פישר העלה את הריבית, ברננקי ישאירה על כנה. המחיר: 250 מיליון שקל בחודש

נשמע מעט דמיוני, אך האמת היא שקיים גוף כזה, וקוראים לו בנק ישראל. הסכומים העצומים שבהם מדובר, שהם למעשה כסף ציבורי לכל דבר, הם יתרות מטבע החוץ של ישראל, שתפחו בשנתיים וחצי האחרונות ביותר מפי שניים ומסתכמות כיום ביותר מ־64 מיליארד דולר.

השילוב של יתרות מט"ח עצומות עם ריבית הולכת וגדלה על השקל, לצד השארת הריבית על הדולר ועל היורו ללא שינוי, העלה את בנק ישראל על מסלול הפסדים קבוע של מאות מיליוני שקלים מדי חודש. מהנאום הדרמטי של נגיד הבנק המרכזי האמריקאי בן ברננקי, שממנו עלה כי הריבית על הדולר תישאר ברמה אפסית עוד זמן רב, עולה בשורה לא משמחת: בחודשים הבאים עתידים הפסדי בנק ישראל רק להמשיך ולגדול.

סוגיית ניהול יתרות המט"ח מעלה שאלות כבדות משקל. על גודלו של יעד הגירעון בתקציב יכולים נבחרי העם להתכתש במשך שבועות, ואילו גודלן הרצוי של יתרות המט"ח הוא בבחינת כזה ראה וקדש? מי בעצם מנהל את אותם מאות מיליארדי שקלים, ומדוע אותה חבורה עלומה של פקידי ציבור, מוכשרת ככל שתהיה, חפה למעשה מכל פיקוח? והאם גוף ציבורי שיותר מעשור ניהל יתרות מט"ח ממוצעות של כ־25 מיליארד דולר, ולא העביר בגינן לממשלה אגורה אחת, לא חייב בכל זאת לציבור משפט הסבר כלשהו?

בנק ישראל מודע למלכוד שאליו נקלע בעקבות מדיניות הריבית ורכישת הדולרים שלו. פרסומי בנק ישראל והתבטאויות בעל פה של ראשי הבנק מתארים את הבעיה, ומפרטים פחות או יותר את היקפה הכספי. "כלכליסט" מציג את התבטאויות הבנק, ומתרגם אותן לעברית.