$
1.12.11

האח הטוב

יצאתי לניו יורק לפגוש את אחי התאום תומר חנוכה, מגדולי המאיירים בארצות הברית, שמפרסם עכשיו ספר חדש המאגד את עבודותיו בעשור האחרון. על הדרך ניסיתי להבין למה הוא כן ואני לא

אסף חנוכה 10:5501.12.11

שש בבוקר, אחד הרחובות באיסט וילג', ניו יורק. הכל שומם וקר. אני מדדה עם המזוודה שלי, חוצה את הכביש, מנסה להיזכר איזו מדלתות הכניסה מובילה לדירתו של אחי, תומר. אני מעריך שהוא יודע שהטיסה שלי הקדימה, אבל קיימת גם אפשרות שהוא פשוט עדיין לא התעורר. הרחוב נראה כמו סט של סרט, יש הרבה כאלה בניו יורק. לבסוף אני מהמר על דלת שקופה בעלת מסגרת לבנה, מחפש באינטרקום דירה F5, ולוחץ. הוא ער.

 

באתי עד כאן בגלל "Over Kill", בתרגום חופשי "הגזמה פראית". זה שמו של ספר חדש שמאגד את איוריו של תומר בעשור האחרון. מלבד היותו אחי התאום, הוא אחד המאיירים המצליחים באמריקה. איך מודדים הצלחה בדיוק? אולי זו פשוט היכולת להצטיין בכל הנישות הקיימות במקצוע הנבחר. הוא מאייר ב"ניו יורקר" ביקורות לתערוכות, במקביל הוא עובד על קמפיינים פרסומיים לנייקי ולמיקרוסופט, ובין לבין הוא מספיק לאייר כריכות לקלאסיקות ספרותיות, לפתח סדרת טלוויזיה ולזכות בכל פרס אפשרי שהמילה "איור" כלולה בהגדרה שלו.

 

אני באתי גם כדי לברר איתו איך זה שמבין שנינו, ההצלחה הזאת קרתה דווקא לו.

  

 Sunset 2006 Sunset 2006 איור: תומר חנוכה

 

תומר הגיע לניו יורק אחרי הצבא ונרשם למסלול איור ב־School of Visual Arts. "אחרי הלימודים שלחתי עבודות לתחרות השנתית של איגוד המאיירים האמריקאי, אבל כאמן אנונימי ועני מברוקלין לא ציפיתי ליותר מדי", הוא משחזר כשאנחנו מחכים בתור בבית קפה קטן על רחוב 10. "גרתי אז בבניין פרוץ בברוקלין, מול תחנת דלק, ובכל בוקר בדקתי את תיבת הדואר שלי. בוקר אחד חיכתה לי שם מעטפה שמנה. היו בה שני מכתבי ברכה, שבישרו לי שזכיתי במדליות זהב וכסף בתחרות. הזכייה הזאת הובילה לכמה מפגשים מקצועיים חשובים, שבהם כבר לא הייתי צריך להתנצל על המבטא הזר כי הייתי ההוא שזכה בשתי מדליות".

 

אז שם טמון המפתח, אני שואל. "במידה מסוימת. אבל בלי קשר לזכייה, עוד לפני כן עבדתי בשביל ה'רולינג סטון' והרגשתי שההצלחה היא בת השגה, כל עוד אני אדחוף להם את העבודה מול העיניים עד שבסוף מישהו יישבר ויהמר עליי".

 

עשר שנים אחרי, הקו והסגנון של תומר שינו את פני המגזין האמריקאי. איור העיתונות, שבאופן מסורתי מיקם את הדמות במרכז, התחלף בכזה שבו דווקא הסצינה היא הגיבורה. הקו הסגנוני החדש מושפע מקומיקס אמריקאי וממנגה יפנית, אבל גם מאיור עיתונות גרמני משנות השלושים, והוא מאפשר לסיטואציה להפוך לדימוי. איור כזה נראה כמו פריים מסרט שמעולם לא צולם או כמו משהו שחלמנו עליו ושכחנו. משהו ממשי ומוחשי אבל בו בזמן מוזר ומטריד, כאילו לקוח מיקום מקביל.

 

מה בהיסטוריה המשותפת שלנו הוליד את הערבוב הזה? "כילדים", הוא מזכיר לי, "לא היתה לנו בחירה במקורות ההשראה שהגיעו אלינו. הדודה מאמריקה שלחה כמה חוברות של ספיידרמן, וזה היה הדבר הכי צבעוני שראינו בטווח של שלושה חודשים. היתרון בישראל של שנות השבעים והשמונים הוא דווקא בזה שלא היתה תרבות פופ ששלטה במרחב הדמיוני של הילדים. בתקופה ההיא הדברים האקלקטיים שהגיעו, כמו סרט האנימציה היפני 'אקירה' או ספר צרפתי של 'טין טין', זה כל מה שהיה.

 

 Zeitoun 2009 Zeitoun 2009 איור: תומר חנוכה

"כילד, באופן טבעי חיפשתי את נקודות ההשקה. כל היצירות האלה היו זרות לחיים בישראל וחלקן גם לא מפוענחות, כך שלא נוצרה מחויבות תוכנית כלפיהן, והן פשוט הפכו לכלי שאִפשר לצקת לתוכו תוכן אישי. כשהתחלתי לאייר במגזינים אמריקאיים תייגו אותי כמאייר של סצינות. שלוש שנים אחר כך כולם התחילו לאייר סצינות, ושימוש בנרטיב בתוך איור הפך למקובל כדרך להצגת רעיון. היום זה ייראה מיושן לאייר דיוקן באופן סתמי, ללא הטמעה בסיטואציה שמגדירה אותו.

 

"הרעיון מאחורי איורי סצינות הוא להזריק למתבונן אדרנלין, רגע לפני שהוא מתחיל לקרוא את הכתבה. האיור מציג רגע שיא מזוכך מתוך תוכן הכתבה. הוא משמש כמעין טריילר למה שמגיע אחריו. המטרה היא להעלות את סף הריגוש למקסימום ולהתחרות בכל הגירויים מסביב".

 

איך זה נולד דווקא בישראל? "כי בחיים בארץ חרדה קיומית היא חלק טבעי מהשגרה, והרבה מהדימויים בעבודה מתייחסים למתח שנוצר בסיטואציות כביכול יומיומיות, כשברקע יש איום מרחף".

  

 Night Probe 2006 Night Probe 2006 איור: תומר חנוכה

 

כשתומר התחיל לעבוד, בתחילת העשור הקודם, תעשיית המגזינים המודפסים עדיין היתה יציבה ומשגשגת. היום זאת תעשייה דועכת. גם הוא מבין שבהחלט ייתכן שהוא מאייר הפרינט האחרון. שהיוצר הבא שיצליח ליצור מהפכה סגנונית כבר יאייר לאייפד.

 

"כשהעיתונות עבדה רק בשחור־לבן, מאיירים עבדו בתחריטים. מאיירים תמיד התאימו את עצמם לאופן שבו הופק העיתון, ועכשיו המעבר לאייפד הוא התפתחות טכנולוגית טבעית. אין לי שום נאמנות לפרינט, אני יוצר את האיורים על מסך מחשב וזה נראה לי טבעי שמי שצורך אותם יתבונן בהם על גבי מסך מחשב".

 

אנחנו יוצאים לסיבוב ביוניון סקוור ועוצרים בדרך בחנות הספרים הענקית סטרנד. בחלון הראווה מוצג הספר של תומר, ואני ממהר לצלם. בתמונה רואים אותי בהשתקפות מצלם את תומר ומאחוריו הספר.

 

בתוך החנות אנחנו עוברים לפעילות שתמיד העדפנו: דפדוף בספרים. אני נופל על חוברת של סופרמן, אבל לא בדיוק סופרמן אלא "ביזארו". ביזארו הוא בן דמותו של סופרמן, יש לו בדיוק אותה חליפה, רק שהפנים שלו מפחידות וסדוקות, קצת כמו של פרנקנשטיין, והוא מתקיים ביקום המקביל של סופרמן, על כדור ארץ בצורת קובייה.

 

 Food Chain 2006 Food Chain 2006 איור: תומר חנוכה

יכול להיות שבסיפור שלנו אני הוא ביזארו? תומר ואני תאומים זהים, עובדים באותו תחום ובסגנון איור מאוד דומה. אחרי הצבא אני נסעתי לצרפת (וחזרתי כעבור ארבע שנים), ותומר נסע לניו יורק. והנה הוא מפרסם ספר אמן, ואני מפרסם את חיי המתפוררים ב"מוסף כלכליסט". התחלנו מאותה נקודה, עם אותו קוד גנטי, וכל אחד הגיע למקום אחר לגמרי.

 

תומר חושב אחרת: "לדעתי כבר אז עניינו אותנו דברים אחרים. אף על פי ששנינו תמיד אהבנו לצייר, היינו מספיק אמיצים ללכת לכיוונים שונים. חיים של מישהו אחר תמיד ייראו כמו השתקפות יותר מוצלחת, כי מרחוק לא רואים את האבק, אבל זה דו־כיווני. הרעיון של יקום מקביל מעניין דווקא כשיש הבדל קטן ששובר את הסימטריה, את המראה המושלמת, ומתוך השבר הזה מתפתחת מציאות שונה לחלוטין.

 

"כילדים עודדו אותנו להדגיש את השוני ולחתור כל הזמן להגדרה עצמית. זה התבטא בכך ששלחו אותנו לגנים נפרדים, היו לנו חברים נפרדים, התפתחו אצלנו טעמים שונים. המראה ההדדית שלנו תוכנתה להישבר ממש מוקדם. אחרי 30 שנה התאחדנו מחדש דרך האיור, דרך פרויקטים משותפים בקומיקס שבהם לא ברור מי צייר ומי צבע, שיתוף פעולה שמתאפשר דווקא משום שכל אחד עבר דרך נפרדת. וזה המקום שמצאנו שבו אנחנו יכולים לוותר על האגו ולצייר בעצם על אותו הדף".

 

אף שההסבר הזה נשמע הגיוני, אני מנסה לחזור אחורה בזמן לרגע שבו אירע הפיצול, שהמראה נשברה. יש משהו אחר, מהותי יותר, שאיננו קשור למדליות וציונים חיצוניים המבדיל בינינו. למרות הדמיון על פני השטח, סגנון האיור של תומר אנרגטי, צבעוני ומלא חיים, ואילו שלי מלנכולי, אפרורי וסטטי.

 

ואולי הכל התחיל בחשכת הרחם, פתאום חריץ של אור והוא יוצא ראשון.

 

אחרי ארבעה ימים אני יושב במונית ומביט בתומר ובאשתו קרן מנפנפים לי לשלום. אני מנפנף בחזרה ורואה אותם מתרחקים. עוד מעט אני על המטוס, בדרך חזרה לכדור הארץ המרובע שלי.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x