"נדיר להיפגש עם מישהו באמת נדיב"

פרופ' חגית מסר-ירון (59) מכהנת מ-2008 כנשיאת האוניברסיטה הפתוחה. קודם לכן שימשה המדענית הראשית, סגנית נשיא המו"פ, ובמגוון תפקידים באוניברסיטת תל אביב. אגב השקת תוכנית לעידוד לימודי סטודנטים ערבים במוסד, היא מבקשת לחתור תחת לא מעט הנחות יסוד אקדמיות.

האוניברסיטה הפתוחה יכולה להיות מסגרת אידאלית לחרדים המבקשים להשתלב בשוק העבודה, אבל אינכם פונים אליהם. מדוע?

"החרדים הפכו למין בון טון פוליטי, אבל יש לפניהם קבוצות גדולות יותר של נשים וערבים, ואני מאוד מאמינה באוכלוסייה הערבית. הם 20% מהאוכלוסייה, הם יצרניים, ובניגוד לחרדים אין אצלם הדרה של נשים. לפתרונות שמוצעים היום לחרדים בהשכלה הגבוהה יש אופי של הדרה, ולי קשה עם זה. אני מעדיפה ליצור תנאים לשילוב סטודנטים ערבים".

2.

אתם לא עוסקים במחקר. האם סטודנט שלכם יצליח להביא פרס נובל?

"סטודנט לא, אבל חבר סגל כן. חברי הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטה הפתוחה לא שונים מהסגל באוניברסיטת מחקר. הם צריכים לעסוק במחקר כתנאי לקידום, ויכול להיות שייצא משם נובליסט. עד היום היו זוכים רק מהטכניון או ממכון ויצמן, אבל אני מקווה שגם לנו זה יקרה. אגב, אני לא רואה את המרכז הבינתחומי מעמיד זוכה בפרס נובל, ואף אחד לא מונע מהם להשקיע מיליארדים במעבדות. אולי זה פחות מעניין אותם".

3.

מה דעתך על התלות של האוניברסיטאות בתרומות?

"אני מרגישה לפעמים שהפילנתרופיה פשוט נעלמה. לפעמים אני מגיעה לתורם והוא אומר לי: 'אני לא אתרום כי נשיאת האגודה שלך עשירה, שהיא תתרום לך'. כשאתה נפגש עם מישהו באמת נדיב זאת חוויה נדירה. יש בשיטה הזאת המון בעיות. יש היום הרבה תורמים שיש להם אג'נדה, והם רוצים מצ'ינג: 'אני אביא מיליון וגם אתה תביא מיליון לתחום שבחרתי בו'. זאת שיטה בעייתית, כי זה גורם להסטת משאבים לאג'נדה של התורם, שהיא לא תמיד זאת של המוסד. אני הנחיתי את האחראי על גיוס הכספים אצלנו לא להביא כסף ולהגיד שתמורתו אני צריכה לעשות מה שהתורם רוצה.

"בכל מקרה, אנחנו באוניברסיטה הפתוחה מרגישים קצת כמו בן חורג בתרבות התרומות לאקדמיה. ארגונים חברתיים מעדיפים לתרום למי שמחלק אוכל לעניים, ומי שתורם לאוניברסיטה מעדיף לתרום למוסד מחקר. לתרום לאוניברסיטה כאמצעי חברתי קצת נופל בין הכיסאות. תרומה למלגה אצלנו היא 1,500 שקל לקורס, והתורמים הגדולים לא מתענינים בסכומים כאלה, הם רוצים לתרום מיליארדים. אבל יש תורמים קטנים ונאמנים שתורמים מלגות בכל שנה, כך שאנחנו מעניקים מלגות ב־4 מיליון שקל בשנה.

"יש מוסדות שבהם התרומות הן רכיב במאזן התקציבי, שמחייב את הנשיאים לעסוק באופן אקטיבי בגיוס תרומות. אצלנו התרומות מיועדות לפרויקטים מיוחדים, כמו לתמיכה בלימודים של סטודנטים אתיופים. אם לא יהיו לי תרומות זה ייתן לי פחות סיפוק, כי חשוב לי לתמוך באוכלוסיות מיוחדות, אבל המודל העסקי שלי לא ייפגע. אני ממש מנסה לא להישען על תרומות בפעילות שוטפת".

4.

בהקשר הזה, כיצד את רואה את מינויו של עמוס שפירא לנשיא אוניברסיטת חיפה?

"הוא לא הגיע לתפקיד בגלל כישוריו לגיוס כספים. אם זה היה העיקר, אפשר היה למצוא מגייסי תרומות בולטים יותר. אבל דווקא משום שאני מאוד מעריכה את עמוס, אני יכולה להגיד שתפיסת עולמי היא שנשיא אוניברסיטה חייב להיות איש אקדמיה. למגזר האקדמי יש מאפיינים יחודיים שאי אפשר ללמוד אותם מבחוץ. נשיא צריך לפעמים להתיישר עם אילוצים תקציביים, ולפעמים להגיד: 'זה לא מתאים למילייה האקדמי'. מי שלא התנסה במחקר ולא עבר את הסוציאליזציה של הסגל הבכיר בתהליך ארוך של 10–15 שנה לא יכול להבין את זה. בטווח הארוך יכולה להיווצר התנגשות".

5.

בריחת המוחות מטרידה אותך?

"התיאוריה שלי היא שבריחת המוחות היא קונספירציה פוליטית. אין באמת בריחת מוחות. ראשית, בתחום האקדמי העולם הוא ממש כפר גלובלי, ואין ממש משמעות לאומית לתנודות האלה. הסינים לדוגמה, מממנים בכל שנה אלפי מלגות לסטודנטים שייסעו לחו"ל, ולא מחייבים אותם לחזור, כי הם הבינו שיש ערך מוסף בכך שיהיו פרופסורים סינים

באוניברסיטאות זרות, ולא רואים בזה אסון. אם ישראלי מתמנה לפרופסור בקולומביה יבואו אליו דוקטורנטים ישראלים, וזה יאפשר למדע הישראלי להתחבר לאוניברסיטת עילית כמו קולומביה. שנית, אצל חלק גדול מהישראלים זה מצב זמני, והמצוינים תמיד יכולים לחזור אם הם רוצים. בעיניי עושים מזה עניין גדול יותר ממה שזה באמת. בכל מקום יש כאלה שבוחרים לגור בחו"ל".

גידלת שלושה ילדים, איך זה הסתדר עם קריירה תובענית כל כך?

"למשפחה נורמלית יש משאבים עצמיים לקריירה וחצי. ברוב המשפחות הגבר עושה את הקריירה והאשה את החצי. כששני בני הזוג עושים קריירה, בדרך כלל קונים את ה'חצי קריירה' בעזרת סבתא או מטפלת בתשלום. יש מקרים נדירים שזה הפוך, כמו אצלי. בעלי עובד בתחום של הנדסה אזרחית כשכיר, במשרה מלאה של שמונה שעות ביום. אבל הוא קיבל על עצמו בשלב די מוקדם להיות החצי קריירה. כשהילד היה חולה האופציה היתה שבעלי יישאר איתו בבית".