אבא קרא: באטוק, זאת אשמתי!
מתוך הספר: "אדון גאהיל תחב מעטפה שמנה לידו המתוחה של אבא, ואני ראיתי הבעה מוכרת חולפת לרגע על פניו. זיהיתי אותה מיד מהביקור שלנו אצל הרופא, שאותו בדה כדי להסתיר מאמא את "בת דודו" בעלת ניחוח הלבנדר: תיעוב עצמי אפוף תאווה
הבעת פניה של האשה היתה כשל כלב זקן המתחנן בפני אדונו לשאריות בשר. אדון גאהיל דיבר אליה כאילו באמת היתה כלב. "קומוד, קחי את באטוק הקטנה ותנקי אותה. תגידי גם לדוקטור דסדאהיר שיבוא לכאן מחר בבוקר". הוא בחן אותי במבט דקדקני ושוב חייך. הוא צעק: "לכי עכשיו!", וסילק את האשה
אדון גאהיל תחב מעטפה שמנה לידו המתוחה של אבא, ואני ראיתי הבעה מוכרת חולפת לרגע על פניו. זיהיתי אותה מיד מהביקור שלנו אצל הרופא, שאותו בדה כדי להסתיר מאמא את "בת דודו" בעלת ניחוח הלבנדר: תיעוב עצמי אפוף תאווה. מבטינו הצטלבו לרגע, והרגשתי שהוא שולח אליי נשיקה של מי שלבו מת.
מתוך "המחברת הכחולה", מאת ג'יימס א' לוין. הוצאת מטר, 2009