$
21.4.11

עופר, מאחוריך

ג'קי אדרי פוטר ממפעלי ים המלח, ויצא למלחמת חורמה באנשי העסקים החזקים ביותר בישראל. דווקא עכשיו, אחרי שהפסיד הכל ועתירתו לבג"ץ נדחתה, הוא לא מצליח להוריד את החיוך

ארי ליבסקר 10:4921.04.11

1. 6 באפריל. בית המשפט העליון. תשע בבוקר. ג'קי אדרי ממתין לבדו באולם להרכב השופטים הכי מכובד במדינת ישראל, שבראשו עומדת נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש.

 

לפני שמונה שנים הוא פוטר ממפעלי ים המלח, וכעת הוא מבקש מבית המשפט כי יורה למדינה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את ההתנהלות של כיל, בעלת המפעלים, שלטענתו הבריחה לסין חומרי גלם בשווי מאות מיליוני דולרים, ונמנעה מלשלם עליהם את מלוא התמלוגים שנקבעו בחוזה שלה עם המדינה. "הייתי שם כשזה קרה, ויש לי את כל ההוכחות ביד", הוא אומר לי.

 

לאדרי (52) יש שיער חלק ומאפיר המסורק בקפידה ופנים שזופות. לגופו חולצת כפתורים מגוהצת ומעומלנת. על הרצפה, לצדו, מונח תיק עור חדש, שבתוכו מסודרים מסמכים בתיקיות שקופות. הוא התכונן להציג בפני בית המשפט את המסמכים שברשותו כראיה. הוא שומר עליהם מכל משמר. "זאת תעודת הביטוח שלי ושל המשפחה. המסמכים האלה הם הראיה לכך שמפעלי ים המלח הבריחו ברום לסין".

 

מאחוריו באולם ממתינה קבוצה משועממת של חיילים וכיתה של סטודנטיות ערביות לעבודה סוציאלית המצוידות בדפדפות. עשר דקות של המתנה הספיקו לחיילים כדי לעזוב את האולם. במקומם הגיעה קבוצה של חמישה צעירים שלובשים טי שירטס כחולות עם כתובות של השמאל הלאומי. אקטיביסטים. אחד מהם ניגש לג'קי ואיחל לו בהצלחה. אחרי 20 דקות החל המשפט.

 

ביניש פתחה והבהירה לאדרי כי המדינה כבר מטפלת במלוא הרצינות בנושא שלכבודו התכנסנו, ובימים אלה תובעת 291 מיליון דולר מכיל כתמלוגים שמגיעים לה לטענתה, ולכן היא אינה מבינה כיצד תוכל לעזור לו. אדרי מצדו הסביר כי הוא מחכה כבר חמש שנים שהדברים יתחילו לזוז, ומפחד שכיל תמסמס את ההליך. הוא כאן כדי לוודא שזה לא יקרה.

 

נדמה שביניש מבינה ללבו. היא ממליצה כי ימשוך את העתירה, ולכשיראה שהדברים אינם מתנהלים כשורה, לפי הבנתו, תמיד יוכל להחזיר אותה. היא גם אמרה ש"יכול להיות שלאדוני יש חלק בכל התהליך הזה, ויכול להיות שלא, אבל כרגע עליו להמתין". בכל הנוגע לוועדת החקירה שאת הקמתה דרש אדרי, אמרה ביניש כי אין זה מתפקידו של בית המשפט להקים ועדת חקירה, ואם יש לו חומרים אז הוא מוזמן לתת אותם לגורמים המטפלים בהם, קרי המשטרה ומבקר המדינה.

פתאום נשמעה צעקה מהאולם. בחורה שהגיעה עם קבוצת האקטיביסטים החלה לצעוק לעבר ההרכב המכובד: "המדינה שייכת למשפחת עופר. אין צדק בעולם. צריך ועדת חקירה". לפני שהשומרים עטו עליה היא הספיקה לצאת בזריזות מהאולם. הבקשה האחרונה של אדרי, שמובטל כבר כשמונה שנים, היתה כי לא יחייבו אותו בהוצאות משפט בסכום של 15 אלף שקל. ביניש הסכימה.

 

כשיצא מהאולם, קבוצת האקטיביסטים הקטנה קפצה עליו, עודדה ושיבחה, אף שלכאורה הוא לא השיג דבר. גם הבחורה שצעקה הגיעה ואמרה שהיא לא מכירה את אדרי, אבל קראה על המאבק שלו באינטרנט והזדהתה איתו. היא ניסתה להביא עוד אנשים. עשרות אמרו שיבואו. בסוף הגיעו חמישה. אדרי מודה להם שהגיעו, מחייך בעייפות ועולה על אוטובוס הביתה. "זה עוד לא נגמר", הוא מבטיח לי.

 

ג'קי אדרי. "זה עוד לא נגמר" ג'קי אדרי. "זה עוד לא נגמר" צילום: עמית שעל

 

2. מפעלי האשלג והברום בים המלח לא היו בעבור אדרי רק מקום עבודה. בין מכונות ענק ומסועי אשלג, בין הרי מלח ותמיסות חומצתיות נוצרו כמעט כל זיכרונותיו. שם גדל. סבא שלו עבד במפעל, אבא שלו עבד בו כל חייו, וכך גם אחיו. מספיק לשמוע אותו מדבר בגעגועים על ריח הגופרית. "זה ריח הילדות שלי. אנשים אומרים שזה מריח כמו ביצה סרוחה, אבל בשבילי זה בית".

 

עוד לפני שהקימו את העיר דימונה הביאו את אביו עם קבוצה של גברים צעירים, כולם עולים חדשים ממרוקו, לעבוד במפעל. שיכנו אותם במחנה עובדים, שהיום עומד שומם לצד המפעל ובקרוב יעבור שחזור ויהפוך למוזיאון. מדובר באוסף צריפים נמוכים עם גג משופע. פעם היו שם רעפים. היום כבר אין. לעוברים והשבים מהכביש הם נראים כמו בתים שנבנו לגמדים. חדרים קטנים בני 12 מ"ר, שבהם לנו שישה פועלים לחדר. אביו של אדרי היה אחד הפועלים האלה. סבו מצד אמו עלה גם הוא ממרוקו, היישר לדימונה, שהוקמה כעיר אכלוס לעובדי מפעלי הנגב. הוא הכיר במפעל את אביו של אדרי, והזמין אותו אליו לארוחת שבת כדי להכיר לו את בתו, והשאר היסטוריה. "בעבר היה המפעל מקור הגאווה של העיר. לעבוד שם פירושו היה להיות דימונאי גאה. משכורת טובה ומקום עבודה מובטח", הוא נזכר.

 

לאחר שסיים את שירותו הצבאי ביחידה קרבית החל אדרי הצעיר לעבוד במפעל, אז עוד בבעלות ממשלתית. לכולם אז היו זכויות סוציאליות, פנסיות וחוזים קיבוציים, אבל אדרי השתעמם. הוא התגייס ליחידה ללוחמה בטרור והיה ממקימיה. לאחר שירות ממושך פרש, חזר לדימונה, והקים שם את חנות המחשבים הראשונה בעיר. אחרי כמה שנים הוא יפשוט רגל וישוב למפעל, מקום העבודה של רוב סביבתו הקרובה.

 

אבל בעלי השליטה התחלפו, ואיתם גם המפעל. כשאדרי חזר אליו, הוא גילה, לדבריו, שנוצרו בו ארבעה מעמדות: מעמד ראשון של עובדים דרג אל"ף, שלהם היו זכויות סוציאליות, הטבות ומשכורות גדולות, ואפילו אופציות מהרווחים של המפעל, ועובדים דרג בי"ת, עם זכויות כמעט כמו לדרג אל"ף, רק שאותם מותר לפטר לאחר שמונה שנים. אחריהם מגיעים העובדים שמועסקים בחברות כוח אדם, שלהם דואגות חברות כוח האדם. בסוף ההיררכיה מגיעים עובדי הקבלן. להם אין זכויות ואפשר לפטרם בלי התראה. הפער המעמדי הקיצוני בא לידי ביטוי בכל רובדי המפעל, והעתיק את עצמו עם השנים גם לעיר דימונה. עובדי הקבלן לא הורשו, למשל, לאכול באותו חדר אוכל שבו סעדו עובדי דרג אל"ף. הם ביצעו את רוב העבודות הפיזיות הקשות ביותר, חלקן בתנאים הקשים של ים המלח, שכללו למשל סחיבה של שקי מלח בחום של 50 מעלות.

 

יכול להיות שאם אדרי היה מועסק כעובד דרג אל"ף הוא היה שותק, נהנה מהמשכורת והמעמד. אבל אדרי הצליח להתקבל בחזרה למפעל רק כעובד קבלן. "ברור שזה כואב", הוא אומר. "כל דרג אל"ף הם אנשים שלמדתי איתם בבית הספר, זה אחי והחברים מהשכונה. ופתאום אתה מוצא את עצמך במעמד הכי נמוך, בלי שום דרך לטפס למעלה, והמפעל דואג להבהיר לך שאתה זבל אנושי בכל דרך אפשרית".

 

מפעלי ים המלח מפעלי ים המלח צילום: עמית שעל

 

3. אני יורד עם ג'קי מדימונה אל המפעל והמתקן שבו עבד במשך שש שנים רצופות, כל יום משתיים בלילה עד אמצע הבוקר. מדובר במפעל הרגיש והמסוכן ביותר בים המלח. פה ממלאים ברום נוזלי לתוך בוכנות שנראות כצוללות גמדיות. "למרות שהייתי עובד קבלן, הייתי מצוין במה שעשיתי. אחרי תקופה קצרה הם נתנו לי לנהל את אחד המתקנים הכי חשובים שיש במפעלי ים המלח. עזרתי לשדרג מתקן שהיה מתאים לעולם השלישי, ולהפוך אותו להכי מתקדם בעולם מסוגו. ליוויתי את כל תהליך המחשוב. אצלי מעולם לא נפגע עובד מדליפת ברום. במקרה היחיד שבו נפגעו ארבעה אנשים מהתפרצות של ברום, לא הייתי בעבודה. הקפיצו אותי במיוחד מדימונה כדי לפתור את הבעיה. היתה כלפיי הערכה מקצועית גדולה. אבל עדיין הייתי עובד קבלן, ולאף אחד לא היה אכפת מזה שאני אחרון העובדים מבחינת תנאי העבודה".

 

אבל אז, ב־2003, הוא פגש את הבמאית טלי שמש, שהכינה את הסרט "זהב לבן, עבודה שחורה" אשר עסק בניצול עובדי הקבלן במפעלים. הסרט שודר בתכנית "עובדה", ומכל העובדים במפעל אדרי היה היחיד שהסכים לדבר ישירות אל המצלמה.

 

אני שואל אותו למה הסכים להצטלם בפנים חשופות. אם לא חשש. "למה אני צריך לשים מסיכה?", הוא אומר. "זה טירוף. ביחידה ללוחמה בטרור שמנו מסיכות כשהיינו צריכים להתגונן מאיומים מסכני חיים. במקרה הזה אני בסך הכל אמרתי את שלי. לא פשעתי. לא גנבתי. רק סיפרתי את האמת, ואפילו עשיתי את זה יחסית בדיפלומטיות".

 

חמש דקות לאחר הקרנת הסרט הקבלן שהעסיק אותו התקשר ואמר שאין טעם שיגיע למחרת לעבודה, כי הכרטיס המגנטי שנהג להציג בכניסה למפעל חסום.

 

יומיים לאחר מכן, ביום שישי, הגיע אדרי לבית הקפה הקבוע שלו בדימונה, ושם חיכו לו, לדבריו, קרוב ל־200 עובדים מהמפעל, כולם שייכים למעמד עובדי האצולה. הם צעקו לו "בוגד", וכילו בו את זעמם בקללות ונאצות על כך שכיבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. "אני לא מציע לאף אחד לעבור את הלינץ' שעברתי. אם לא הייתי שותק היתה יכולה להתפתח שם בקלות תגרה", הוא אומר.

 

אדרי מספר כי גם מנכ"ל המפעל, אשר גרינבוים, שהיום משמש כמשנה למנכ"ל כיל, היה שם. זאת הפעם הראשונה שהוא ראה אותו בדימונה. "קיבלתי פיק ברכיים. לא יכולתי לזוז. הכל היה מתוכנן ומתוזמן. הגיע גם יושב ראש ועד העובדים, ארמונד לנקרי. וכל זה קורה מול חברי ילדות ומשפחה. אני נשארתי לשבת, מושפל ורועד, ויצאתי אחרון מבית הקפה".

 

שמעון חיות, חבר מועצה בעיריית דימונה שהיה במקום, מאשר את הדברים. "היו שם לפחות 200 עובדים של כיל, כולל המנכ"ל של המפעל, וצעקות שהרימו את התקרה. הם פשוט התנפלו עליו, הייתי צריך לגשת בעצמי ולנסות להרגיע את הרוחות", הוא אומר. בכיל טוענים בתגובה שכל סיפור הלינץ' בבית הקפה לא היה ולא נברא.

 

התקרית הזו רק חיממה את אדרי יותר. "הם חשבו שיבהילו אותי וישתיקו אותי לתמיד. הם לא ידעו מה מחכה להם. כבר אז אמרתי שהפיטורים שלי יהיו הטעות הכי יקרה שהיתה לחברה הזו".

 

אדרי תבע את המפעל על כל השנים שעבד בו ללא זכויות, וניצח. הוא זכה בסכום של 80 אלף שקל, שתרם למען עמותה שהקים לתמיכה בילדים של עובדי קבלן. אך מאבקו של אדרי רק החל שם. היה לו קלף נוסף, יקר בהרבה, בשרוול.

 

"הפיטורים שלי היו הטעות הכי יקרה של החברה הזו" "הפיטורים שלי היו הטעות הכי יקרה של החברה הזו" צילום: עמית שעל

 

4."בתקופה שבה עבדתי במפעל, ישבתי בצומת ששלט על הברום", מספר אדרי, "לא היה אף משלוח במפעל שיצא ללא אישור שלי. בשלב מסוים שמתי לב שמשהו השתנה במשלוחי הברום. ואז הגיעו עובדים סינים. אמרו, תלמד אותם, תכשיר אותם. בהתחלה חשבתי שמדובר בשווקים חדשים, ואז הבנתי שהם פתחו חברה־בת בסין. הבנתי את זה לפי הדוקומנטים ותעודות המשלוח. ואז הבנתי מה אני בעצם עושה. יושב פה ג'קי, וחושב שהוא שולח חומר לרמת חובב, לחברת הברום שנמצאת בבעלות משפחת עופר בשם 'תרכובות ברום'. למיטב הבנתי, החברה הזו לוקחת חומר גלם בערכים של אלף דולר והופכת אותו למוצרים בשווי של 30 אלף דולר, והכסף נשאר במדינה ומשלמים עליו מס. אבל פתאום ג'קי מבין שאותה טונה של ברום לא יוצאת לרמת חובב אלא לסין, בפחות כסף. פעם מוכרים טונה באלף דולר, ופעם שנייה היא מוכרת עוד טונה לעצמה ב־700 דולר. התחלתי להבין שמישהו מבריח את המוצרים.

 

"החוק של מדינת ישראל מדבר על תמלוגים בשער המפעל. אם יוצאים מוצרים באלף דולר, מדינת ישראל מקבלת יותר. על 700 דולר היא מקבלת פחות. יש גם חוק משנה שאומר שצריך לשלם תמלוגים גם על השבחה של חומר, והם צריכים לשלם גם על האלף דולר וגם על ה־30 אלף דולר מס. בכל זאת - זה שייך למדינת ישראל. אבל עכשיו הם משלמים רק על ה־700. למה? כי הם שולחים את זה לסין. בסין הפכו את זה ל־30 אלף דולר, והרווחים נשארו בסין. הבנתי שיש פה גניבה של מחצב טבע של המדינה". כל הנתונים המתעדים זאת, לטענתו של אדרי, ממוסמכים ומצויים בידו.

 

עם האינפורמציה הזאת הוא הלך אל החשב הכללי דאז ירון זליכה. זליכה שכר משרד רואי חשבון, וזה העביר לו דו"ח כי אכן מצא שקיימת בעיה של תשלום תמלוגים, מה שהוביל אותו לפנות למשרד רואי החשבון ברלב, המתמחה בחקירות מסוג זה. "איש לא פנה אליי ממשרד החשב כדי לקבל את המסמכים שבידי", אומר היום אדרי. "גם החוקרים ממשרד ברלב לא ביקשו את המסמכים, אלא הסתמכו על דו"חות שהועברו אליהם מכיל".

 

בסוף החקירה של משרד ברלב, שהחלה כאמור בשל פנייתו של אדרי והסתיימה ב־2006, נקבע כי "מפעלי ים המלח וחברת הברום אינן מדווחות על מכירות לחברות־בנות וחברות חיצוניות, כלומר, החברות משלמות תמלוגים על מחיר ההעברה בין חברות הקבוצה ולא על פי ערכי השוק, ונמנעות מלהעביר את מלוא סכומי התמלוגים למדינה, כפי שמתחייב מהסכם הזיכיון".

 

אז עמד הסכום על כ־60 מיליון דולר שהמדינה היתה אמורה לקבל בשנים 1999–2005. זליכה פנה למי שהיה היועץ המשפט של הממשלה דאז, מני מזוז, וביקש כי העניין יטופל על ידי תביעה משפטית. לרגע היה נדמה שאדרי השיג את שלו.

 

עידן עופר, בעל השליטה בכיל עידן עופר, בעל השליטה בכיל צילום: סיון פרג'

אבל כיל לא ויתרה בקלות. עורכי הדין של החברה טענו כי היא שילמה למדינה את התמלוגים המגיעים לה כדין, והעניין נבדק כמה פעמים בעבר על ידי רשויות המדינה, ואף על ידי רואה חשבון של החברה, שלא מצאו כל פגם בנושא. למרות דרישותיו של זליכה, במשרד המשפטים ובמשרד האוצר לא מיהרו למנות בורר לעניין, וההנחיה המשפטית שהתקבלה היא כי לפני מינוי בורר יש למצות הליך גישור. בפועל גם הליך גישור זה לא התקיים עד היום, אלא התקיימו רק שיחות בין הצדדים. נראה שהמדינה רצתה את הכסף בחזרה, אבל היא לא מיהרה לשום מקום.

 

זליכה הלך, ואת מקומו תפס שוקי אורן. במהלך 2010 הזמין האוצר דו"ח מעודכן ממשרד רואי החשבון ברלב כדי לעדכן את נתוני גביית החסר של התמלוגים. הדו"ח השני, שפורסם במרץ 2010, קבע כי פער התמלוגים גדל והגיע ל־115 מיליון דולר. ולא רק שהסכומים המגיעים למדינה לא שולמו; גם כיל המשיכה בשלה.

 

ואדרי יושב ורואה את כל זה, ופשוט לא מאמין. הוא חוזר ואומר כי הוא לא תופס כיצד איש לא פנה אליו כדי לחשוף את המסמכים. "אמרתי והתרעתי שהמסמכים נמצאים אצלי, אבל אף אחד לא רוצה לראות. לא האמנתי בחיים שזה יכול לקרות, אבל נראה היה כאילו לג'קי אדרי היה אכפת יותר מאשר לממשלה מזה שלכאורה עושקים אותה. מבחינתם אפשר היה למרוח את הסיפור עד שייעלם מעצמו. הבנתי שכדי לתקן את העוולה אני צריך להילחם גם בזה שעשה וגם בזה שעשו לו. אז זה מה שעשיתי".

 

5. במאפיית הראשונים בדימונה, סביב כמה שולחנות קפה שנמצאים בחוץ, מאחורי ויטרינות הזכוכית הגדולות ומחוסמות השמש, יושבים כמה גברים בשנות ה־40 וה־50 לחייהם. ג'קי מציג אותם כ"הפרלמנט של דימונה". אחד מהם שואל ביראת כבוד לשלומו של ג'קי, שהמלחמה בהנהלת המפעל הפכה אותו לסלבריטאי מקומי, ומנסה לברר מיהם שני הזרים שאיתו. כשמתברר שמדובר בעיתונאים, הם מבקשים לחשוף איזו שחיתות אזוטרית. אחר כך, כשנשב בתוך המאפייה, לצד ערימות של בורקסים ורוגלך, ונסיים לשתות קפה, יאמר אדרי שאלה רק מדברים. "תגיד להם שאתה רוצה לצלם ותראה שכולם מיד ייעלמו. ככה זה בעיר הזאת".

 

בזמן שאדרי מדבר אנחנו מסתובבים באחת הכיכרות בעיר. כל 200 מטר יש אחת כזו. אדרי מסביר שהכיכרות נועדו להשרות תחושה של שגשוג. בכיכר אחת אנחנו מבחינים במרצדס ואאודי חדשות. "אתה מבין למה אני מתכוון?", הוא אומר, "זה פער המעמדות שנוצר כאן בגלל ההפרד ומשול של כיל: יש שכבת אצולה שדואגת רק לעצמה, ויש שכבה שאין לה כלום, והם גרים זה לצד זה והילדים שלהם לומדים באותו בית ספר. וככל שהמפעל משגשג יותר, כך גדלים הפערים ביניהם ובדימונה כולה. המפעל הזה הפך ממקור הכוח של העיר לסרטן שלה".

 

אנחנו מגיעים לביתו של אדרי. בעבר גידל בבית הזעיר הזה שלושה ילדים. היום מתגוררים בו רק הוא, אשתו ובנו הצעיר. זהו בית שיכון, דיור ציבורי של עמידר, קומה רביעית בלי מעלית. סלון קטן. מטבח צר וישן המרוצף באריחים זולים שאחדים מהם נפלו. על הקיר בסלון הקטן תמונה ממוסגרת של הבת ביום חתונתה. מתחת לה, תמונה של הנכדה הראשונה. בצד השני של הקיר תמונה ממוסגרת של הבן ביום חתונתו. "הילדים שלי", מסביר אדרי, "עזבו את דימונה כמו כל הילדים כאן. מעט נשארים".

 

בקצה הסלון, לצד חלון מוארך המשקיף לגבעה מדברית, נמצאת פינת המחשב. שולחן צר עם מסך מחשב שמן. פה נמצא מטה המאבק של אדרי. ממנו הוא מנהל את אתר האינטרנט שלו ודף פייסבוק מעודכן. הוא אוסף כל פיסת אינפורמציה על משפחת עופר, ולרגע נדמה שהוא מכיר אותם טוב יותר מאשר הם מכירים את עצמם. באחת מפגישותינו הוא שואל אותי אם עידן עופר בכלל יודע איך מתנהלים המפעלים שלו. "הכי קל להאשים את מי שעומד בראש הפירמידה, אבל יכול להיות שעידן עופר הוא אדם נהדר ויש לו מנהלים חלאות", הוא אומר לי. "שמעתי את הבת דודה שלו ליאורה עופר שאמרה באיזשהו כנס: 'אנחנו רק הבעלים, אנחנו לא יודעים מה קורה במפעלים, בשטחי העבודה'. אתה יודע מה? אולי היא צודקת. אבל מה שבטוח מגיע מלמעלה זו היוהרה. בהתחלה המדינה רצתה להתפשר איתם על 100 מיליון דולר. במקום לקפוץ על ההזדמנות הם שלחו להם מכתב מעורך דין שאומר שהם לא צריכים לשלם שקל. הם לא רוצים לשלם. אתה מבין? הם לא רוצים לשלם כלום".

 

6. בצעד של ייאוש החליט אדרי לפנות לבג"ץ. באוקטובר 2010 הוא עתר נגד ראש הממשלה, שר האוצר ושר התשתיות, ותבע מהם שיקימו ועדת חקירה. הוא פנה לכל הארגונים החברתיים בבקשה לסיוע, אבל אף אחד מהם לא רצה לייצג אותו. "כולם רמזו לי שהם לא רוצים להסתבך עם עופר", הוא אומר לי. "בסוף כתבתי לבד את העתירה, למדתי באינטרנט איך לעשות את זה".

 

פרופ' חיים בן שחר פרופ' חיים בן שחר צילום: צביקה טישלר

חודש אחרי כן הוחלט באוצר ללכת על הליך בוררות. האוצר שכר את שירותיו של פרופ' חיים בן שחר, שגילה שהעוולה היתה חמורה בהרבה מכפי שהעריכו בתחילה. הוא העלה את תביעת הממשלה לסכום של 291 מיליון דולר. זו היתה זריקת עידוד לא צפויה במאבק של אדם אחד, עני ומובטל, אל מול המשפחה הכי עשירה בישראל ומהמשפחות העשירות ביותר בעולם. "זה היה אושר שאי אפשר לתאר", הוא אומר לי. הוא מספר שדירתו הקטנה ממש קפצה באוויר באותו היום.

"אם אני לא הייתי מתריע ונאבק על כך שהאמת תצא לאור, המדינה לא היתה נוקפת אצבע. אתה יודע מה הכי שימח אותי?", עוצר אדרי את דיבורו, ואחר כך ממשיך בגרון חנוק מהתרגשות: "מה ששימח אותי זה שהבן שלי, שנאלץ לסבול כל השנים האלה חרפת רעב, חיים בעוני, וימים שבהם ניתקו לנו את החשמל, וכל זה בגלל המאבק האידאולוגי של אבא שלו, עכשיו הוא מבין. אתמול הוא והחותנת שלחו לי פרחים".

 

הוא רואה בתביעת הממשלה המוגדלת את הניצחון השלישי שלו במלחמה מול כיל. בקרב הראשון אילץ אותם, דרך "עובדה", לשפר דרמטית את תנאי העבודה במפעלים שלהם. בשני הכריח אותם, דרך בית המשפט, לשלם לו פיצויים מלאים. בשלישי חשף אותם לתביעה של מאות מיליונים מצד המדינה.

 

אבל הניצחון הזה לא בא בקלות. איש לא רצה להעסיק אותו מאז שפוטר מכיל. הוא סובל, לטענתו, מטרור תעסוקתי. הוא מובטל כבר שמונה שנים וחי מהמשכורת של אשתו. "למדנו להצטמצם ולחיות בצניעות", הוא אומר. "זה המחיר שאתה צריך לשלם כשאתה נלחם במעסיק הכי גדול בנגב".

 

אחרי שהמדינה תסיים את תהליך הבוררות, מבטיח אדרי, יפרסם את המסמכים שלו במלואם. אולי באינטרנט. "אני מאמין שכאשר הציבור יראה מה עושים מאחורי גבו הוא יבין שחייבים לנקות את האורוות. הדרך היחידה לעשות את זה במקרה הזה היא להלאים את מפעלי כיל מבעלי השליטה שלהם. שאנשי עסקים יידעו שהם לא יכולים לעשות כל מה שהם רוצים".

 

מתי תעצור?

"עד שהם ישלמו. אני רוצה שהאחים עופר יידעו שעלה להם 200 מיליון שקל לפטר אותי. שאולי כולם מפחדים מהם אבל הפעם הם נפלו על המשוגע הלא נכון".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x