שיטת המסחרה

שלא תבינו לא נכון: 150 מיליון שקל לקופת אוצר המדינה הם הישג אדיר. בית ההשקעות פסגות משלם סכום גבוה בהרבה מכל קנס שבית משפט ישראלי היה משית עליו. על פניו הכל מסתדר: לפסגות כואב בכיס, המדינה מרוויחה, ורמוס וחבריו הולכים הביתה - ולאחר מכן יועמדו לדין, אינטרס המשקיעים נשמר

ועדיין, אם מתבוננים בתמונה השלמה, העובדה הפשוטה היא שמצד אחד התיק נגד פסגות נסגר - בעילה משפטית של חוסר עניין לציבור - ומצד שני המדינה גובה סכום עתק, בלי שלכסף יש שם מוגדר בחוק. סכום הכסף שישלם פסגות יכול לשמש קנס, שהוא אמצעי ענישה; פיצוי המיועד לנפגעים שלהם נגרם נזק; או סנקציה מינהלית. אבל לפי ההסכם בין פסגות למדינה, הסכום שאותו ישלם פסגות מוגדר בפשטות "סכום". סתם סכום. בלי תשתית נורמטיבית, בלי כסות חוקית, בלי שם, בלי כלום. "סכום".

לקחת אחריות

אז איך בכל זאת זה קרה? אנשי הפרקליטות ורשות ניירות ערך טוענים כי "מדובר בתשלום שפסגות לקח על עצמו כביטוי מעשי לכך שהוא לוקח אחריות על מעשיו". גורמים המקורבים לעסקה טענו כי הבסיס החוקי לגביית אותם 150 מיליון שקל טמון בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, המסמיך את הפרקליטות לסגור תיק מחוסר עניין לציבור, כאשר בסמכותה של הפרקליטות להפעיל שיקול דעת נרחב בשיקולי ההעמדה לדין.

אבל אחריות לא לוקחים באוויר. אחריות לוקחים בצורה מסודרת. בהליך פלילי, בהליך מינהלי, בצורה מסודרת. לא גובים 150 מיליון שקל ושולחים צמרת ניהולית הביתה מכוח "שיקול דעת נרחב".

לכן, "מסחרה לייט", הוא ככל הנראה הכינוי המתאים ביותר להסדר שהשיגו פרקליט המדינה משה לדור ויו"ר רשות ני"ע פרופ' זוהר גושן עם בית ההשקעות הגדול במדינה. למה רק "לייט"? כי כלפי משתמש הקצה, אייפקס, ההסדר עם פסגות משקף תוצאה שהיא בסך הכל צודקת. אייפקס ניהלה משא ומתן לרכישת פסגות לפני שנודע לה על החשדות בעניין הפעולות שבוצעו בנוסטרו. אייפקס היא רוכשת תמת לב, ולא היתה שום סיבה להחמיר איתה שלא בצדק.

אז איפה הבעיה? הבעיה היא שיש עקרון־על מרכזי בכל שיטת משפט מערבית, והוא עקרון החוקיות. משמעותו היא שהרשות מוסמכת לפעול רק מכוח הסמכה מפורשת בחוק או מכוחו, וכל מה שאינו מותר לה על פי הדין - אסור לה. פעולה של הרשות השלטונית ללא הסמכה מפורשת בחוק היא חריגה מסמכות, קרי, פעולה לא חוקית. והנה, בשום סעיף בספר החוקים בישראל לא קיימת הוראה שמתירה לפרקליט המדינה וליו"ר רשות ני"ע לגבות סכום כסף, בין אם הוצע להם וולונטרית על ידי בית השקעות כלשהו ובין אם גבו אותו בכפייה מבית ההשקעות.

פסגות כקדוש מעונה

הבעיה היא שללדור ולגושן היה קשה להטיל אחריות פלילית על פסגות אחרי שהוצעו להם 150 מיליון שקל, הדחה של הצמרת הניהולית והטמעה של עקרונות ממשל תאגידי. ואכן, את החגיגה הזו אף אחד לא רצה לקלקל. נימוקים בעד ההסדר ישנם למכביר וכולם מוצדקים. התעקשות של פרקליט המדינה לנהל הליך פלילי נגד פסגות, לקבור את התיק שנים בבית המשפט ולסכל את עסקת פסגות היה נתפס בעיני רבים כצעד טיפשי מצידו - ובצדק. נימוק נוסף ולגיטימי שהשמיע אתמול לדור היה כי אלמלא ההסדר היה נגרם נזק לציבור המשקיעים.

"זכותו של פסגות להציע שסגירת התיק בעילה של חוסר עניין לציבור תלווה בצעדים וולונטריים מצדו, כמו למשל תשלום סכום כסף גדול מאוד", אמרו אתמול מקורבים לעסקה.

בסביבת אייפקס שאלו אתמול: "האם אחרי שורת הסנקציות הזאת מוצדק להעמיד לדין את פסגות?". אך אם בסביבת אייפקס רואים בהסדר "סנקציות", מדוע במשרד המשפטים מתייחסים להסדר כ"הצעה וולונטרית" של פסגות? האם מדובר בסוג חדש של הלקאה עצמית? פסגות ממש קדוש מעונה. אתמול היה מעניין לגלות שבסביבת יורק, פסגות ואייפקס סבורים שאם יוגש בג"ץ נגד ההסדר, הוא יידחה. מעניין יותר היה לגלות שבכל הגופים הללו לא ראו בעצם הגשת הבג"ץ תרחיש מופרך.