ישראל מתחברת לכלכלה
 

בארץ

מילון כלכליסט
טריאתלון ילדים
טריאתלון ילדים 
צילום: גילה גומא
תגיות קשורות לכתבה
מניות קשורות לכתבה
    כתבות מוסף בכל סוף
    שבוע ישירות למייל שלך
     

     מאשר קבלת תוכן שיווקי

    דיוור נוסף
     

    רוץ ילד, רוץ

    אופנה לוהטת ביישובים מבוססים ברחבי הארץ: תחרויות מיני־טריאתלון לילדים מתחת לגיל 10. בעידודם הנמרץ של ההורים מתאמנים הילדים מדי יום, בכל מזג אוויר, בריצה, שחייה ורכיבת אופניים למרחק עשרות ק"מ - הכל כדי להגיע לאותו רגע נכסף על פודיום המנצחים בתחרות הבאה. המסר הוא אחד: בחיים רק המנצחים מצליחים. גם אם הם רק בני שש

    המייל האדום | תגובה לכתבה | הדפסת כתבה | שלחו כתבה |
    שתף כתבה

    הם שאפתנים, מצליחנים, חלקם תחרותיים עד אימה, לא נרתעים משום מאמץ או קושי פיזי. חורף, קיץ, גשם או חמסין - ארבע־חמש פעמים בשבוע הם יתייצבו לאימוני ריצה, שחייה ורכיבה מפרכים. דבר לא ירתיע אותם מהשגת המטרה הסופית: לשפר תוצאה ולסיים במקומות הראשונים בתחרות הטריאתלון הקרובה שלהם. שלהם? זהו, שלא בדיוק. הם אמנם נוסעים כמעט מדי יום לאימונים המפרכים הללו, אבל בעצם הם כאן על תקן הנהגים, המעודדים והמאמנים. הם עומדים מהצד, מחזקים, צועקים, מעודדים - אבל את האימונים הפיזיים עוברים דווקא ילדיהם הצעירים, לפעמים בני חמש־שש בלבד.



    הכירו את ההורים שעומדים מאחורי אופנת המיני־טריאתלון לילדים, שצוברת תאוצה רבה בארץ בשנים האחרונות. באופן לא מפתיע, רובם ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, בעלי מקצועות חופשיים, אקדמאים, חלקם הגדול מגיע מיישובים מבוססים עד מבוססים מאוד, בהם הרצליה, הוד השרון, רמת השרון, כפר שמריהו, קיסריה ולהבים. הרי מישהו צריך לממן את הציוד היקר שצריך לחדש כל הזמן, את האימונים, הביטוחים והנסיעות לתחרויות ברחבי הארץ.

      

    על קו הזינוק במירוץ בניצנה. אחת האימהות: "לדעתי בגיל הזה לא צריכה להיות תחרותיות"
    על קו הזינוק במירוץ בניצנה. אחת האימהות: "לדעתי בגיל הזה לא צריכה להיות תחרותיות" צילום: גילה גומא

     

    "כשהורים לילד צעיר מאוד אומרים שהם רק הולכים אחרי האמביציה של הילד, אל תאמיני להם", אומר ל"מוסף כלכליסט" מאיר נדב, מנהל השירות הפסיכולוגי בסורוקה וטריאתלט אדוק. "בגילים הצעירים קשה להפריד את האמביציה של הילד מזו של ההורה. צריך רק לראות בתחרויות איך ההורים דוחפים את הילדים בצעקות. זה טירוף, ההורים יוצאים מדעתם. אולי טכנית הילדים הם שמשכו בהתחלה את ההורים לתחום, אבל לא כל הורה מוכן לקחת על עצמו את העבודה הזאת, וברור שמאחורי כל ילד מוכשר כזה עומד הורה מאוד אמביציוזי. אין בכך בכלל ספק.

     

    "לא קשה מדי להבין למה האופנה הזאת סוחפת בעיקר הורים אמידים", ממשיך נדב, שמשתתף בעצמו בטריאתלונים במסגרת קבוצה שכוללת גם את מנכ"ל בנק מסד קובי מלכין, בכירים בקריה למחקר גרעיני ורופאים בכירים. "זו לא רק היכולת הכלכלית, אלא גם העובדה שבדרך כלל אלה אנשים הישגיים ותחרותיים בכל מה שהם עושים. אנשים כאלה יכולים לחזור ולהצהיר שהם לא מתעניינים בתחרות נגד אחרים אלא רק במתיחת יכולותיהם האישיות עד לקצה, אבל אלה שטויות. האמת היא שהם מתים לעמוד על הפודיום כמנצחים, והילדים סופגים את המסר הזה".

     

    טעם הפודיום המשכר

     

    מבט קצר במקצי התחרויות לילדים מאשש את דבריו של נדב על התפקיד המרכזי שמשחק כאן אלמנט התחרותיות וההישגיות. כי בניגוד למקצי טריאתלון איש הברזל וחצי איש הברזל למבוגרים - שאפשר לומר כי עצם ההשתתפות בהם היא מאמץ פיזי אדיר ואתגר אישי - הרי שקשה לומר כי 100 מטר שחייה, 3 ק"מ רכיבה על אופניים וק"מ ריצה לילדים בני 8–9 (המרחקים הקבועים במיני־טריאתלון הרשמי לגילאים אלה) הם מאמץ פיזי על־אנושי כשלעצמו. רק כאשר מוסיפים לכך את הרצון העז לסיים את המקצים בזמן קצר כדי לעלות על פודיום הניצחון בתחרות מתעורר הצורך באימונים המפרכים שעוברים הילדים, שנדמים לפעמים קיצוניים מאוד לגילם. אלה כוללים אימוני ריצה, שחייה ודיווש למרחקים גדולים בהרבה ממה שנדרש מהם בסופו של דבר בתחרויות, והם מתקיימים בדרך כלל בשעות הבוקר המוקדמות לפני הלימודים ובסופי השבוע.

      

    עופרי דאי רצה. "לפעמים מסתחרר הראש, אבל זה לא באמת"
    עופרי דאי רצה. "לפעמים מסתחרר הראש, אבל זה לא באמת"

     

    "עופרי, אל תוותרי, תני ספרינט", צועק שרון דאי לבתו בת ה־8 לקראת סבב הריצה הרביעי של כמה מאות מטרים בשבת בחוף פלמחים, אחרי דיווש לאורך 20 ק"מ מאיקאה לפלמחים, שאליו יצאו ב־5:30 לפנות בוקר. "היא ווינרית", מסביר האב, שהחל בעצמו להשתתף בטריאתלונים בעקבות שני ילדיו הגדולים. עופרי, רזונת קטנה ושרירית למראה, לבושה במדי טריאתלון מקצועיים, כבר זכתה בשבע מדליות בתחרויות לבני 8–9, האחרונה שבהן בתחרות שהתקיימה במזג אוויר קריר בסוף השבוע האחרון של אפריל בכנרת, שהחל בהזנקה לשחייה בשש וחצי בבוקר. "אני לא דוחף, אבל אם היא הולכת אחורה אני עוזר לה לחזור למה שהיא מסוגלת. אם היא רוצה להיות טריאתלטית תפקידי לדאוג שהסביבה תהיה לה כיפית", מסביר שרון, מהנדס בעל חברת בנייה.

     

    "אם מעודדים אותי, אני פתאום יכולה לעשות ספרינט", מספרת עופרי בחיוך רחב, חסר שתי שיניים. "במקצה שאני מרגישה בו עייפות אני אומרת לעצמי: 'עופרי, אל תפסיקי, תמשיכי אפילו לאט'. כי לפעמים מסתחרר לך הראש, אבל זה לא באמת, לא צריך להפסיק. בסוף את מגלה שזה סתם מחשבות, כי היה לך קשה", היא מסבירה באנרגטיות, כמעט בלי הפסקה לנשימה בין המילים. "סבל באימונים זה רק בשחייה, כי בחורף הבריכות לא מספיק חמות. פעם המאמן זרק אותי למים עם הנעליים. האופניים זה כיף, וגם המשחקים שעושים לנו בסוף. בניצנה כמעט הקאתי מרוב חום, אז אמא שפכה עליי שני בקבוקי מים".

     

    בכלל, קשיים אינם זרים לילדים האלה. חברה של עופרי לקבוצה, עומר רג'ואן (9), השתתף גם הוא לפני כמה שבועות בדואטלון בניצנה, יומיים בלבד אחרי שהתאושש ממחלה שבמהלכה סבל מ־40 מעלות חום. "אבא שכנע אותי לבוא רק כדי לעודד, אבל כשהגענו רציתי להצטרף לתחרות. לא הייתי מספיק בריא וגם לא מספיק בכושר, הרגשתי רע, רציתי להקיא, הפסקתי לחמש דקות אבל אז חזרתי למסלול. ילדים מהקבוצה שלי עודדו אותי, אמרו לי 'אתה תותח', והמשכתי עד שסיימתי את המסלול".

     

    "זה היה מחזה מרגש", מספר האב, אלי רג'ואן, סמנכ"ל לוגיסטיקה בחברת השילוח הבינלאומי פריץ קומפניס. "אבל יש לי דילמה עם הגיל הצעיר. תמיד יש את החשש שאנחנו מעמיסים עליו יותר מדי. רופא המשפחה אישר מתכונת אימונים של חמישה ימים בשבוע, 45 דקות בכל פעם - ראשון ריצה, שלישי שחייה, רביעי רכיבה, חמישי ריצה, שבתות אימון על חוף הים. סך הכל זה תורם המון לנחישות, לדבקות במטרה ולכוח הרצון".

      

    עומר רג'ואן. המאמן שלו: "הוא אריה, רואה תחרות ומתנפל עליה"
    עומר רג'ואן. המאמן שלו: "הוא אריה, רואה תחרות ומתנפל עליה"

     

    שרה צלח מרמת השרון, מנהלת תחום ילדים ונשים באיגוד הטריאתלון הישראלי ואמא לשלושה טריאתלטים, מכירה את הנושא מקרוב. "כמורה לחינוך גופני שאומרת לילדים בכיתה ו' לרוץ 200 מטר לחימום ורואה חצי מהם עושים את זה בהליכה כי אין להם כוח, מדהים אותי בכל פעם לראות את הפַספוסים הקטנים האלה שרצים קילומטר אחרי רכיבה ושחייה", היא אומרת. "אבל הרבה פעמים אני עוצרת ילדים ב'שטח ההחלפה', שבו עוברים מהבריכה לאופניים, מלבישה להם סווטשירט ורק אז נותנת להם להמשיך. אני עושה את זה כשאני רואה שהם מכחילים, רועדים והשיניים נוקשות להם. אצל הטריאתלטים הקטנים המובילים האדרנלין בדם הוא כזה שגם ב־0 מעלות צלזיוס כלום לא יעניין אותם. הם רואים רק את קו הסיום והפודיום".

     

    עומרי בהר על האופניים
    עומרי בהר על האופניים

    אלי גז, מאמן ילדים מיתולוגי בענף, שהקים קבוצה גדולה של ילדים צעירים ביישוב להבים שהצמיחה לא מעט אלופים, נחשב למחנך בעל גישה יוצאת דופן לילדים. את התריאתלטים הקטנים שלו הוא מעודד וממריץ בסגנונו המיוחד: "תסתכל על הים, על השמש. הכאבים עוברים, זה נשאר", הוא אומר לעומר רג'ואן בן ה־9 כאשר זה מתלונן בסבב הריצה בפלמחים "כואבות לי הרגליים מהאופניים". ורג'ואן, שכבר רכב 20 ק"מ עם אביו ואחיו בן ה־12, ממשיך לרוץ בשיא הקצב. "רג'ואן הוא אריה", יאמר אחר כך גז בשקט. "הוא רואה תחרות ומתנפל עליה. הוא ילד של פודיומים, אבל צריך להיזהר מהפודיום בגיל הזה, כי הילד יכול לעלות למקומות גבוהים ולהרגיש אחר כך גרוע. אם אתה כל הזמן זוכה וזוכה, זאת בעיה. צריך שיהיה לזה ערך".

     

    מאחורי כל ילד מצליח

     

    עומר ועופרי הם רק דוגמה לתופעה רחבה. בשלוש השנים האחרונות עלה דרמטית מספרם של בני התשע ומטה המשתתפים בקביעות באימוני טריאתלון, מה שהוביל להקמת "ליגת ילדים", שבמסגרתה מתקיימות חמש תחרויות שנתיות ייעודיות לילדים, מעבר להשתתפותם בתחרויות הארציות הכלליות. כיום רשומים רשמית באיגוד הטריאתלון הישראלי כ־100 ילדים בגילים האלה, מתוך 500 משתתפים בכל קטגוריות הגיל, והמספר הזה נמצא במגמת עלייה מתמדת.

     

    גיוס הילדים מתבצע באופן לא מקרי באזורים אמידים ואליטיסטיים יחסית. "זה לא עניין של כסף כמו מודעות לנושא של מצליחנות והישגיות", אומר המאמן גז על הקבוצה שהקים ביישוב להבים, שמנתה בשיאה כ־130 ילדים ביישוב של 5,000 איש. "אחרי להבים, ב־2005 התחלתי להקים קבוצות בנס ציונה. בהתחלה עבדתי שנה שלמה עם שלושה־ארבעה ילדים בכל קבוצה, אבל לא נשברתי, והיום יש לי 15 ילדים בכל שכבת גיל. ההורים ראו את הערכים החינוכיים של התמדה, נחישות ועמידה באתגר והתחילו להצטרף. הספורט הזה הוא אמצעי של חינוך לתכונות שלהורים קשה היום לטפח".

      

    חניית האופניים בניצנה. גז: "כל הזמן צריך לרסן את ההורים"
    חניית האופניים בניצנה. גז: "כל הזמן צריך לרסן את ההורים"

     

    ואכן, לא במקרה מאחורי כל ילד נחוש עומד הורה נחוש לא פחות. בדרך כלל מדובר בבתים שבהם יש מראש מודעות לספורט, ובמקרים רבים ההורה מצטרף לתחום הטריאתלונים בעקבות הילד והבית כולו נשאב לתוך התרבות הזאת. "אם ההורים לא נרתמים ואין להם כוח רצון לזה - זה לא יקרה", אומרת ליאת לבקוביץ', מאמנת ספינינג ואמם של טל (11) ושחר (9), המתאמנים בקבוצתו של גז. בין היתר, היא מציינת שעל ההורים להקפיד על תזונת ילדיהם לפני ואחרי האימונים והתחרויות, שהיא קריטית להצלחה.

     

    "אנחנו עובדים בזה", מסכימה גם רוית דאי, אמה של עופרי, מנהלת בית ספר בחולון. "זאת עבודה לכל דבר, מהדאגה לתזונה, דרך הכנת תיק הציוד, היציאה לפנות בוקר לתחרויות שמתחילות מוקדם או לינה בצימר באזור בלילה הקודם, ועוד. לכן בכל קבוצה גם ממנים הורה אחד כראש הקבוצה. הענף הזה ממש נשען על מעורבות ההורים".

     

    גז עצמו לא מנסה לטייח ולהסתיר את הבעייתיות הקיימת בנקודה זו, ומספר שהצורך לרסן את ההורים הוא תמידי. "משום שמדובר בהורים כל כך הישגיים ומצליחנים אתה כל הזמן צריך לרסן אותם, להוריד ציפיות, להזכיר שמה שחשוב זה הילד ולא האימון. יש לי אבא שקנה לילד שלו בכיתה ב' אופניים עם גלגלי הרים והילוכים ב־40 אלף שקל. מה הוא יקנה לו בכיתה י"ב? נכון שהילדים שלו כישרוניים, אבל ברגע שאתה לוחץ על ילד מוקדם מדי, מתנהג איתו שלא לפי הגיל הכרונולוגי שלו, אתה עלול לגנוב לו את הילדות.

     

    "גם בלהבים וגם בנס ציונה הבאתי פסיכולוגית שתשוחח עם ההורים ותדריך אותם. הם צריכים לדעת להעריך כל מה שהילד עושה באימונים. אם הוא לא הצליח לעמוד באתגר - צריך לחבק אותו. הוא עשה מה שהוא יכול. חייבים שהילד ייצא משם בחוויה, בהנאה, אסור להביא אותו למקום של תסכול. יש הורים שמפילים על הילד את כל החלומות שלהם וזה לא הולך. זה רק יגרום לו להיפצע, ועלול להתיש אותו. אני מתמודד עם דברים כאלה כל הזמן. אין פה רק דברים טובים".

     

    רון דרמון (18 וחצי), לשעבר אחד מבני טיפוחיו של גז, אלוף ישראל בנוער 2008–2009 וכיום תריאתלט בינלאומי שמתאמן לסירוגין באוסטרליה ובספרד, מוטרד גם הוא מהעומס הנפשי והפיזי שמוטל לדעתו על כתפיהם הקטנות של ילדים בענף. "אותי לימדו לעשות את זה בתור תחביב ולא כתחרות", הוא אומר. "ילד בן תשע לא יכול לעמוד בעומס כזה יום יום. זה מוגזם, זה ממש לא בריא. כשנכנסים מוקדם מדי וחזק מדי גם יוצאים מזה מהר, כי זה פשוט נמאס. טריאתלון זה משהו שצריך לבנות בהדרגה, וגם את האהבה אליו. יש הרבה מאוד ילדים שעושים את זה בשביל הכיף, אבל הקודקוד של הילדים, אלה שמגיעים ראשונים בתחרויות, נראים לי כמי שפשוט שוכחים ליהנות מזה על הדרך".

     

    הפסיכולוג נדב מכיר היטב את הילדים שמפנימים יותר מדי את יצר התחרותיות וההישגיות של הוריהם ו"ברגע שהם חושבים שלא יהיו אלופי הארץ ולא יעמדו יותר על הפודיום, הם נשברים ופורשים. לדעתי מדובר בכ־30% מהילדים. אבל הרוב לא נשברים ומבינים שכדי לנצח הם חייבים להתאמן טוב יותר", הוא אומר. בניגוד לדרמון, נדב אינו רואה כל פסול בעצם ההתמודדות עם תחרויות מגיל צעיר. להפך, התחרות היא בעיניו ניסיון חיים מעצב שמכין את הילדים לקראת התמודדויות בחייהם הבוגרים. "צריך להתרסק אל המציאות כדי להבין שהיא לא כל כך פשוטה. זה מחנך לדעת את מקומך, את היכולות שלך, וגם מתי לוותר. הילדים האלה מוצלחים בהיבטים רבים של החיים. יש להם הרבה משמעת, הם לומדים להרגיש את הגוף שלהם, לדעת למה הם מסוגלים. זה יוצר תהליכים אישיותיים מאוד מגבשים ומעצבים, וזאת גם חוויה חברתית. הילד נמצא המון עם החברים שלו - צחוקים, תחרויות, אוכל, בנים בנות", הוא מסכם.

      

    המאמן אלי גז באימון בבריכה. "צריך להיזהר מהפודיום בגיל הזה"
    המאמן אלי גז באימון בבריכה. "צריך להיזהר מהפודיום בגיל הזה" צילום: אריאל בשור

     

    תמרון בין כיף לסבל

     

    מספר הברזל שציירו לעומרי בהר (10) בלורד על הזרוע ועל הרגל בתחרות בניצנה, 4854, עוד לא נמחק, וניכר שהוא גאה בו מאוד. מאז נרשם לחוג טריאתלון לפני כחצי שנה הוא הספיק לזכות בארבע מדליות. הוריו שמחו לגלות שפריק המחשבים הכיתתי התאהב בתחום ספורט אתגרי כל כך, אבל אז הם גילו שלתחזק ילד בטריאתלון זה לא קל. אביו יוסי החליט להצטרף עם קווים אדומים: "לאימונים בשבת אנחנו לא הולכים וגם לא לכל התחרויות. כל דבר צריך להיות במידה כדי שלא ייהפך למעיק". האם עירית בהר מתלוננת על המחיר הכלכלי הגבוה: "נרשמנו לחוג ארבע פעמים בשבוע במחיר של 300 שקל לחודש, אבל פתאום גילינו שצריך לשלם גם לתחרויות, לרכוש ציוד, לשלם עוד 200 שקל לחודש לכניסה לבריכה, חברות באיגוד הטריאתלון עולה 170 שקל, מחנה הטריאתלון האחרון בניצנה עלה לנו 800 שקל, יש חליפה מקצועית ב־400 שקל, והילד גם רוצה אופניים שראינו היום בחנות. אבל קודם נראה שהוא ממשיך להתמיד בזה".

     

    בינתיים עומרי נראה רציני מאוד. "חשבתי על כל החוגים שהייתי בהם ולא עניינו אותי, וטריאתלון כן. אפילו הפסקתי בשבילו את שיעורי האורגנית", הוא אומר. "ניסיתי ג'ודו אבל אני לא אוהב אמנויות לחימה, וכדורסל ניסיתי אבל לא כל כך הגעתי לסל וכולם שם גבוהים כאלה. הטריאתלון מתאים לי כי אני טוב בשחייה ואוהב ריצה. אופניים אני לא כל כך אוהב, אבל מה אכפת לי לנסות? בריצה אני אעקוף את מי שעקף אותי באופניים", הוא מסכם בקולו הילדי. החלום שלו עכשיו הוא להגיע יום אחד לתחרות "איש הברזל" למבוגרים, שבה שוחים 3.8 ק"מ, מדוושים 180 ק"מ ואז מקנחים בריצת מרתון מלאה של 42.2 ק"מ. "זה כבוד שאתה בכלל עושה את זה. זה מלא ספורט לגוף, יותר מכל התחרויות שעשינו ביחד", הוא אומר לחברו רועי, שיושב לצדו מגובס מנפילה באימון אופניים.

     

    "החברים שלי מתפלאים רק מהמרחקים העצומים של האופניים והריצה", מספר גם עומר ויינריבר (10), "אבל אם יש לך כוח רצון אתה תעשה את זה. אבא שלי פעם אמר לי שמצדו אגיע אחרון בריצה ובאופניים אתן את הכל, כי אני טוב בזה, אבל אחרי הרבה אימונים נהייתי טוב גם בריצה. בתחרות בניצנה בפסח הרגשתי שאני לא יכול יותר לעשות כלום, לא יכול לזוז, כל החברים שלי שם הקיאו כי היה חם נורא, אבל היה לי כיף לדעת שנתתי את מה שיכולתי", הוא מספר בדיבורו ההחלטי. ואם אתה מקיא? אני שואלת. "אז אני עוצר, מקיא וממשיך".

     

    בשעה שעומר מדבר עומד לידו אביו, מיכאל, מדריך טייקואנדו, ומביט בו בגאווה בלתי מוסתרת. "זה אופי, אתה צריך לבוא עם אופי. הבן שלי מפתיע אותי בכל פעם מחדש. הוא לא מוכן לוותר. הוא עבר עכשיו מחנה אימונים, חמישה ימים לבד בלי אמא ובלי אבא. כשאני מאיים להעניש אותו בלא להגיע לאימון הוא ממש בהיסטריה. מי שלא פייטר - לא שורד פה", אומר האב הגאה. אלי, אביו של עומר רג'ואן, מעיר: "אם עומר לא מתנהג יפה אז אין חברים, אין מחשב, אבל עונש של לא להגיע לאימון זה כבר מתחת לחגורה. אני לא מגיע לזה".

     

    באופן טבעי, בתוך המשפחות עצמן מתגלעים לא פעם חילוקי דעות בנוגע לעוצמת ההתמסרות. "אני חושבת שזה מוגזם בגיל הזה", אומרת רוית דאי על האימונים והתחרויות של בתה בת השמונה. "לדעתי בגיל הזה ממש לא צריכות להיות תחרויות, וצריך גם להתאמן פחות. יש גיל לכל דבר, אני בעד להתמיד, אבל לא עד כדי כך. זה גם מאוד מגביל את הפגישות של עופרי עם חברות. אבל היא מאוד מחוברת לאבא שלה ולתחום המשותף שלהם, יש עידוד וציפיות גבוהות, ואני לא רוצה להיתקע באמצע", מסכמת האם.

     

    בינתיים, בעוד בתה הקטנה ובנה הגדול עידו ממשיכים להתחרות, היא מתנחמת לפחות בהחלטתה של בתה הגדולה, עמית בת ה־15, להפסיק את השתתפותה בטריאתלונים ולהתמקד בריקוד. "עמית לא אוהבת תחרותיות וזה מה שהרחיק אותה מהתחום", מסבירה האם. "אני גאה בה מאוד שהיא קמה והודיעה לאביה בפשטות ובנחישות: 'לי זה לא מתאים יותר'".

     


    48 תגובות ל ”רוץ ילד, רוץ“

    (48 תגובות)
     
    נושאים
    בארץ רכב עסקי ספורט משפט קריירה קריקטוריסט אפליקציות נדלניסט עולם פנאי 2014 וידאו צרכנות דיגיטלית תעופה ותיירות מינויים חדשים ארכיון שערים טכנולוגי חינוך פיננסי פרסום ושיווק אינטרנט דעות אחריות וסביבה מיוחדים פוטו כלכליסט
     
    השוק
    מקור נתוני הבורסה: קו מנחה /   bizportal
     
    אודות
     
    כלים
    דיוור אלקטרוני Radware Connector Supersize - עיצוב אתרים YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציות