שלעתים היו בלתי נסבלים בסטנדרטים שלהם והשאירו אותם שקטים כל החיים, לא בהכרח מחפשים סליחה או נחמה. גם אם יש גילוי סוד בשלב כה מאוחר הקונפליקט הפנימי לא נפתר. אבל אנשים מחפשים אפיק לבטא את הכאב של סוף החיים".

זה מה שאבא של א' עשה. "בגיל 11 ילד בבית הספר צעק לי 'אתה מאומץ'", מספר א', בשנות ה־50 לחייו. "זה נאמר כמו קללה, בכיתי, אבל ההורים הכחישו בנחרצות ואני האמנתי ובזה נגמר העניין מבחינתי. בגיל ההתבגרות, עם כל הצרות שעושים אז להורים, חברה של ההורים פלטה: 'איך אתה מדבר עם ההורים שלך, אתה צריך לנשק להם את הרגליים אחרי מה שעשו בשבילך'. זה היה מוזר, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. רק עשרות שנים אחר כך, אחרי שאמי מתה ואבי כבר היה מבוגר וחולה, הוא אמר לי שאני מאומץ, וסיפר את הסיפור המלא. אמא שלי סירבה לדבר על זה כל החיים, היא לא היתה מסוגלת, אבל אחרי שמתה זה המשיך לרבוץ על אבי, והוא לא רצה שהסוד ימות איתו".

פרופ' חזן חוזר אל הדימוי התרבותי שקושר את הסוד והמוות לאורך כל ההיסטוריה. "בספרות ובפולקלור יש תמונה מפורסמת של האדם שנוטה למות ומכנס סביבו את כל משפחתו וילדיו. זהו רגע שבו האדם הגוסס אומר לכולם דבר מה ביחד, איזו אמת. אבל למעשה רק המוות עצמו הוא רגע של אמת, רק הוא משחרר מהסוד, ואחריו אין עוד סיכון בשום דבר".

לנהל סודות כמו תיק השקעות

לרגע שבו הסוד נחשף, מן הקבר או רגע לפניו, קודמים חיים שלמים של "ניהול סוד". זו עבודה קשה, שתובעת הרבה אנרגיות קונקרטיות ורגשיות, אבל היא חלק בלתי נפרד מהסוד, ולכן חלק בלתי נפרד מחברת בני אדם. "לו הראש של בני האדם היה שקוף זה היה יכול להיות מפחיד. מבחינה אבולוציונית יותר בריא לנו שלא יידעו הכל", אומר הפסיכולוג הקליני פרופ' עמירם רביב, לשעבר ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב וכיום דקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה. "בניגוד לעבר, שבו הדחקה והכחשה קיבלו אוטומטית יחס שלילי, היום אנחנו יודעים שיש דברים שמוטב לקבור ולא לדון בהם. לסוד, לשקר, יש תכלית חברתית, לשמור על הדימוי העצמי והסטטוס החברתי, לא לשלם מחיר חברתי או רגשי, ולא לפגוע באחרים".

פרופ' ליבליך. "לוקחים לקבר פנטזיות מיניות" צילום: עמית שעל

ואת המשוואה המורכבת הזאת של צרכים ומחירים, כאמור, לא פשוט לנהל. "זה מפתה לפתוח קצת את הדברים כדי לקבל תמיכה, ייעוץ, שיתוף", אומרת הפסיכולוגית פרופ' עמיה ליבליך, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית ונשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות. "אבל לפעמים האדם הכי קרוב, בן זוג או בן משפחה אחר, הוא האדם שהכי מסוכן לגלות לו את הסוד. לכן יש מצבים שעם מעגלים חברתיים שונים חולקים סוג שונה של סודות. אנשים פותחים סודות כמו בניהול השקעות - בכל מיני בנקים. מנהלים את המידע על עצמם כך שהם מגלים חלק מן המידע במקומות מסוימים ומסתירים באחרים".

גם ליבליך משוכנעת שהגישה של "לדבר על זה ולשחרר את זה" כבר אינה בהכרח הבריאה יותר. "היום מדברים במונחים של איזון. יש, למשל, ניצולי שואה שעברו חוויות משפילות מאוד, או כאלה שהרגישו שלא עמדו בהן ברף של ההתנהגות המוסרית שלהם, והעדיפו לא לדבר על זה כדי לשמור על הגבולות של הזהות שלהם. להבדיל, פנטזיות מיניות של אנשים הן הרבה פעמים סוד כמוס שלוקחים עד סוף הדרך, כיוון שיש טאבואים מיניים, דברים שאם אספר יחשבו שאני לא נורמלית או שזה גועל נפש. בתחום הזה אצורים הרבה סודות, שמטרתם לשלוט בתדמית שלי. אבל אם הפער בין הפנים לחוץ גדול מדי, בסוף זה יתפוצץ"

.

לגדול על תקן "הסוד של אבא"

דיכוי והשתקה, אם כן, הם פעמים רבות הבחירה הטובה ביותר בעבור בעל הסוד. העניינים מסתבכים כשהוא כופה את הסוד על אחרים. ח', למשל, נאלצה לגדול בתוך סוד־לא־לה. הוריה ניהלו קשר זוגי במשך יותר מ־30 שנה, שלתוכו נולדו היא ואחיה. אלא שאביה היה נשוי לאשה אחרת, אב ובעל קריירה מוצלחת בתחום המשפטים, ומשפחתו הרשמית לא ידעה דבר על משפחתו האחרת. ח' חונכה לשתוק את הסוד שלו.

"מהיום הראשון ידענו שיש לאבא עוד משפחה שלא יודעת עלינו ושלא צריך לספר על זה", היא מספרת. "בילדות גדלנו בקיבוץ, בלינה משותפת, ומסביב לא ידעו מה הסיפור עם זה שהוא לא גר איתנו ושיש לו עוד משפחה, אבל זה לא היה עניין. בנעוריי כשרציתי להתקשר אליו ידעתי שצריך להיזהר, שאשתו או ילדיו לא יענו. אם אשתו היתה עונה הייתי מנתקת, לפעמים הצגתי את עצמי בשם אחר. אבל היינו מצליחים לדבר בטלפון, וראיתי אותו פעמיים בשבוע, בפגישות אצלו במשרד שנקבעו כמו ישיבה. כששאלתי אותו למה זה כך הוא הסביר שהוא נשאר עם אשתו 'מטעמי נוחות', ואני חשבתי שזאת תשובה כנה מספיק בשביל שאפנים אותה וזהו, גם אם לא הייתי מסוגלת להבין אותה".

מבחינת אביה, היא אומרת, "אנחנו היינו הסוד שאמור היה להילקח לקבר". אלא שפתאום הקבר התקרב. האב חלה בסרטן, הכין צוואה שכללה את המשפחה האחרת - ואשתו מצאה אותה בתיקו. "כשהם גילו שאנחנו קיימים הם ניתקו את מערכת היחסים שלנו איתו. בחמש השנים האחרונות לחייו לא ראיתי אותו. שמרנו על קשר, אבל לא גלוי, הקשר עדיין נשמר בסוד. גם היום אנחנו מבחינתם סוד, הם רוצים שלא נהיה קיימים, בגלל הבושה. אבל מבחינתי, מרגע שהוא דיבר עלינו הרגשתי הקלה. נגמר. אני כבר לא סוד".

שתיקה שומרת על לכידות

במקרים רבים סוד שנחשף לא מוביל להקלה אלא לטלטלה, כפי שעלה מכמה סרטים ישראליים מהשנים האחרונות. הדוגמאות הבולטות הן סרטיה של זוהר וגנר, "זורקי", שחשף את חייה כנערה בצל הסוד של אמה, שניהלה רומן; ו"ימי הזוהר", שעסק בתקופה שבה וגנר עצמה עבדה כחשפנית בניו יורק וחשף הפרעת אכילה שלה באותם ימים וחוויית ניצול מיני שעברה אצל גינקולוג. דוגמה אחרת היא הסרט "הדירה", שמתחיל כשהבמאי ארנון גולדפינגר נובר בחפצים של סבו וסבתו, גרדה וקורט טוכלר, אחרי מותם, ומוצא מסמכי תעמולה נאצית ומדליה עם צלב קרס. "כך גיליתי שסבתה של אמי נרצחה בשואה, דבר שהוסתר גם מאמי, ובעיקר - שסבי וסבתי ניהלו חברות הדוקה עם זוג נאצי לשעבר, הברון הרלד פון מילדנשטיין, שהיה איש המשטר הנאצי ובין השאר גייס את אדולף אייכמן, ואשתו הדה. החברות הזאת היא לא דבר שקל לעכל. אני מאמין שהם חשבו שזה מורכב מכדי להסביר את זה, אולי הם התביישו ורצו להגן עלינו, ואני חושב גם שכל אחד מהם היה מסוכסך עם עצמו סביב הקשר הזה. כשגדלנו איתם היו המון דברים שלא דוברו אפילו שאיש לא אמר לך לא לדבר עליהם. זאת העוצמה של טאבו".

פרופ' אביתר זרובבל (Eviatar Zerubavel) מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת רטג'רס, ניו ג'רסי, מבחין בין סודות "רגילים" לסודות "גלויים", שבהם הוא עוסק בספרו "פיל בחדר — שתיקה והכחשה בחיי היומיום". "הסודות הגלויים מעניינים הרבה יותר", הוא אומר כעת, "והכוונה היא לסודות שידועים לשלושה אנשים ויותר אבל נותרים לא מדוברים. הם מסתירים אמיתות לא נוחות וסובבים סביב פחד, מבוכה או בושה, ומכניסים פיל מטאפורי לחדר; כולם מריחים אותו, מרגישים אותו, וכולם בוחרים להתעלם".

העיסוק שלו בנושא, הוא מספר, מגיע ממקום אישי. "הייתי בן יחיד, גדלתי עם הוריי ועם אביה של אמי, והיה איזשהו אירוע משמעותי שעליו סבי ואמי לא דיברו עם אבי. הפיל היה ידוע לכולנו, נמצא בכל חדר בבית, הייתי לגמרי מוקף בו. היתה שתיקה, ומטא־שתיקה, הכחשה והכחשה של ההכחשה. לא מדברים על הנושא, וגם לא על הסיבה לכך שלא מדברים עליו".

לשתיקה, הוא מודה, יש גם פונקציה חברתית ברורה: היא שומרת על לכידות הקבוצה. "האם שומרי הראש של ביל קלינטון לא ידעו על מוניקה לוינסקי? או דוגמה אחרת - כשהתרעתי על בעיה קשה בפני ממונה עליי באוניברסיטה, הוא אמר לי: 'השיחה הזאת לא התקיימה', כדי לשמור על הסולידריות של המחלקה. כשאתה משחרר סוד אתה יוצר גלים, ולא יכול לדעת איך זה ייגמר. המערכת מפחדת להתפורר, אז היא שומרת. בבחינת 'אנחנו חיים יפה מאוד בלי לדבר על זה, אז למה לעשות גלים? אם זה לא שבור, אל תתקן את זה'". לדבריו, סודות גלויים נשמרים היטב, "כי בניגוד לסוד רגיל, ככל שיותר אנשים משתתפים בסוד הגלוי הוא נמצא בבקרה חברתית גדולה יותר. החולשה של סוד חברתי כזה היא שכאשר קבוצה מתחילה להתמסמס לאורך השנים הלחץ החברתי של שמירה על הסוד הגלוי נעלם, אבל בקבוצה בעלת אינטראקציה קבועה, כמו משפחה, זה יכול להישמר. לסוד יש אלמנט הצטברותי - אם יש נושא שאנחנו נמנעים ממנו באופן עקבי ולא העלינו אותו בחודש הראשון, כעבור עשר שנים יהיה קשה יותר להעלות אותו. אז נוצרת השתיקה על השתיקה. וככל שהזמן עובר קשה יותר לשבור את השתיקה על נושאים לא מדוברים", הוא אומר ומבאר את הבסיס שמאפשר להחזיק בסוד חיים שלמים, עד הקבר.