חקר ביצועים: ישראל מחפשת מנהיג

מופז חד בקיץ חם

שאול מופז סובל זה שנים מדמותו התקשורתית. אולי זה הדיבור החדגוני, אולי תווי פניו הלא כריזמטיים. איך לומר את זה בעדינות? פיהוק, קרטון ב"ארץ נהדרת". השבוע הוא נראה ונשמע כמי שמצא את קולו האבוד. חד כתער הוא חתך את נתניהו, דיבר מהבטן על עצמו ועל משפחתו, הציע משנה חברתית וכלכלית רהוטה. וחשוב מכל: יו"ר ועדת חוץ וביטחון, שכיהן כרמטכ"ל ושר הביטחון, קבע שראש הממשלה מנותק לא רק ממעמד הביניים, אלא גם מהמציאות המדינית והביטחונית הצפויה בספטמבר, ושהוא מוביל אותנו למפולת. בגיל 63 מופז חם, עצבני, תוסס כמו משקה אנרגיה. הקיץ הזה לא מפסיק להפתיע. וכשחוקי הפוליטיקה מתנסחים מחדש בשדרות ובכיכרות, מי יודע, אולי זה הרגע של מופז.

(יואל אסתרון)

חיים שני נקרע, כצפוי

חיים שני צילום: עמית שעל

לפני כמעט שנתיים, לקראת כניסתו למשרד האוצר, כתבתי שחיים שני הוא כמו המתנדב הזה מהקהל במופע קסמים, שמסכים להיכנס לתיבה כדי שינסרו אותו לשניים. חשבתי אז שהוא אמיץ מאוד או בעל ערכים - ואולי דווקא בעל נטיות אובדניות. שנתיים התהייה מיהו בדיוק היתה תלויה מעל תפקודו של שני כמנכ"ל האוצר, השבוע - כצפוי - הוא נשבר. כמה זמן אפשר לשכב בתיבה הזאת, בלי שיימאס לך להיקרע בין המציאות לבין שטייניץ ונתניהו.

(שאול אמסטרדמסקי)

המנהיג. רגע, מי זה בעצם?

כשישראל בוערת, מזל שיש מנהיג שמקדיש את כל זמנו ומרצו לכבות את השריפות השונות. השבוע הוא נפגש עם מנהיגי מחאת האוהלים והביע הבנה לזעקתם, פגש את נציגי הרופאים והבהיר כי יש לעשות הכל כדי לסיים את השביתה המתמשכת, ניסה לחדש את השיחות עם נציגי הפלסטינים, רגע לפני איוּם ספטמבר, או ספטמבר האיוֹם. איזה מזל יש לבנימין נתניהו, שיש לו שמעון פרס אחד שנוטל ממנו את המשימות המעייפות האלה ומשאיר לו זמן לישיבות סיעה של צחוקים על כל הבדיחה הזאת עם האוהלים, ביחד עם כל החבר'ה, לימור לבנת, איוב קרא, יולי אדלשטיין ודוד עמר. בכלל, אולי כדאי לנתניהו לשקול לתת לפרס את טייטל ראש הממשלה, ולהתמנות לנשיא. התפקיד תפור עליו: הוא מאוד ייצוגי, מופיע נהדר בתקשורת. והאנגלית שלו? פנטסטית. ייתכן שכל מה שצריך כדי לפתור את התסבוכות הנוכחיות בהצלחה הוא רק הצרחה.

(תומר זלצר)

פגישת הנשיא שמעון פרס עם מובילי מחאת הדיור צילום: מיקי אלון

אובמה הטפלון לא נשרט

"התהליך הזה היה מבולגן ונמשך יותר מדי זמן", סיכם ברק אובמה את ההתקוטטות הילדותית שהתנהלה בשבועות האחרונים בוושינגטון סביב העלאת תקרת החוב של הכלכלה הגדולה בתבל. בנאומו הדגיש אובמה כי ההסכם שהושג לא ממש מוצא חן בעיניו, אך הוא לכל הפחות יסיר את עננת חוסר הוודאות מעל לכלכלת ארצות הברית. הוא כנראה יסיר גם עננה מעל אובמה עצמו: סקר של CNN גילה לאחרונה כי 63% מהאמריקאים סבורים שהרפובליקנים הפגינו חוסר אחריות בהתמודדותם עם משבר החוב, ואילו רק 30% מאשימים את אובמה בהיווצרותו. ואחרי שהמשבר נפתר, נשיא הטפלון יכול להתפנות לעיקר. לרגל יום הולדתו ה־50, שחל השבוע, הוא כבר אמר בתחילת השבוע כי שיערו אמנם האפיר מאז נכנס לתפקיד, אבל מישל סבורה שהוא עדיין חתיך. וכפי שסיכם זאת אובמה בעצמו: "כנראה זה מה שבאמת משנה, לא?".

(תמר טוניק)

כהן מתברברת בדרך

זהבית כהן צילום: עמית שעל

זהבית כהן הזמינה השבוע את מובילי חרם הקוטג' לשיחה. זה יפה, זה נבון, זה מקרב. זה גם קצת מטריד: כשמדובר בכהן ניסיונות לקרב מעוררים מראש אי־נוחות קלה, כי כולם כבר יודעים איך נגמרו ההתקרבויות הקודמות. וכשהיא מרימה את הטלפון רגע אחרי שמוחי הקוטג' הקימו אוהלים מול הבית של עופרה שטראוס, זה קצת מחשיד. וכשהיא פונה אליהם לא פחות מ־50 יום אחרי תחילת החרם, זה כבר ממש לא ברור. למה זה קרה עכשיו? אולי בגלל ביבי. היועצים של כהן גדלו במסדרונות מפלגת השלטון, בקרבת ראש הממשלה, וגם היא נחשבת למקורבת שלו. אבל בנימין נתניהו הוא לא האיש שכדאי ללמוד ממנו עכשיו איך להתמודד עם מחאה חברתית, בטח לא אם את זהבית כהן.

(נעמה סיקולר)

פישר חוצן

סטנלי פישר צילום: בלומברג

תמיד חשבנו כמה טוב שהנגיד סטנלי פישר הוא סוג של עולה חדש. הוא, שלא גדל על תרבות ה"סמוך" הישראלית, שידר בהופעותיו ריחוק מקצועי מבורך, של מי שמביא איתו ניסיון עולמי בכלכלה ויודע איך הדברים צריכים להתנהל. בלי פוליטיקה, רק כלכלה נטו. "המבוגר האחראי", אהבו הפרשנים הכלכליים לקרוא לו, בסוג של הערצה. והנה השבוע התברר כי החוצניות היא גם חיסרון, או ששש שנים בארץ הספיקו כדי להדביק גם את פישר במחלת הניתוק. כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ, פישר הודה השבוע כי הופתע מהתפרצות המחאה החברתית ומעוצמתה. וזה האיש שמופקד על מחלקת המחקר הכלכלי הכי טובה בארץ. בוקר אחד הוא עוד עלול לקום ולגלות שהישראלים שונאים את הבנקים.

(גבי קסלר)

המחאה היא לא בסיס למשא ומתן

אנשי האקדמיה היו הראשונים שזיהו את שחיקת מעמד הביניים, אחריהם הגיעה התקשורת. אבל היה צריך קומץ צעירים, קצת מבולבלים, אולי מפונקים, חלקם לא מעוררים סימפטיה, כדי לחבר את ההמונים. המחאה החברתית הגדולה בישראל אי פעם הצליחה להרעיד את כל צמרת ההנהגה, והכל התנהל למופת עד שהגיעה התקשורת. "מה יגרום לכם לקפל את האוהלים?", הם נשאלו שוב ושוב, "מה אתם דורשים?".

חוסר ההבנה וחוסר הניסיון שלנו במחאות חברתיות גרם לנו להתייחס לצעירי האוהלים כאילו הם ועד עובדי הנמלים או הסתדרות הרופאים. אבל החבר'ה באוהלים אינם מפלגה, אין להם אג'נדה פוליטית, ולכן לא היו צריכים לבוא עם רשימת דרישות. הם שופר לזעקה שקוראת לשינוי, כוח מטלטל. וטלטלה לא משיגים במשא ומתן, חשאי או מול מצלמות פתוחות. הצלחת מחאה חברתית נמדדת בדבר אחד בלבד - שינוי מהפכני בסדרי העדיפויות של השלטון, או אף הפלתו. גם אם בבחירות הבאות הוא ייבחר מחדש, המטרה - המטרה של כל מחאה חברתית - תושג: אמות הספים ירעדו ותיווצר הזדמנות לשינוי אמיתי בסדר העדיפויות הלאומי.

(גלית חמי)

הפתרון הוא להקים מדינה

בתחילת 1949 התכנסה האסיפה המכוננת של מדינת ישראל. תפקידה היה לנסח חוקה - ולהתפזר. במקומה היתה אמורה לקום הכנסת הראשונה, שתיבחר כדין לפי כללי החוקה החדשה. אלא שאותה אסיפה מכוננת הכריזה על עצמה כעל כנסת ראשונה, וחוקה, כידוע, מעולם לא נוסחה. זה כנראה היה הישראבלוף הראשון. מאז אין לישראל חוקה, גבולות, אפילו לא לאום (נסו להוסיף לתעודת הזהות שלכם את המילה "ישראלי"). לכן כעת, כשסביב מחאת האוהלים כבר יש קולות שקוראים לכונן סדר חדש בין האזרחים לשלטון, עולה רעיון אחר: אולי זה הזמן להקים סוף סוף את המדינה, ולכונן משטר נורמלי, עם לאום, חוקה וכלים אמיתיים להתמודדות עם משברים?

(שמשי בן־רון)