• תפריט
מוסף כלכליסט 11.2.10

התורה הגדולה של המסך הקטן

כשהפעוט מסרב לכבות את הטלוויזיה, זה מפני שאין לו ברירה. תעשיית התוכניות לילדים יצרה פורמטים מושלמים, שמשתמשים בכל מה שהמדע יודע על פעוטות כדי להשאיר אותם מול המסך - ובדרך גם לנסות לחנך אותם. מהפאוזות המדויקות של דורה, דרך הקול הנכון של מיקי מאוס ועד הבלבול המיני של קיפי, כשמדובר בטלוויזיה לקטנטנים אין מקום למשחקים

דניאלה דורון 13:5011.02.10

1. 24.85 שעות בשבוע מבלים ילדים אמריקאים בני 5-2 בצפייה בטלוויזיה, לפי מחקר של מכון נילסן שפורסם בסוף אוקטובר האחרון. זה מספר השעות הגבוה ביותר עד היום, בהשוואה למחקרים קודמים, ואליו יש להוסיף עוד 7 שעות של צפייה בדי.וי.די או בילוי עם משחקי וידיאו. במילים אחרות, פעוטות מבלים כ־3.5 שעות ביום בממוצע מול ערוצי הילדים. וערוצי הילדים יודעים את זה. הם גם יודעים איך להמשיך לייצר תוכניות שישאירו את הילדים מול המסך הקטן כל הילדות.

2. 14 ערוצי ילדים (עד גיל 13) משודרים בישראל, בלוויין ובכבלים, מהם שישה בתשלום נוסף על חבילת הבסיס. מתוך כלל הערוצים, שישה מיועדים לילדים עד גיל 6, ומהם שניים לפעוטות עד גיל 3.

 

3. התעשייה הזאת מגלגלת סכומי עתק ומעסיקה אלפי אנשים. כ־20-15 חברות הפקה עובדות בעבור ערוץ בייבי, וזה בסך הכל ערוץ ישראלי אחד. רק במשרדים הניו יורקיים של Sesame street workshop, העמותה שמפיקה את תוכנית "רחוב סומסום" ברחבי העולם, עובדים כ־300 בני אדם.

  

4. 27.5% מההשקעות של HOT בהפקות מקור אמורות להיות בתוכניות לילדים, ו־yes מחויבת להשקיע בתחום כרבע מתקציב הפקות המקור שלה.

 

5. 16.2 מיליארד דולר היה סך ההכנסות של כל ערוצי דיסני ב־2009, עלייה של 5% בשנה. Sesame street workshop, עמותה ללא מטרות רווח, הכניסה ב־145 2008 מיליון דולר (28% מהם מתרומות).

 

6.התעשייה מתבססת על הפקות מדויקות שמתוכננות כדי למקסם את כוח המשיכה של תוכניות הילדים. כך, 10-5 דקות הוא האורך האפקטיבי ביותר של תוכניות לילדים בני 4-2. מחקרים הראו כי אחרי עשר דקות - ובעיקר בבוקר - הפעוטות מאבדים קשב, ריכוז ועניין. עם הגיל מתארכות התוכניות: ילדים בני 7-4 יכולים לצפות במשדרים בני חצי שעה. ואם התוכן מוצלח, אפילו יותר.

 

7. תוכניות ארוכות מ־10 דקות מורכבות מקטעים נפרדים, עם גיבורים שונים ובז'אנרים שונים (מערכון, אנימציה, צילומי אולפן, שיר). בני 4 יבחנו כל קטע בנפרד, אבל בני 7 כבר יידעו לקשר ביניהם.

 

8. מערכת הראייה של תינוקות ופעוטות אינה בשלה לגמרי מבחינה נוירולוגית, ולכן מתקשה לעקוב אחר מעברים מהירים. עריכה קצבית מדי בעצם דורשת מעיני התינוק מאמץ שמעל ליכולתן, ולכן עריכה אטית היא הכרחית.

 

9. בכל מקרה, רופאים ממליצים לא לאפשר לילדים עד גיל שנתיים לצפות בטלוויזיה בכלל. עוד מהמלצות האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים: בני יותר משנתיים צריכים לצפות בטלוויזיה עד שעתיים ביום, וכדאי להוציא את הטלוויזיה והמחשב מחדר הילדים. הסיבה - הקשר שנמצא בין צפייה בטלוויזיה למיעוט פעילות גופנית ולהשמנת יתר בקרב ילדים.

 

10. כמה שיותר ילדים, בכמה שיותר גילאים, הם קהל היעד של כל תוכנית. לכן יהיו לה כמה רבדים - תוכניים, ויזואליים ומילוליים - המותאמים לטווח גילים רחב. אנריקה החתול ("אנריקה הולך לאכול", ערוץ בייבי), למשל, ניסה באחד הפרקים להשיג בננה בכל מיני דרכים. "תינוקות עד גיל שנה נהנים מהמוזיקה והוויזואליה באופן כללי", מדגימה יעל כץ, פסיכולוגית שמייעצת לבייבי. "מגיל שנה הם מזדהים עם הרצון של אנריקה להשיג משהו. מגיל שנתיים הם מעריכים את ניסיונות החיפוש ואת המעשים שלו. ומגיל שלוש הם מקבלים ערך מוסף של ידע – במקרה זה, היכן גדלות הבננות".

 

11. הגיבור הוא חבר. כשבדיסני יצרו את "מיקי מאוס קלאב האוס" וגייסו את הגיבור הוותיק לתוכנית צעירה, הם ערכו מחקר בקרב ילדים והראו להם תמונה של העכבר המצויר. "מי זה?", נשאלו הילדים, והתשובה הפופולרית היתה: "חבר שלי". עד היום לא מבינים בדיסני עד הסוף את סוד החיבור בין מיקי מאוס לילדים; אחת ההשערות נוגעת לאופן שבו הוא מדבר. בכל מקרה, כדי ליצור את תחושת ה"חבר", הגיבור הוא לרוב ילד שיוצר דיאלוג עם הקהל, מעורר הזדהות ומשמש מודל לחיקוי.

 

12. שלוש דמויות הן שילוש קדוש - הגיבור ושני חברים, למשל. המעגלים שמקיפים את הצופים בגילאי 3-0 מצומצמים, לכן גם המעגל החברתי של בן דמותו הטלוויזיוני מצומצם. האינטראקציה עם שני החברים מלמדת את הילדים לפנות אל אחרים כשהם נתקלים בבעיה ולמצוא פתרון יחד, תוך שיתוף פעולה. זה מה שקורה בדרך כלל ב"מגלים עם דורה", למשל.

 

מתוך הסדרה "דורה". הגיבור הוא חבר מתוך הסדרה "דורה". הגיבור הוא חבר צילום: ערוץ הופ

 

13. גיבור שהוא חיה מושך ילדים, בייחוד אם הוא גור. כמו הילד, הגורים מאופיינים בעיניים גדולות, תנועה מרובה, תמימות, סקרנות והתבוננות חוקרת על העולם. בשעה שהגור מאפשר את ההזדהות, השימוש בחיה מאפשר הרחקה מסוימת. פשוט יותר להשליך רגשות על גור כלבים שקיבל מכה, שכן עיסוק בילד שקיבל מכה יכול להיות מפחיד או מעורר רגשית יתר על המידה.
דפנה ודודידו. הורה וילד אנושיים דפנה ודודידו. הורה וילד אנושיים

 

14. הורה וילד אנושיים לא יופיעו יחד בדרך כלל, מתוך אותו רציונל של הרחקה. אם יהיה שם בן אדם, הוא יהיה רק אחד הצדדים — ומולו יופיעו חיה או יצור אחר. ב"דפנה ודודידו" (ערוץ הופ!), למשל, אשה מגלמת את תפקיד המבוגר ואת הצד הילדי מייצג היצור הפרוותי דודידו. גם ב"רחוב סומסום" המבוגרים הם בני אדם והילדים הגיבורים מיוצגים על ידי בובות.

 

15. הגיבור לעולם לא יהיה מבוגר. "ברגע שמופיעה דמות של מבוגר, הילד רוצה להיעזר בה ולהיות מוגן על ידה, ולא יכול להזדהות איתה", מסביר אודי וולפה, פסיכולוג קליני ויועץ לערוץ לולי. "לכן נזהרים מלהציג דמות של מבוגר מבולבל או חסר אחריות".

 

16. אבל תמיד יהיה בסביבה מבוגר - אם לא על המסך, אזי בקריינות. לנוכחות של המבוגר יש חשיבות מכרעת, מכיוון שהמודל של ההורה הוא דמות שלא עוזבת את הילד לבד. ילדים בני 7-0 רוצים לדעת שלא משנה מה יקרה, יש מישהו שאחראי עליהם. לפעמים הקונספט הזה מתגלגל למקומות מפתיעים: העפיפון בלוגו של הופ! מסמל חופש וצבעוניות, אבל גם מגלם את המבוגר האחראי - ועוזר לילדים לחצות את הכביש, למשוך בגזר, לפתוח את המטרייה כשיורד גשם.

 

17. הצופים מזדהים עם ילדים שגדולים מהם בערך בשנתיים־שלוש. המחקרים שעמדו על העניין נימקו את התופעה בכך שזה מה שהילדים רוצים להיות - גדולים בשנתיים־שלוש מגילם כרגע.

 

18. אף פעם לא רואים על המסך ילד הורי (parental child), כזה שמוטלת עליו אחריות גדולה להרגעת ילדים אחרים ואפילו מבוגרים. אחריות כזו מציבה בפני הילדים הצופים סטנדרט גבוה שהם מתקשים לעמוד בו ושעלול לפגוע בדימוי העצמי שלהם. הצופים צריכים להרגיש שהם מסוגלים לעמוד במשימות של הגיבור שאליו הם נושאים עיניים.

 

19. בובה היא יצור חי לגמרי מבחינת ילדים עד גיל 6. לימור זהבי, עורכת ומפיקה בטלוויזיה החינוכית, מספרת שכאשר הילדים מגיעים לאולפן של "בחצר של פופיק" ורואים את הבובה מונחת בצד, הם שואלים את פופיק למה הוא ישן ומזמינים אותו לבקר אותם בבית. גם בזמן הצילומים הם מתעלמים לחלוטין מקיומו של אילן סביר, הבובנאי שיושב מתחת לבובה.

 

בחצר של פופיק, תוכנית בערוץ 23 בחצר של פופיק, תוכנית בערוץ 23 צילום: אורן גולן ערוץ 23

 

20. אנימציה היא מגנט ילדים אדיר, והיא מאפשרת ליוצרים למתוח גבולות של צבעים והתרחשויות אל מחוזות הפנטזיה וההגזמה. דמות מצוירת יכולה להיות לא אנושית, ולמעשה אינה מייצגת צורה; היא מייצגת תכונה — שאפתנות, קנאה, נתינה (למשל, בדמות של פיה); ותוכן — למשל רצון להיות גדול או קטן.
קיפי. קולות של ילדים קיפי. קולות של ילדים צילום: ערוץ 23 הטלוויזיה החינוכית

 

21. קולות של ילדים הם הדיבוב היעיל לבובות ודמויות מצוירות - הצופים מתחברים קודם כל לקולות של בני דמותם. במקום השני, מראים מחקרים אמריקאיים בנושא, הם יעדיפו קולות של נשים ורק אחר כך קולות גבריים. בכל מקרה, מומלץ לא להשמיע קול אשה מגוף של ילד. אריה בן ציון, הבמאי הראשי של החינוכית, מספר שאחרי שקיפי המיתולוגי התבלה הוכנה בובה חדשה - ולנעלי הבית הגדולות של שרי צוריאל נכנס גיא פרידמן. זו היתה הכתבה של ההפקה האמריקאית, שדרשה להימנע מדיבור נשי של דמות ילד, להערכתו כדי למנוע בלבול בזיהוי המיני של הדמות.

 

22. לצבעים יש חלק חשוב באפקטיביות של התוכנית. מחקרים הוכיחו שילדים נמשכים לצבעים עזים, כמו של קוביות לגו (למשל ב"מיקי מאוס קלאב האוס"); ואילו כשיש צורך ליצור סביבה רגועה, צבעי הפסטל הנעימים אך המובחנים עושים את העבודה (למשל, ב"הורים וגורים" בחינוכית). בהפקות המקומיות השונות של "Sesame street" הצבעים מקבלים טוויסט תרבותי, עם התאמה לכל מדינה. עם זאת, יותר מדי צבעים או אביזרים (פרופס) יוצרים גירוי בעייתי - מחקרים הוכיחו שעומס כזה מקשה על הילדים להתרכז.

 

23. הגירויים גם עלולים ליצור הפרעות קשב, לפי מחקר של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים. "אבל בסוף המאמר נכתבו גם מסקנות", אומרת גליה חלאוי, סמנכ"לית תוכניות רכש ואסטרטגיה בינלאומית בערוץ הופ!, "ובהן צוין שתוצאות המחקר לא בדקו קשר ביולוגי בין הילדים עם הפרעות הריכוז להוריהם ולכן לא הביאו בחשבון את הגורם הגנטי, ושמחקרים אחרים הוכיחו שילדים משכבות חלשות שצפו ב'Sesame street' רכשו מיומנויות של פתרון בעיות, הסקת מסקנות ושפה עשירה יותר מאלו שלא צפו בתוכנית".

 

24. ילדים בני 4 לא זוכרים את תחילתו של סיפור שאורכו יותר מחמש דקות, ובטח שלא את כל הפרטים בו. אבינועם דמארי, מנהל מחלקת תוכניות ילדים ונוער בחינוכית: "יכולת הזיכרון של הילד את העלילה תלויה בכמה פרמטרים, ואצל ילדים בני אותו גיל שמקבלים בבית חשיפה לגירויים חדשים, כגון מוזיקה וספרות, יתפתחו כלי זכירה וחשיבה טובים ושפה עשירה יותר".

 

25. הפאוזות הן כלי מרכזי בהצמדת הילדים לטלוויזיה. הרגעים שבהם הגיבור עוצר, שואל את הצופים שאלה וממתין לתשובה כבשו את תוכניות הילדים רק בעשור האחרון - "מיקי מאוס קלאב האוס", ממובילות הז'אנר, עלתה לאוויר לפני ארבע שנים - והן מאפשרות לילדים לגלות לבד את התשובה לשאלה של הגיבור או לצעוק את הפתרון שלהם לתעלומה. הפטנט נולד בעקבות מחקרים שהראו כי הילדים אוהבים אינטראקציה עם הדמות שעל המסך, שמבחינתם באמת קיימת. הפאוזות מאפשרות לצופים להישאר קשובים ומרוכזים, ההורים אוהבים לראות אותם אקטיביים, והיוצרים גילו עולם חדש של עשייה טלוויזיונית.

 

מיקי מאוס. נמשכים לצבעים עזים מיקי מאוס. נמשכים לצבעים עזים

 

26. פאוזה אידאלית נמשכת 3-2 שניות, אבל בשאלות קשות יותר היא עשויה להתארך.

 

27. הגיבור חייב לפנות אל הצופים לפני הפאוזה: מיקי מאוס תמיד יופיע בקלוז אפ וישאל את הילדים שאלה ישירה, הקשורה לעלילת הפרק. פנייה כזו מושכת את תשומת לבם וגורמת להם להאמין שהסיפור זקוק להם; בלי התשובה שלהם, בקול רם, הפרק לא יתקדם. זה ניכר היטב גם ב"מגלים עם דורה". תוכנית אחרת שבולטת בז'אנר הפעלת הילדים, ולא משודרת בישראל, היא "Blue's Clues", ובמרכזה אנימציה פשוטה ומנחה מבוגר, שנעזר בילדים כדי לאסוף רמזים בדרך לפתרון תעלומה בסיסית (איפה הכדור, למשל).

 

28. המוזיקה תמיד מלודית ופשוטה, עם מעט כלי נגינה, שמצד אחד מושכת את הצופים הצעירים שעדיין לא מדברים - אבל אינה מכסה על התוכן.

 

29. שירים הם נדבך מרכזי בכוח המשיכה של התוכניות. מחקרים הוכיחו את מה שיודעות כל הגננות כבר שנים - שירים מרתקים פעוטות, ומאפשרים להם לחזור על הנלמד, לזכור אותו ולעבד אותו. שיר מוצלח בתוכניות לפעוטות יהיה בעל מילים ומוזיקה קליטות וקצב שיתפוס את תשומת הלב - שיר ה"הוט דוג" בסוף "מיקי מאוס קלאב האוס" הוא אחת הדוגמאות המנצחות. עם זאת, הפעוטות יכולים לזמזם גם מוזיקה קלאסית, כמו בתוכניות "בייבי איינשטיין".

 

30. אדיוטיינמנט (Edutainment) - שילוב של חינוך ובידור - היא מילת המפתח של הענף, ומתייחסת להעברת תכנים לימודיים באמצעים פנטסטיים. כל ערוצי הילדים מתייחסים לעצמם קודם כל כאל ספקי בידור ומספרי סיפורים. ואולם בגילאים הצעירים הכל הוא לימוד והכל הוא בידור. בשילוב הזה יש כמה ז'אנרים: תוכניות פדגוגיות, שמעבירות תכנים קוגניטיביים (אותיות, מספרים, הכרת בעלי חיים וכו'); תוכניות שעוסקות בעולם הרגשי של הילד; ותוכניות עם דגש על העולם החברתי ועל אינטראקציות עם הסביבה.

 

31. רוב התוכנית מנסות "ליישר" את הילדים להתנהג כמקובל בחברה, לפי הכללים והנורמות. נושאי העיסוק המרכזיים הם הכרת אלמנטים מחיי היומיום, חפצים או חוויות חדשות - וגם פרידות; צבעים; יחסים בין ילדים, ובין ילדים למבוגרים; שיתופיות וכוחה של החבורה בפתרון בעיות; התמודדות עם קונפליקטים ופתרונות חיוביים להם; דחיית סיפוקים; הכרה במוגבלויות; ביטוי לרגשות והתמודדות עם פחדים.

 

32. לתכנים יש אדפטציות תרבותיות, והחוויות היומיות והחפצים המוכרים שמשמשים להעברת המידע משתנים. בחלק מהמדינות שבהן מופק "Sesame street", למשל, הילדים סופרים תפוחים, באחרות — מנגו.
העפיפון בלוגו של הופ! מסמל חופש וצבעוניות, אבל גם מגלם את המבוגר האחראי העפיפון בלוגו של הופ! מסמל חופש וצבעוניות, אבל גם מגלם את המבוגר האחראי

 

33. קונפליקט? רק מגיל 3. ילדים קטנים יותר לא יכולים לעקוב אחריו ומתקשים לפתור אותו.

 

34. משחקי "קוקו" מככבים בתוכניות ילדים, ומצליחים לתפוס בני 4 חודשים עד שנתיים. הם מסייעים להם להבין את קביעות האובייקט, כלומר שהדברים ממשיכים להתקיים גם אם הם אינם נראים לעין.

 

35. החזרה היא העיקרון המרכזי בהעברת תכנים. חזרות מרובות, שיכולות לשגע מבוגר, הן מבחינת הילדים אינטראקציות חדשות עם אותו אירוע, אבל מזווית שונה. במקביל, החזרה מעניקה לילדים תחושה של שליטה, של מפגש עם המוכר, ומונעת פרידה. ליוצרים היא מציעה שוב ושוב קהל חדש וסקרן, באותה עלות הפקה.

 

36. התוכניות מרבות לעסוק בשיום: הצגת אובייקטים וחיות וקריאה בשמם מכוונת לצופים מגיל 9 חודשים. הטלוויזיה עדיפה על ספר בעניין זה, כי לתמונה ולשם מתלווה בדרך כלל גם הקול של החיה. מנגד, מושגים מופשטים היא מתקשה ללמד; "חלק"/"מחוספס" ו"כבד"/"קל", למשל, מחייבים המחשה במציאות.

 

37. אבל התפתחות השפה עשויה להיפגע דווקא מצפייה מרובה בטלוויזיה, לפי מחקר של אוניברסיטת וושינגטון מ־2009. המחקר מצא כי בכל שעה שבה ילד צופה בטלוויזיה, הוא שומע 770 מילים פחות משהיה שומע אם היה מדבר עם הוריו או מאזין להם (ירידה של 15%). כמו כן, כתוצאה מהצפייה הממושכת בטלוויזיה הילדים לא מפעילים מספיק את מיתרי הקול. מחקרים אחרים מצאו פיגור מסוים בהתפתחות הדיבור והשפה אצל תינוקות שבילו זמן רב בצפייה בטלוויזיה.

 

38. ההורים אמורים להיות בטווח שמיעה לפחות, ב"שליטה שמיעתית". התוכניות עצמן מעודדות צפייה משותפת, שמאפשרת לילד לפתח את הנושא המוצג ולהביע את הרגשות שמתעוררים בו בזמן הצפייה. כדי למשוך את ההורים, חלק מהתוכניות מחלקות להם "סוכריות": ב"Sesame street", למשל, מקפידים לארח סלבז ולשלב בדיחות ופרודיות על התרבות הפופולרית. בישראל עלה לאחרונה ערוץ "הופ! ילדות ישראלית", שמציג שירים וסיפורים ישראליים ותיקים, שרוב ההורים מכירים מילדותם ומתחברים אליהם בקלות יחסית.

 

39. השידורים נועדו "לעבוד עם ההורים", ותוכניות שונות בשעות שונות מסייעות במטלות יומיומיות שונות. "הקונצונים" בהופ!, למשל, מציגים בבוקר אפיזודות שקשורות להתארגנות לפני ההליכה לגן. לקראת הלילה, התוכניות בכל הערוצים עוסקות בהכנות לשינה והן אטיות יותר. שינויים אחרים נעשים בין העונות; בתקופת החורף הילדים נמצאים יותר בבית, והתוכניות עוסקות בפעילויות פנים - יצירה, התבוננות בחלון - ובמזג האוויר החורפי.

 

משפחת הקונצונים. מזדהים עם דמויות של חיות משפחת הקונצונים. מזדהים עם דמויות של חיות

 

40. גם לוח השידורים בנוי על חזרות. צפייה אחת בתוכנית עדיין לא מטמיעה את המסר החינוכי (בפעם הראשונה הילדים ישימו לב למוזיקה, בפעם השנייה לצבעים, בפעם השלישית לסצינות וכו'), והילדים נהנים מהביטחון שהם צוברים מצפייה לצפייה. הפרק לא ישודר בדרך כלל באותה שעה, יום אחר יום, כדי שילדים בעלי לו"ז צפייה קבוע בכל זאת ייחשפו בכל יום לפרקים חדשים.

 

41. המעברונים בין התוכניות הם מיני־תוכניות בעצמם. "יש להם כמה תפקידים", מסבירה גליה חלאוי מהופ!, "הם נותנים מסגרת לאווירת השעה - יש מעברון בוקר ומעברון לילה, וגם מעברונים לשבת. הם משמשים אתנחתא בין התוכניות - וגם תוכן בפני עצמו. במעברונים של ערוץ לולי הדמויות מצוירות בקו שחור, שמקל על הילדים את זיהוי האובייקטים, וחלק מהדמויות נצבעות לאט במהלך המעברון: הסוס נהפך לחום, הארנב נצבע בוורוד. זה עוזר להורה שצופה עם הילד לדבר איתו על מה שמופיע על המסך - 'הנה, הדשא נהפך לירוק' - ואחר כך להשתמש בידע הזה גם בחוץ".

 

42. רב־תרבותיות היא עיקרון חשוב, שלצד הערך החינוכי מאפשר ליוצרים להגדיל את קהלי היעד המתחברים לתוכנית. משתתפי "Sesame street" הם תמיד אנשים מרקעים שונים (למעשה, זו היתה התוכנית הראשונה שהציג קאסט רב־גזעי של ילדים ומבוגרים שחיים באותה שכונה), ובתוכניות של דיסני מוצגות תרבויות שונות; ב"Handy Manny", למשל, מככבים חברים מהקהילה הלטינית באמריקה. בישראל, חלק מהדמויות בסדרות המדובבות מדברות עם ח' וע' גרוניים (המברג ב"נדב ידי זהב" והעוזרת של "דוקטור חיים", שניהם בהופ!), לאחרות יש מבטא רוסי. היוצרים יקפידו תמיד לא להדביק מבטאים שונים או מוצאים שונים לדמויות בעלות אופי שלילי.

 

43. החיים המודרניים וההייטקיסטיים נעדרים מרוב התוכניות, שמקפידות על אופי תמים ומנסות לא להדיר צופים משכבות מוחלשות או מהפריפריה. ב"רחוב סומסום" על כל גרסאותיו, למשל, אין נגיעה בפערים כלכליים אלא התנהלות רחוב "כמו פעם". גם בתוכניות אחרות לא מושם דגש על רכוש (למי יש ולמי אין) כדי שכל אחד מהצופים יוכל למצוא בהן את עצמו.

 

44. לעולם לא יעלו על המסך: פוליטיקה, פרסומות בוטות ואלמנטים שמסוכנים לילדים.

 

45. אלימות ומוות אינן, בדרך כלל, טאבו מוחלט. גישה אחת טוענת כי אסור להראות דברים שליליים על המסך, גם לא כדי לנגוד אותם, ואולם גישה אחרת טוענת כי אין מנוס מהתייחסות לנושאים כמו אלימות ומוות. אבי בקר, פסיכולוג קליני ויועץ לערוץ הופ!, מסביר: "מובן שהאלימות לא תהיה הכאבה פיזית קיצונית, אלא עדינה ומוגבלת, כזאת שמבטאת חוסר אונים ומאפשרת לילדים לעשות סובלימציה של חוסר האונים שהם חווים במקרים שונים במציאות. זאת יכולה להיות, למשל, דחיפה בתור". גם במוות טבעי, טוענים אנשי הגישה השנייה, אפשר לעסוק, בהתאם לגיל הילד. ב"Sesame street", למשל, התמודדו עם מותו של אחד השחקנים, שגילם את מיסטר הופר, באמצעות ההתמודדות של משפחתו הטלוויזיונית עם מות הדמות.

 

46. ילדים בכל העולם צוחקים מאותם דברים: סלפסטיק, פדיחות של מבוגרים והתרחשויות לא צפויות. גורם הנאה גדול נוסף נעוץ בידיעת משהו שהמבוגר שעל המסך לא יודע, שותפות סוד מענגת שכזו. היתרון הזה - שמלווה בצחוק של עליונות - מתחבר לתהליך הנפרדות שמלווה את הגדילה, שבו לילד יש משהו שהוא רק שלו, ובלתי תלוי במבוגר. בגילאים צעירים מאוד (3-0) אין דגש רב על הצחקת הצופים; חוש ההומור של פעוטות הוא קונקרטי מאוד.

 

47. לכל תוכנית יש יעד ראשוני ויעד משני. היעד הראשוני של התוכנית "הצבעים של קשת" בהופ!, למשל, הוא לימוד צבעים, והיעד המשני הוא זיהוי אובייקטים והקשר שלהם למקום, שבא לידי ביטוי, לדוגמה, כשהגיבורה קשת רואה צפרדע ליד מים. היעדים החינוכיים - הרגשיים והקוגניטיביים - מנוסחים בתחילת הדרך בספר ההפקה, הקוריקולום, שמגובש בעזרת פסיכולוגים, אנשי הוראה, יועצי מוזיקה, תנועה, אוריינות, תזונה ומומחים אחרים.

 

48. הדמויות הן השלב הבא לאחר הגדרת היעדים, והן נגזרות מהם - כך שיעבירו את המסרים באופן הטוב ביותר. בעונה החדשה של "רחוב סומסום", למשל, הצטרפו לדמויות של אתיופית ורוסי גם סיוון, בובה בכיסא גלגלים שמסייעת ללמד את הילדים לקבל את האחר; וסבתא שושנה, שמאירה את העובדה שגם בעבר באו לישראל עולים מארצות שונות.

 

49. קבוצות מיקוד של ילדים צופות בתוכנית אחרי הפיתוח ומסייעות למקסם את הפוטנציאל שלה. נציגי התוכנית מבקרים בגנים, במעונות וגם בבתים פרטיים ובוחנים את תגובת הצופים הצעירים, את מידת שיתוף הפעולה ואת מידת ההפנמה של התכנים. לפעמים גם ההורים והמחנכים מתבקשים להביע את דעתם. בתוכניות ותיקות, קבוצות המיקוד מנווטות את העונה הבאה, ובתוכניות דגל בינלאומיות - כגון "מיקי מאוס קלאב האוס" - הן נערכות על כל פרק ופרק. במילים אחרות, כ־20 ילדי גן אמריקאים מובילים שיפורים בכל תוכנית של "קלאב האוס".

 

50. ומה לגבי האינטליגנציה? באוקטובר הצהירה דיסני כי תחזיר כסף להורים שקנו קלטות של "בייבי איינשטיין" בהסתמך על ההבטחה שהן ישפרו את הכישורים של הילדים, אבל התאכזבו מהתוצאות. בניגוד לשיווק על הטיקט הזה, יוצרי רוב תוכניות הטלוויזיה ואנשי המקצוע חוזרים ומדגישים שאין להם כל יומרה כזו. הטלוויזיה, הם אומרים, צריכה להיות רק גירוי אחד נוסף מתוך מכלול הגירויים שאליו חשופים הילדים, ואינה באה להחליף את התפקיד החינוכי והמעשיר המוטל על ההורים. מחקרים שונים מגיעים למסקנות שונות בשאלת היתרונות של צפייה בטלוויזיה בגיל הרך, ורובם מציירים תמונה מורכבת, לרוב לפי זהותו של מזמין הסקר. 

 

המומחים שרואיינו לכתבה זו: ננסי קאנטר, סגנית נשיא בכירה, Playhouse Disney worldwide; ד"ר רוזמרי טרוגליו, סגנית נשיא לחינוך ומחקר, Sesame workshop; ד"ר שרלוט קול, סגנית נשיא למחקר בינלאומי, Sesame workshop; גליה חלאוי, סמנכ"לית תוכניות רכש ואסטרטגיה בינלאומית של ערוץ הופ!; מיכל בוטל, עורכת התוכן של "רחוב סומסום" בערוץ הופ!; אבי בקר, פסיכולוג קליני ויועץ חינוכי של הופ!; אודי וולפה, פסיכולוג קליני, יועץ לערוץ לולי; יעל כץ, פסיכולוגית ויועצת לערוץ בייבי; אבינועם דמארי, מנהל מחלקת תוכניות ילדים ונוער בטלוויזיה החינוכית; אריה בן ציון, הבמאי הראשי של הטלוויזיה החינוכית; לימור זהבי, מפיקה ועורכת בטלוויזיה החינוכית; ד"ר גאולה אלמוג, יועצת פדגוגית ויועצת לסדרות שונות בטלוויזיה החינוכית; אילן סביר, המפעיל של בובת פופיק "בחצר של פופיק", החינוכית.

 

לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן

 

בטל שלח
    לכל התגובות