כך נפלו נערי האוצר

משהו לא טוב עובר על משרד האוצר. ממחיש את זה מצוין "משל התינוק" שמתגלגל בימים אלה במסדרונות המשרד: כשנתניהו התפטר מהמשרד, ערב תוכנית ההתנתקות באוגוסט 2005, הוא הותיר לפקידיו הנאמנים תינוק לשמור עליו מכל משמר עד שיחזור. לתינוק הזה קראו "1.7%", תקרת הגידול בהוצאה הממשלתית שקבע נתניהו, שאסור היה לחרוג ממנה בשום אופן. ואכן, הפקידים הנאמנים שמרו על התינוק מכל משמר, איש מבחוץ לא יכול להם. בוקר בהיר אחד חזר נתניהו, הפעם לכיסא ראש הממשלה, ולעיני פקידיו ההמומים נכנע ללא קרב לדרישות הפוליטיות והגדיל את ההוצאה ביותר מ־3%. התינוק נשפך עם המים.

משרד האוצר של היום הוא לא משרד האוצר של לפני שנה. הוא חלש. לא מדובר בנקודת שפל רגעית, אלא בתהליך מתמשך אך אינטנסיבי של כרסום בכוחו של המשרד, שנחשב עד לא מזמן לכל יכול. תהליך שחיקת כוחו של האוצר החל, לדעת רבים, עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי. אל מול שוקי ההון הקורסים ומחנק האשראי, מצא עצמו האוצר בבת אחת נתון למתקפת לחצים משולבת.

יצחק כהן, יובל שטייניץ וירום אריאב צילום: גיא אסיאג

התעשיינים רצו שיציל אותם, ההסתדרות דרשה ביטחון סוציאלי לעובדים, המורים והרופאים רצו בכלל תוספות שכר, הטייקונים רמזו על קרש הצלה של מיליארדים, והמסכים האדומים בבורסה הביאו את הציבור לתבוע רשת ביטחון לחסכונותיו. השבר הזה התרחש בשיאו של העידן הגלובלי, שבו להחלטה אחת של אובמה השפעות מרחיקות לכת על רמת התעסוקה, היצוא והיצור בישראל - יותר מלכל החלטה של פקיד אוצר. יכולתן של הממשלה והאוצר להדוף את המשבר מוגבלת מאוד, ובאוצר מודים בכך בגלוי. באוצר בחרו להגיב במדיניות שהם רואים, במידה רבה של צדק, כאיפוק וקור רוח. אלא שמבחוץ המדיניות הזו נתפסה לא פעם כחוסר עשייה, והוואקום הזה מזמין כוחות חדשים לזירה. יו"ר ההסתדרות עופר עיני ונשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש, למשל, הבינו זאת היטב.

פרשנות נתניהו רוצה אוצר חלש משרד האוצר הוא גם הקופה הציבורית, וגם השומר שלה. כשמשרד האוצר נחלש, נחלשת יכולתו לעמוד בפרץ הלחצים שמופעלים עליו באופן שוטף שאול אמסטרדמסקי לכתבה המלאה 

הפוליטיקה מסנדלת

המשבר היה רק השלב הראשון בהחלשת האוצר - אז הגיעו הבחירות ותפסו את המשרד ברגע הגרוע מכל. תקציב המדינה ל־2009 כבר הוכן ואף אושר בממשלה, אך באקלים הפוליטי שנוצר לא הצליחו באוצר להביא את התקציב לאישור הכנסת. באותו רגע איבד משרד האוצר, הלכה למעשה, את יכולתו להתמודד עם המשבר באופן אפקטיבי.

כמה חודשים אחר כך נבחר נתניהו לראש הממשלה. אז הבינו באוצר שראש הממשלה החדש רחוק מלהיות השר שהכירו. מינויו של יובל שטייניץ לשר הבהיר מיד שראש הממשלה לא מחפש משרד אוצר חזק. נתניהו הזדרז להכתיר את עצמו כ"שר־על לאסטרטגיה כלכלית" - ורוקן מתוכן את ייעודו העיקרי של שר האוצר. המסר לפקידים היה חד־משמעי, והוא רק הלך והתחזק מאז: מעכשיו, גם גיבוש המדיניות נעשה אצלי.

למקרה שהמסר לא הובן כהלכה, קרא נתניהו למקורבו אורי יוגב, והחל לבנות איתו את המדיניות הכלכלית. יוגב, שהיה בעבר הממונה על התקציבים, מכיר היטב כל טריק של משרד האוצר, וידע בדיוק היכן אפשר לקחת ממנו את כוחו. עיני וברוש לא האמינו שזה קורה להם. עם שר חלש, ללא גיבוי של ראש הממשלה, הם הבינו שנוצר סדק בחומת ההתנגדות המסורתית של האוצר. דרך הסדק הם הזרימו פנימה שלל דרישות, כפי שעשו גם משרדי הממשלה האחרים, ואיתם גם האינטרסים המסחריים של הגורמים החזקים במשק. עזיבתו של רם בלינקוב, לשעבר הממונה על התקציבים, מסמנת יותר מכל את השבר במשרד האוצר. אחרי שהלך, לא נותר שום מכשול בדרך להגדלת כוחו של משרד ראש הממשלה על חשבון האוצר.

כל זה מתרחש כאשר ראשי האגפים, "נערי האוצר" המיתולוגיים, רחוקים משיא כוחם. שניים מהפקידים הבכירים במשרד - המנכ"ל ירום אריאב והמפקח על שוק ההון ידין ענתבי - בדרך לפרוש. את מנהל רשות המסים שר האוצר בעצמו מבקש להחליף. הממונה החדש על התקציבים, אודי ניסן, ייכנס לתפקיד רק בעוד חודש. מול מבנה רעוע כזה בצמרת האוצר, ראש הממשלה מקדם בקלות את מבוקשו.

אחרי אישור התקציב בכנסת, בעוד חודש, יעמדו לרשות נתניהו שנה וחצי עד התקציב הבא, שבמהלכם ישלים שינוי מקיף ביחסי הכוחות. זו תהיה תקופת המבחן של שטייניץ ופקידיו. אם יעמדו על שלהם מול נתניהו, ייתכן שיוכלו לו וישקמו את מעמדו של המשרד. ניצחונו המסוים של האוצר על בנק ישראל בשבוע השבר, במלחמה על הפיקוח על השכר, עשוי להוות את הסנונית הראשונה. עם זאת, בחינה של העומדים כיום בצמרת האוצר מעלה ספק אם שיקום כזה ייתכן.

רם בלינקוב צילום: גיא אסיאג

הכל מתחיל בראש

בניגוד לקודמו בתפקיד, רוני בר־און, שר האוצר הנוכחי יובל שטייניץ מתקשה להעניק לפקידי האוצר את הגיבוי שהיו רגילים לקבל בעבר, שאפשר להם לכופף במקרה הצורך גם שרי ממשלה. החולשה אינהרנטית לדרך המינוי שלו, ובעיקר להכרזתו של ראש הממשלה על עצמו כעל "שר לאסטרטגיה כלכלית". שרים בממשלה שעמם שוחחנו, לרבות ממפלגתו של שטייניץ, אומרים שבנסיבות הקיימות הוא האיש הלא נכון, בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון.

קל להבין שאילו נתניהו היה מעוניין במועמד רציני לתפקיד, הוא לא היה מביא את שטייניץ, שמינויו מאפשר לראש הממשלה דריסת רגל נוחה במשרד. הדבר הוכח מיד לאחר כינון הממשלה, במהלך דיוני התקציב, כאשר קולו של שטייניץ כמעט לא נשמע. האיש החזק בתהליך היה יועצו של נתניהו יוגב, שנהפך לנציג הבלעדי מטעם הממשלה לשאת ולתת עם ההסתדרות והתאחדות התעשיינים. שטייניץ נשאר בצד.

לשמחתו של שטייניץ, דווקא סגנו, ח"כ יצחק כהן (ש"ס), מסתמן כמינוי מקצועי ומתאים. כהן, מספרים גם במשרד האוצר, הוא אדם שלומד נושאים לעומקם ומוציא לדרך רפורמות. לא בכדי הוא שותף בדיונים המכריעים שנערכו בתקופה האחרונה עם ההסתדרות ובנק ישראל. בימים אלה הוא עוסק בעיקר בבניית תוכנית לשיקום רשות המסים ולחיזוק המלחמה במשפחות הפשע.

"ברווז צולע"

תחת שטייניץ פועל מנכ"ל משרד האוצר ירום אריאב, איש שכולם מודים שהוא נעים הליכות. הוא מאקרו־כלכלן מקצועי, אדם בעל יושרה וצניעות, אבל נעדר כריזמה מיוחדת. אחד שמעדיף את דרך הפשרה על פני הוויכוח המר ואינו מרבה להתבלט. מעטים יודעים, למשל, שבראש מעייניו של אריאב עומדים דווקא נושאים חברתיים, דוגמת פיתוח התעסוקה ושירותי הרווחה. בניגוד לקודמיו בתפקיד, אריאב אינו רפורמטור גדול. כמי שעומד בראש המשרד, נופלת עליו עיקר האחריות לכך שלראשונה זה שנים ארוכות נהפך תקציב המדינה לכלי שרת לתוכנית הכלכלית של ראש הממשלה, במקום להתוות את סדר יומה של הממשלה כבעבר. השינוי הזה לרעה במעמד התקציב היה שלב קריטי בהשתלטות נתניהו ואנשיו על עבודת המשרד.

עם כניסת שטייניץ לתפקידו פנה אליו אריאב והודיע לו שבכוונתו לפרוש מהאוצר. שטייניץ ביקש ממנו להישאר עוד כמה חודשים, כדי לסייע בגיבוש התקציב ובהתמודדות עם המשבר הכלכלי, וסוכם כי אריאב יפרוש לקראת סוף השנה. בפועל, שלושה שבועות בלבד אחרי שהתמנה שטייניץ לשר האוצר, הוא הציע את תפקיד המנכ"ל לארז ויגודמן, שהודיע אז על פרישתו מניהול שטראוס. כמה שעות אחרי שהדבר פורסם, סיפק משרד האוצר תגובה מגומגמת ולפיה אריאב יישאר בתפקידו לפחות עוד שישה חודשים.

כך הפך אריאב למה שמכונה בארה"ב "ברווז צולע": מנכ"ל שכולם, לרבות הוא עצמו, יודעים שהוא כבר בדרך לתפקיד הבא. עם הצליעה הניהולית הזו, העמיסו על אריאב גם את תפקיד ממלא מקום הממונה על התקציבים. לא בכדי, בשבוע שעבר כבר הודיע אריאב כי יקדים את פרישתו ויעזוב לאחר אישור התקציב בכנסת.

אילן לוין צילום: מיה קמפיאס

אחת הדוגמאות להתנהלותו של אריאב היא הוועדה הנושאת את שמו, שזכתה לכינוי היומרני "ועדת בכר 2", ומטרת העל שלה היתה להפוך את ישראל למרכז פיננסי עולמי. אחרי חודשים ארוכים של דיונים התברר שמהיומרות הגדולות לא נשאר כמעט כלום. התוכנית לאחד את גופי הפיקוח השונים באוצר ובבנק ישראל נותרה על הנייר, ההצעה להפריד את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים נתקלה בהתנגדות עזה מצד בנק ישראל, ודו"ח שחיברה חברת הייעוץ דלויט לבקשת הוועדה קבע שאין סיכוי להקמת מרכז פיננסי גלובלי בארץ. כמה חודשים מאוחר יותר הודה האוצר בלשון רפה כי ועדת אריאב סיימה את תפקידה בלי לקבל החלטות. כמה מצוותי העבודה של הוועדה גילו שעבודתם הסתיימה רק כשקראו על כך בעיתון. מה שנשאר מהוועדה הוא ראשית המהלך להקמת בית משפט כלכלי ושורה של צעדים בתחום המיסוי.

באוצר אומרים מנגד שאריאב הוביל כמה רפורמות חשובות, בהן יצירת האג'נדה הכלכלית־חברתית של הממשלה, שהביאה לגידול בתעסוקה באוכלוסיות בעייתיות, וכן רפורמת אופק חדש במערכת החינוך. כמו כן, אריאב מתגאה ברפורמה במכרזים הממשלתיים, שמעבירה את הסמכות והאחריות למכרזים מהחשב הכללי למשרדי הממשלה - רפורמה שספגה גם ביקורת נרחבת, בטענה שהיא פותחת פתח לשחיתות.

התקציב בידיים של ביבי

כאשר המנכ"ל בדרך החוצה, החומה הבאה היא אגף התקציבים. זהו האגף הדומיננטי ביותר באוצר, משום שהוא "יושב על השיבר". בעבר שלט האגף הלכה למעשה ביתר משרדי הממשלה, וספג על כך לא מעט ביקורת. מסיבה זו, סאגת דיוני התקציב, שהסתיימה בהתפטרות הממונה הקודם על התקציבים רם בלינקוב, היתה ציון דרך בירידה בעוצמתו של האוצר.

כיום, לאחר הסתלקותו של בלינקוב מהזירה, הביקורת על תפקודו צפה על פני השטח. לטענת המבקרים, בלינקוב אמנם פעל מתוך תחושת שליחות ציבורית ובמקצועיות גמורה, אולם הוא לא היה מוכן לפשרות ועשה טעויות פוליטיות רבות. בלינקוב, למשל, הנחה את האגף לא לעבוד מול לוביסטים. ההנחיה נשברה זמן קצר לאחר עזיבתו.

בתום קדנציה של שנה וחצי, בלינקוב כמעט לא רשם לזכותו הישגים משמעותיים. את התקציב המקורי ל־2009 הוא הצליח להעביר בממשלה אך לא בכנסת, והתקציב הסופי לשנתיים הקרובות נבנה מעל ראשו, למרות התנגדותו הנחרצת, וחרף התרגילים שניסה לעשות כדי לגייס תמיכה למטרותיו, שחלקם נקלטו במצלמות הטלוויזיה. דחיקתו מהזירה בידי יוגב סתמה את הגולל על תפקידו. בלינקוב התפטר, בצעד ראוי, אבל השאיר אחריו אגף תקציבים מוחלש, שנאבק בימים אלה על שיקומו.

באוצר טוענים כי יש להסתכל על מבחן התוצאה: למרות ההתפטרות, חלק גדול מהתקציב שהוגש עתה לכנסת מבוסס על התקציב שהוגש לממשלה הקודמת, ואשר נכתב על ידי בלינקוב ואנשיו. לטענתם בלינקוב פעל באופן מיוחד לחיזוק הפריפריה, אף שרק חלק מהצעדים שהציע מיושמים. אגף התקציבים אמנם נותר בטראומה לאחר עזיבתו, מסכימים באוצר, אך הוא לא נחלש.

משבר הגבייה

כשאגף התקציבים ללא ראש, יש חשיבות יתרה לרשות המסים, המנגנון ש"מביא את הכסף". מאז פרשת ג'קי מצא, ראש רשות המסים לשעבר שעדיין ממתין לכתב אישום נגדו, ניסתה הרשות לבנות את עצמה מחדש. במשך זמן ארוך חיפשה הממשלה הקודמת מועמד כריזמטי מבחוץ, כשלה, ומינתה לבסוף את יהודה נסרדישי, פקיד מנוסה שעבד ברשות במשך 40 שנה. נסרדישי לא נתפס ברשות כאדם של עיצוב מדיניות ושל חזון. הוא נחשב לפקיד מסים מיומן ומקצועי, שמתמחה באכיפה ובגבייה. אלא שמאז תחילת המשבר, שגרר ירידה היסטורית בגביית מסים, נסרדישי לא מצליח לספק אפילו את הסחורה הזו, והצניחה בהכנסות הולכת ומעמיקה.

פרט לכך, בקרב מקורבים לרשות קיימת תרעומת רבה על התנהלותה בשנים האחרונות. לדבריהם, הרשות לא מתמקדת די הצורך בהגברת האכיפה, אלא מעדיפה להתנהל דרך היועצים המשפטיים ונקלעת שוב ושוב לבתי המשפט. את הוואקום שנוצר היה אמור למלא הממונה על הכנסות המדינה, אלא שהתפקיד לא מאויש זה תקופה ארוכה.

השעה כזו, הרשות אמורה למצוא פתרונות יצירתיים שיכניסו כסף לקופת המדינה. שטייניץ כנראה הבין את זה, וכפי שפורסם ב"כלכליסט", הוא מבקש להחליף את לנסרדישי. עד שזה יקרה, נולד עוד ברווז צולע.

ברשות המסים מסבירים כי בשנתיים האחרונות הוביל נסרדישי את ההתמודדות עם המשבר על ידי עידוד השקעות זרות במשק והזרמת כספי חברות זרות שבשליטת תושבי ישראל. הוא גם קידם הטבות מס לעולים, אומרים שם. הירידה בנתוני הגבייה, לטענתם, תואמת את השינויים בפעילות הכלכלית במשק. נוסף על כך, נסרדישי כן הוביל מבצעי גבייה, והטענות ל"משפטיזציה", הן רק מחלוקות טבעיות על מדיניות.

לא רוצים לריב

גם באגף הממונה על השכר קשה למצוא בשלב זה את העוצמה המתבקשת. על דבר אחד מסכימים כמעט כולם: הממונה על השכר אילן לוין לא מעוניין להסתכסך עם האנשים שהוא עובד מולם. לוין, שנכנס לתפקיד לפני כ־11 חודשים, כיהן עד אז כממונה מטעם החשב הכללי על מערכת הביטחון. אדם כזה, סברו אז, ידע לעמוד כחומה בצורה מול בנק ישראל וההסתדרות.

אלא שלוין לא פעל לפי הציפיות המוקדמות. על יו"ר ההסתדרות עופר עיני הוא מדבר במילים חמות, ולפני כחודשאף אמר ל"כלכליסט" שהוא "רואה את הדברים גם מנקודת מבטם של העובדים". כל זה לגיטימי כמובן, אלא שיש לזה מחיר. במסגרת המשא ומתן עם ההסתדרות על עסקת החבילה, למשל, לוין לחץ לפשרה שתאפשר להפחית יותר לעובדים שזכאים לדמי הבראה גבוהים. ההסתדרות סירבה, לוין קיבל את הדין.

גם בכל הנוגע לפיקוח על השכר בבנק ישראל לוין לא היה עקבי: תחילה הסכים לחלק מדרישות הנגיד סטנלי פישר, אבל חזר בו בתוך יממה. בסופו של קרב ארוך ומתוקשר הכריע ראש הממשלה כי הפיקוח על השכר בבנק יישאר באוצר, אבל לוין עדיין לא יכול לשמוח. החריגות המהותיות באמת בשכר אינן בבנק ישראל, אלא בחברות הממשלתיות בכלל ובחברת החשמל בפרט. אלו הם מוקדי הכוח של עיני, ומאבק אמיתי לא נראה כרגע באופק.

עם זאת, באחרונה חשף לוין תוכנית לרפורמה בשירות הציבורי, כך שהעובדים יתוגמלו על בסיס תפוקתם ומקצועיותם ולא רק על פי הדרגה שלהם. אם הרפורמה תצליח, זה יהיה הישג גדול לאוצר. באוצר טוענים גם כי לוין דווקא נלחם מול ההסתדרות בדיונים על עסקת החבילה והיה הראשון שהעלה את ההצעה להקפאת השכר במגזר הציבורי, שלא התקבלה לבסוף. בשורה התחתונה, לוין הצליח להביא לקופת המדינה מחצית מהסכום שתכנן במקור.

גם באוצר מודים כי תוצאות עסקת החבילה היו יכולות להיות טובות יותר, אולם לוין הצליח לקבל את הסכמת ההסתדרות לרפורמות בנמלים, בחברת החשמל ובמינהל מקרקעי ישראל. ימים יגידו אם ההבטחה הזו תגשים את עצמה. מבחנו הגדול באמת של לוין יהיה בפברואר 2010, כאשר ייפתח הסכם השכר בנמלים, במקביל לרפורמה המתוכננת.

ידין ענתבי צילום: יובל חן

נייר על כל דבר

ומה בפיקוח על שוק ההון? באוגוסט השנה ישלים ידין ענתבי, הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, ארבע שנים בתפקיד. לבקשת השר, ענתבי הסכים להאריך את כהונתו בכמה חודשים.

למשבר הכלכלי הגיעו ענתבי והגופים שתחת פיקוחו כשהם לא מוכנים. ביוני 2006, למשל, היה זה ענתבי עצמו שעודד את המוסדיים לצאת להשקעות בחו"ל, כדי לפזר סיכונים. עם פרוץ המשבר הכלכלי התברר כי דווקא הגופים המוסדיים שהשקיעו בחו"ל נפגעו יותר מאחרים. כמו כן היה זה אגף שוק ההון שאילץ את הגופים, ערב המשבר, לפרסם מדי חודש את התשואה לעמיתים באפיקי הפנסיה שלהם, ובכך דחף אותם לתחרות שעודדה אותם לקחת סיכונים בטווח הקצר. לזכותו של ענתבי ייאמר שהכיר בטעות, והודיע לאחרונה שהמוסדיים יעברו לפרסום תשואות על בסיס שנתי. בנוגע לעידוד השקעות בחו"ל, באוצר טוענים כי בכל שוק קיימת תופעה של העדפת השקעה במשק המקומי, ולכן מתחייב עידוד הגדלת החשיפה לחו"ל, לשם פיזור הסיכון.

מהפכת הייעוץ הפנסיוני, שענתבי נמנה עם הוגיה כחבר בוועדת בכר, לא התרוממה. הכוונה המקורית היתה להכניס את הבנקים למתן ייעוץ פנסיוני אובייקטיבי בהדרגה, תוך מתן זכות קדימה לבנקים הקטנים והבינוניים. בפועל, אלה העניקו ב־2008-2007 יעוץ לכ־44,500 לקוחות בלבד. רק במרץ השנה הסכים ענתבי להודות בטעותו, כשהודיע על הקדמת מועד כניסתם של הבנקים הגדולים לייעוץ רחב היקף. באוצר תולים את הבעיה בכך שהתחזיות המוקדמות של הבנקים הקטנים התבדו.

בכירים בענף טוענים שענתבי מתמחה בעיקר בהוצאת טיוטות וחוזרים ללא התייעצות אמיתית איתם, וכשהוא כבר בוחר להתייעץ - הוא עושה זאת רק למראית עין, ואינו מקשיב לעצותיהם. לשם המחשה, מאז פרוץ המשבר הוציא ענתבי לא פחות מ־30 חוזרים שונים לגופים המוסדיים. באוצר מעדיפים לראות בריבוי החוזרים פעילות מתמדת לפיתוח השוק והפיכתו לנורמטיבי, בפרט במקומות שבהם זוהו כשלי שוק.

הבעיה היא שחלק מטיוטות החוזרים נתקעות ומתעכבות זמן רב עד שהן נהפכות להוראות מחייבות, ולפיכך מפספסות את יישומן בעת שהשוק זקוק להן יותר מכל. דוגמה לכך צצה רק השבוע, כשפורסם החוזר שמאמץ את מסקנות ועדת חמדני, שעסקה בהגברת מעורבות הגופים המוסדיים בשוק ההון. אף שהמסקנות הונחו על שולחנו כבר בתחילת 2008, לענתבי נדרשו שנה וחצי עד שיצא חוזר מחייב בנוגע אליהן - אחרי חודשים ארוכים של משבר עמוק. באוצר תולים גם את העיכוב הזה בפרוץ המשבר הכלכלי, שינוי סדר העדיפויות והצורך בבחינה מחודשת של מסקנות הוועדה.

מלחמה אחת מוצלחת שניהל ענתבי היתה מול חברות הביטוח בנושא דרישות ההון העצמי. ענתבי ניהל מולן ענתבי מאבק ללא פשרות, לאחר שהירידות החדות בשווקים שחקו את כרית הביטחון שהחזיקו כנגד התחייבויותיהן למבוטחים. תחת ידו של ענתבי, לפיכך, קריסה של חברת ביטוח בישראל היא אופציה לא סבירה במיוחד.

נקודת האור

במערכת הפוליטית שוררת תמימות דעים על החשב הכללי במשרד שוקי אורן. למרות הביקורת המקצועית שנמתחת עליו - על כך שהערבויות הממשלתיות לבנקים טרם נוצלו בגלל תנאים לא נכונים שהעמידה המדינה, על כך שקרנות הסיוע לעסקים קטנים ובינוניים לא אטרקטיביות דיין ועל כך שקרנות המנוף לא קיימו את ההבטחה — כולם מודים שאורן הוא האדם הנכון במקום הנכון. הוא נחשב לפקיד מקצועי, אדם ששולט ביד רמה באגף החשב הכללי ומוציא תוכניות מן הכוח אל הפועל. במבנה הנוכחי של צמרת המשרד, אורן הוא בהחלט נקודת אור מבטיחה.

לתוכנית הכלכלית שלו קרא בנימין נתניהו "בלימה ותנופה". לאור הסיפור העגום של משרד האוצר בחודשים האחרונים נדמה שהבלימה היא בלימת האוצר, והתנופה היא של נתניהו עצמו. צמרת האוצר היום שבורה ועייפה. היא שבורה מחוסר הגיבוי של ראש הממשלה, מעזיבתו של רם בלינקוב ומעזיבתם הקרובה של חלק מן הפקידים. היא עייפה מהקרבות על התקציב ועל עסקת החבילה.

יש שיאמרו כי אחרי שנים של עריצות, טוב שמשרד האוצר ילמד חולשה מהי, ואולי גם קצת ענווה. אבל האמת היא שבהיעדר משרד אוצר חזק, הממשלה כולה תתקשה לתפקד. הסיבה לכך נעוצה במידה רבה באוזלת היד של יתר משרדי הממשלה. בשנה שעברה ניסה האוצר לעשות מהלך מהפכני: באוצר הציעו לשניים ממשרדי הממשלה, כפיילוט, לצמצם את מספר התקנות התקציביות שעומדות לרשותם, ובכך להגדיל את הגמישות שלהם בניהול התקציב שעומד לרשותם. אלא שהפיילוט כשל. כשהציעו זאת השנה שוב, המשרדים סירבו.

משרד האוצר הוא גם הקופה הציבורית, וגם השומר שלה. כשמשרד האוצר נחלש, נחלשת יכולתו לעמוד בפרץ הלחצים שמופעלים עליו באופן שוטף, וביתר שאת בימי משבר, כפי שקרה בחודשים האחרונים. כל אחד רוצה נתח מהעוגה, אבל העוגה מוגבלת. ללא יכולת לנהל את התקציב ולבצע אותו על בסיס עבודת מטה כלכלית, מקצועית ומסודרת, יגיע המשק עד מהרה לימים דומי לאלה שהולידו את ההיפר־אינפלציה של תחילת שנות השמונים. באופן אירוני, בתום התקופה ההיא נולד חוק ההסדרים, שהביא לגידול המתמיד מאז, עד היום, בכוחו של המשרד. ימים יגידו אם המחזוריות הזו תחזור על עצמה גם הפעם.

לאחר אישור התקציב בכנסת, בעוד כחודש, ייכנס לנעליו של בלינקוב אודי ניסן, שכיהן כמנהל רשות החברות הממשלתיות. הוא נחשב למינוי מקצועי, למרות קרבתו המשפחתית לשר האוצר. לא ברור אם ניסן יודע זאת, אבל בכירי המערכת הפוליטית תולים בו ציפיות רבות. כדבריו של בכיר באחד ממשרדי הממשלה, "הוא ייאלץ לתקן את הטעויות שעשה בלינקוב". אם תוכניתו של נתניהו אכן תצא אל הפועל, ניסן ייקח חלק בשינוי מאזן הכוחות בין אגף התקציבים לבין יתר משרדי הממשלה, ובראשם משרד ראש הממשלה. מנגד, ייתכן שניסן דווקא יפתיע את נתניהו ויתגלה כפקיד שיחזיר את עטרת האוצר ליושנה.

בהכנת הכתבה השתתפו שאול אמסטרדמסקי, מיקי פלד, רחלי בינדמן, הדר קנה והדר רז