על הלחם לבדו

השלטון הממושך והלא דמוקרטי של חוסני מובארק, האלימות המשטרתית, הבירוקרטיה המחרידה ואטימות הממשלה אל מול בעיות היומיום הקשות של האוכלוסייה - אלו הסיבות העיקריות העומדות מאחורי ההפגנות חסרות התקדים במצרים. בני מעמד הביניים ומעמד הפועלים ראו בהדחתו של נשיא תוניסיה זין אל־עאבדין

מדידת האבטלה אינה מדויקת

מתבקשת השוואה של עושר המעטים, לרבות בני משפחת הנשיא, לעומת עוני הרוב במצרים. האוכלוסייה במדינה גדלה בכ־1.8% בשנה, או בכמעט 1.5 מיליון נפשות, אך האוכלוסייה בגיל העבודה גדלה בכ־2.2% בשנה. מצרים צריכה ליצור לפחות מיליון משרות בשנה רק כדי לבלום את האבטלה הגואה. הביטוי "מועסקים" מתייחס לכל מי שעבד במהלך התקופה המדודה, כולל אלה שעבדו במשרה חלקית או כמה שעות בשבוע. שיעור ההשתתפות הנמוך של נשים מקטין את כוח העבודה, וכפועל יוצא מכך מוריד את הבסיס המשמש למדידת האבטלה. שיעור האבטלה הרשמי, 8%-9%, מסווה את חומרת הבעיה.

ב־2005, 34% מבני 15–25 שנה היו מובטלים. בקרב בני 25–30 שנה, שיעור האבטלה היה 16%. האבטלה היתה גבוהה משמעותית בקרב נשים, באזורים עירוניים ובקרב המשכילים. ב־2006, יותר מ־20% מהגברים ומ־40% מהנשים בני 15–29 ובעלי השכלה אוניברסיטאית היו מובטלים. בקרב האנאלפביתים - המהווים 34% מהאוכלוסייה הבוגרת - רק 2% היו מועסקים. נתונים אלה משקפים את מה שניתן לכנות רדידות תהליך הצמיחה במצרים. גם היקף המשרות עבור בעלי כישורים מעטים או חסרי כישורים כליל דל. מעבר לכך, ישנה תת־תעסוקה המונית: אנשים שעובדים, אבל לא תורמים משמעותית למשק. רבים מהעובדים במגזר הציבורי הענקי של מצרים - שמהווה 25% מכלל התעסוקה במדינה - עומדים בקטגוריה זו. כך גם במגזר הלא פורמלי, המורכב בעיקר ממספר רב של עסקים זעירים.

שכר המינימום: 207 דולר בחודש

המצרי הממוצע מתקיים משכר נמוך מאוד, וכתוצאה מכך רבים מהמועסקים חיים בעוני. באוקטובר 2010 אישר בית המשפט המינהלי פסק דין מוקדם יותר, אשר חייב את הממשלה לקבוע שכר מינימום חודשי של 207 דולר עבור עובדי המגזר הציבורי והפרטי, שרובם מרוויחים הרבה פחות מזה.

למרות הצמיחה הכלכלית, הצמיחה בתעסוקה היתה מוגבלת: בין השנים 1997 ל־2005 הכלכלה צמחה בשיעור שנתי ממוצע של 4.23%, אך התעסוקה עלתה ב־2.54% בלבד. התוצאה היא ש־87% ממשקי הבית המצריים הם בעלי הכנסה שנתית נמוכה מ־1,000 דולר, ואילו 3% הם בעלי הכנסה שנתית גבוהה מ־2,000 דולר.

לא די בכך ששיעור האבטלה האמיתי גבוה מהמוצהר, כך גם שיעור האינפלציה: ב־2010 עמד על 12%, בעוד שמחירי המזון עלו ב־20%. מזון מהווה 40% מההוצאה של המצרי הממוצע. זהו מניע משמעותי להתפרצות הכעס של המצרים לאחרונה.

הכותב הוא עמית בכיר במרכז משה דיין ללימודי מזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל־אביב