רוצים להצטרף ל-OECD? דרוש שינוי בהרגלי המיחזור
בעוד ישראל מתאמצת להצטרף לארגון המדינות המפותחות, היא מדשדשת מאחור בכל הקשור למיחזור פסולת. מחקר של חברת המידע דן אנד ברדסטריט מצא כי בישראל רק 20% מהפסולת עוברת תהליך מיחזור, לעומת אירופה, שם 60%-80% מהפסולת ממוחזרת
זה שנים ארוכות מעוניינת ישראל להצטרף ל־OECD, ארגון המדינות המפותחות. למועמדות חדשות מציב הארגון שורה של דרישות וסטנדרטים במגוון תחומים כלכליים. בסקירה שערך הארגון בשנת 2007 נבדק גם תחום הטיפול בפסולת בישראל. בלט במיוחד לרעה הייצור המסיבי של פסולת בארץ: ייצור הפסולת השנתי לנפש בישראל עמד על 784 ק"ג לנפש, לעומת הממוצע הנמוך בהרבה של מדינות ה־OECD, שעמד על 550 ק"ג לנפש. אנשי ה־OECD המליצו לממשלת ישראל לקדם חקיקה שתעודד מיחזור ולבדוק אפשרות לגביית קנסות מהציבור על כמויות פסולת גדולות במשקי בית.
תהליך המיחזור יקר
בתמונה שהצטיירה מסקירת הארגון תומך מחקר שערכה חברת המידע דן אנד ברדסטריט ושהגיע לידי "כלכליסט". מהמחקר עולה כי שוק המיחזור הישראלי נמצא בפיגור משמעותי לעומת שוק המחזור האירופי. כמות הפסולת בישראל הסתכמה בשנת 2007 ב־6.9 מיליון טונות. כיום כ־80% מהפסולת עוברים תהליך של הטמנה, ו־20% בלבד עוברים תהליך מיחזור. באירופה המצב הפוך: 60%–80% מהפסולת מטופלים באמצעות מיחזור, ואילו 20%–40% באמצעות הטמנה.
היטל הטמנה
מדינה קטנה כישראל, שמתקשה למצוא קרקע פנויה למטמנות פסולת, היתה צריכה להירתם למהלך עוד מזמן. כמויות הפסולת המושלכות בישראל נחשבות לגבוהות במיוחד בהשוואה לאירופה, ומציבות אותה בשורה אחת עם מדינות עולם שלישי. הסיבה שעיכבה את הטמעת עקרון המיחזור עד השנים האחרונות היתה התפיסה שהליך המיחזור יקר ואינו כדאי כלכלית. זאת בניגוד לתפיסה שכבר חלחלה במדינות אירופה, שם הבינו שתעשיית המיחזור היא ענף כלכלי לתפארת. תעשיית המיחזור באירופה מגלגלת 160 מיליארד דולר בשנה ומעסיקה יותר מ־1.5 מיליון איש. עלויות המיחזור נקבעות בפועל על ידי כוחות השוק.
מקורו של חוסר הכדאיות הזה בישראל הוא במחירים הנמוכים של תהליך ההטמנה בהשוואה לעלות הגבוהה יותר של מיחזור; כלומר המחירים הכדאיים בהטמנת פסולת יצרו מצב שעודד פתרון לא ידידותי לסביבה. ביולי 2007 נכנס לתוקפו היטל הטמנה של 30 שקל לכל טונה של פסולת מוטמנת, שמטרתו לתקן את העיוות שנוצר במחירי ההטמנה. היטל זה צפוי לעלות בהדרגה ל־50 שקל לכל טונה עד שנת 2011. מעבר לעלויות ההיטל, עלות ההטמנה כולה מסתכמת ב־25 דולר לטונה בארץ. במדינות אירופה, שבהן המודעות לנושא המיחזור גדולה יותר, ישנו היטל גבוה יותר על הטמנה, וגם עלות ההטמנה גבוהה יותר, ועומדת על 150–200 דולר לטונה של פסולת.
במדינה קטנה כמו ישראל קשה למצוא קרקע פנויה למטמנות פסולת צילום: בלומברג
בישראל החדירו למודעות את נושא המיחזור באמצעות חקיקת חוק הפיקדון, שנכנס לתוקפו ב־2001 והציב יעדי מיחזור לבקבוקי פלסטיק לתאגיד המיחזור, שנמצא בבעלות יצרני המשקאות. הרעיון היה ליצור תמריץ כלכלי בדמות פיקדון למיחזור, מה שאיפשר יצירת רווח כלכלי. כיום עומד שיעור מיחזור הבקבוקים הקטנים על 66%, והבקבוקים הגדולים נאספים באופן וולונטרי בשיעור של 18% בלבד.
סקר בנושא מיחזור שנערך באמצע שנת 2008 העלה כי 64% מהציבור הישראלי נוהגים להשליך פסולת למכלי המיחזור מדי פעם. לפי הסקר, 71% מהתושבים הממחזרים פועלים משיקולי ערכים של שמירה על איכות הסביבה.
בתחילת 2009 נרשם שיפור. לפי סקר שפורסם בפברואר 2009, כ־71% מהאוכלוסייה הישראלית הסכימו שיש למחזר פסולת, לעומת 67% בלבד במחצית הראשונה של 2008. מחקר שנערך בסוף שנת 2008 העלה כי הסיבה העיקרית שהציבור הישראלי אינו ממחזר היא היעדר מכלי מחזור בסביבות מגורים. עוד נמצא שמושג הפסולת עדיין נתפס בציבור כבעל קונוטציה שלילית, וקיים חשש בתעשיית המיחזור שהצרכן תופס את המוצר הממוחזר כמוצר בעל איכות ירודה או לא ברורה - אף על פי שבפועל, חשש זה אינו מוצדק במרבית המקרים.
