פאנל כלכליסט : "צריך להשקיע בעזה 10 מיליארד דולר"
פאנל כלכליסט בנושא שיקום כלכלת עזה חשף שתי תפיסות מנוגדות: כמה ממשתתפיו טענו בלהט שסיוע כלכלי לרצועה עשוי להניע תהליכים מדיניים, בעוד האחרים סברו שכל עוד חמאס מחזיק בשלטון, אין כל סיכוי לשיתוף פעולה כלכלי
האם ישראל צריכה ליזום ולהניע תוכנית בינלאומית מקיפה לשיקום עזה והכלכלה הפלסטינית בנוסח תוכנית מארשל? האם תוכנית יומרנית כזו יכולה להתרומם מעל הפוליטיקה האזורית והבינלאומית הסבוכה? האם כדאי להפנות משאבים ואנרגיה לעניין, או שזה בכלל לא בעיה של ישראל? את השאלות כבדות המשקל האלה העלינו בפני חברי פאנל "כלכליסט" שנערך השבוע, ביום שבו הופסקה האש בדרום, והם ביטאו באופן מדויק למדי את חילוקי הדעות שקיימים בשיח הישראלי. המשתתפים: לשעבר מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (במיל') עמוס ירון; ראש הצוות הישראלי בהסכם פריז ולשעבר מנכ"ל משרדי האוצר והחקלאות, פרופ' עזרא סדן; היזם ואיש העסקים עו"ד שרגא בירן; המזרחן פרופ' שאול משעל מאוניברסיטת תל אביב והעיתונאי דני רובינשטיין, הסכימו מיד ובקלות כי על ישראל לסייע לרצועת עזה בהיבט ההומניטרי בטווח המיידי.
עם זאת, המחלוקת על שאלת ה־10 מיליארד דולר - שאלת שיקום הרצועה - היתה בולטת לעין. דעת חברי הפאנל היתה חלוקה על אופי התהליך - האם שיקום הכלכלה הוא שיניע את התהליכים המדיניים, או שהסוגיה המדינית היא המפתח גם לשיקום כלכלי. "מעגל קסמים" זה נמשך לכל אורך הפאנל. חלק מהמשתתפים סברו שכל עוד אין פרטנר מדיני בצד השני, אי אפשר לטפל בנזקים שספגה הכלכלה, בעוד האחרים טענו שעל ישראל לקדם יוזמה כלכלית בינלאומית לשיקום ולפיתוח הכלכלה הפלסטינית, כדי שייווצר פרטנר מדיני. השאלה כיצד אפשר לנפץ את "מעגל הקסמים", אם בכלל, נותרה פתוחה.
"השיקום מתחיל בגדה"
עו"ד בירן מאמין שישראל צריכה ליזום מהלך בינלאומי לפיתוח הכלכלה הפלסטינית, בהיקף של כ־10 מיליארד דולר. על פי חזונו של בירן, שאותו הגדירו האחרים כאופטימי מדי, יש למקד את המהלך קודם כל בגדה המערבית, שבה שלטון הפתח דומיננטי ושיתוף הפעולה אפשרי. כך תיווכח האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה שהיא תשלם מחיר כלכלי כבד על חוסר ההידברות עם ישראל והדבקות בחמאס, שכן אחיהם בגדה המערבית יזכו לסיוע בשיקום ובפיתוח.
"הרעיון של תוכנית מקיפה לעזה או לגדה המערבית מבוסס על ההנחה שאחרי 40 שנה, הגענו למסקנה שהשטחים שייכים לתושבי השטחים ושתקופת האפוטרופוסות של ישראל עליהם הסתיימה", אומר בירן. "המלחמה האחרונה בעזה היתה מלחמה צודקת, כי היא היתה מלחמה של התנתקות ולא של המשך כיבוש. יש מי שמכריזים כעת על ניצחון, אולם אני הייתי מכריז על פתיחת השער להתנתקות סופית מעזה. כעת ניתן לאפשר למערכות הבינלאומיות להתגייס, ולא רק לטובת שיקום הנזקים של המלחמה האחרונה אלא לשם יצירת תפנית בכלכלה הפלסטינית. יש שם הון אנושי ואפשרויות כלכליות לעשות זאת. צריך לפתוח דף חדש בכל מה שקשור לעזה - לא עוד מתן סיוע, אלא עידוד השקעות".
לדברי בירן, על התוכנית בעזה להיות תחומה בזמן, למשל שלוש שנים, ועליה ליצור מערכת כלכלית חדשה על ידי השקעה מסיבית. תוכנית דומה הציע ב־2005 נשיא הבנק העולמי לשעבר, הכלכלן ג'יימס וולפנזון, כשמונה לנציג הקוורטט במזרח התיכון. התוכנית ההיא, אגב, מעולם לא יצאה לפועל. יש הטוענים שעליית חמאס לשלטון בינואר 2006 היא שסיכלה את יישום התוכנית. אחרים, דוגמת בירן, טוענים שישראל תקעה מקלות בגלגליה.
"אם אתה מתחיל את הפעולה ביהודה ובשומרון, כלומר 'רמאללה תחילה', משום ששלטונו של אבו־מאזן שם יציב ויש סדר יחסי, אזי תוכל לשכנע את האוכלוסיות האחרות שיש כדאיות בדבר. אחרי הכל, ה־45 מיליארד דולר של תוכנית מרשל שינו את פני ההיסטוריה", אומר בירן. "40 שנה נלחמנו נגד הטרור באמצעים צבאיים. השאלה היא האם הלחימה בטרור בדרך הכלכלית אפשרית? אני אומר שכן, בעיקר מבחינת הקהילה הבינלאומית. זה לא רק אינטרס ישראלי. זה יוכל לשמש ככרטיס הביקור לאבו־מאזן ולאנשיו, שיוכלו לומר לאנשי עזה שאם הם יילכו בדרכם, תהיה להם פרנסה וכלכלה ראויה. זה הסיפור כולו".
"חייבים תשתית פוליטית"
גם אם מאמצים את הקו שמתווה עו"ד בירן, יש לשאול כיצד מוציאים מהלך כזה לפועל כל עוד ברצועת עזה שולטת תנועת חמאס, שאינה מעוניינת בדיאלוג ישיר עם ישראל ודוגלת במדיניות של טרור. התשובה לשאלה הזו, לדברי אלוף ירון, היא שאי אפשר לעשות זאת כל עוד חמאס בשלטון.
"אי אפשר להיכנס לבעיה הכלכלית ללא תשתית של מערכת יחסים פוליטיים, עם מי שזה לא יהיה", אומר ירון. "אין דבר כזה, אף על פי שהיו אצלנו כאלו שחשבו בעבר שזה אפשרי. עבדתי על התוכנית עם וולפנזון אחרי ההתנתקות, והשקענו במעברים מאות מיליוני דולרים. מעבר ארז, למשל, הוא מעבר מפואר שתואם את הסטנדרטים במדינות המפותחות. כשישבתי עם אנשי הרשות כמנכ"ל משרד הביטחון, התחילו להתווכח איתי על איפה יעבור הגבול בעזה. בסופו של דבר לא יצא מזה כלום - לא בגלל שאנחנו לא רצינו, אלא משום שאין לנו מערכת יחסים שם. האזור היחיד שאנחנו מצליחים לעשות בו משהו הוא יהודה ושומרון". ירון טוען: "כשאין תשתית פוליטית ברצועת עזה, לא יכולה להיות תשתית כלכלית שתתפקד. לכן אני לא בעד שנדחוף את האף שלנו לכל מיני תכניות יומרניות, שלא יצא מהן שום דבר מלבד מפח נפש".
חיזוק לדבריו של ירון מתקבל מפרופ' סדן: "השאלה המיידית היא זו הנוגעת לסיוע הומניטרי בסיסי. שרגא בירן מדבר על שלב שמעבר לשלב הזה, ובמקרה הזה, הססמאות אינן מסתדרות עם המציאות", אומר סדן. "השאלה הגדולה שעלינו לשאול היא אם אנחנו מוכנים לנהל מחדש ניסיון לשיתוף פעולה. בציבור הישראלי רווחת התחושה ש'אנחנו כאן והם שם'. אפשר לומר שיש לנו אינטרס לאומי שלא לקיים איתם יחסים מסחריים או להפך, אבל בכל מקרה צריך להחליט".
סדן מוסיף כי "במישור הכלכלי, היציאה שלנו מעזה היתה ביזיון שיהיה קשה לכפר עליו. ראשית, לא פיצינו את בעלי הנכסים הפלסטינים במחסום ארז, אף על פי שהם קנו את הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל. אמרנו בהיתממות שהם נשארים עם הנכס ולכן אין מה לפצות אותם, אף שהנכסים שלהם איבדו לחלוטין מערכם. לא גיבינו את המעסיקים הישראלים כדי שיפצו את העובדים הפלסטינים. זו אינה הדרך הנכונה להתגרש אם רוצים שיהיה סיכוי אי פעם להתחתן מחדש".
"העוול נעשה דווקא לאנשים שהובילו את הניסיון להגיע לעצמאות. אנחנו פגענו בהם, אמרנו 'אחרינו המבול'", אומר סדן.
לדברי סדן, שהיה אחד מאדריכליו הראשיים של הסכם פריז (הנספח הכלכלי להסכמי אוסלו), ישראל צריכה לקבל החלטה אסטרטגית: "האם ישראל רוצה להיות שותף של הפלסטינים במישור הכלכלי? בשעתו התפיסה היתה חיובית, ולאחר מכן, שלא באשמתנו, לא התפתחו הקשרים כמצופה והשאלה עדיין עומדת לפתחנו. אם אנחנו לא מכריעים לטובת שיתוף פעולה, הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא לשבת בשקט. ההחלטה הזו צריכה להיות אמיצה וברורה". סדן מוסיף כי "אין אפשרות ליצור בארץ ישראל שתי כלכלות, אלא אם נגזר על אחת מהן להישאר כלכלה לא מפותחת. זוהי החלטה לא קלה. אם אנחנו רוצים לחזור ולקחת חלק בפיתוח, צריך רק להחליט שאנחנו משנים כיוון והולכים לקראת רעיון של פתיחות".
"אולי נקבל חמאס אחר"
פרופ' שאול משעל מציע ניתוח ביניים שעשוי לפשר בין הצדדים. לדבריו, ייתכן שמן ההריסות יקום חמאס אחר שאיתו אפשר יהיה לקיים דיאלוג, ואז אולי אפשר יהיה לקדם גם יוזמות כלכליות גרנדיזיות מהסוג שמציע עו"ד בירן. משעל מאמין כי גם תנאים גיאופוליטיים אחרים עתידים להשתנות עם כניסת ברק אובמה לתפקידו כנשיא ארצות הברית והאפשרות לשינוי בעמדת איראן לגבי הפלסטינים. "למרות כל מה שנעשה נהיה החשודים, משום שהפצע והטראומה גדולים ועמוקים מדי", אומר פרופ' משעל. "עם זאת", הוא מוסיף, "אנחנו לא יודעים איזה חמאס יצא מהחפירות והבונקרים. זה יכול להיות אותו חמאס שהאוכלוסייה נענית לכל גחמותיו. מנגד, יכול להיות שיהיו חילוקי דעות בין הפלגים השונים. הדרג המדיני, למשל, שגם מדבר בשפה כלכלית, עשוי לקבל ביטוי בולט יותר. מנגד, ייתכן שהזרוע הצבאית תבטא עמדה שלפיה 'אפשר להמשיך הלאה כי כעת כושר המיקוח שלנו גדל, בעיקר כשכל העולם מחזר לפתחנו'".
לדברי משעל, יש הבדל עקרוני בין תוכנית מרשל לשיקום אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, לבין התוכנית המוצעת לפיתוח כלכלת עזה. "אז היתה התחייבות חוזית - המדינות נכנעו וחתמו על חוזה מחייב. היום אנחנו עומדים מול גוף שאינו מדיני, ולא ברור למי יש את הסמכות ואת זכות החתימה. זהו היגיון אחר לגמרי. כל מי שמעורב בעניין מנסה לתפוס חלק ממנו, כי הוא רואה הזדמנות בינלאומית או אזורית. יש כאן מצב פרדוקסלי, שלפיו ביום שאחרי המלחמה יהיו הרבה מאוד קופצים על הסיפור הכלכלי, ודווקא משום כך הסיפור נהפך לפוליטי. האיראנים עומדים בפתח כי להם קל יותר מאשר לכל גוף אחר. שם אין ועדות מחוזיות אלא שמים את המזוודה עם הכסף על השולחן ורוכשים את אמון האנשים. אבל האיראנים לבדם אינם יכולים לבנות את כל התשתיות בעזה. מצד שני ישנם המצרים, שרואים בעניין בעיה אסטרטגית מהמעלה הראשונה. ישראל צריכה לראות כיצד יתפתח העסק מבחינה אסטרטגית".
למרות חילוקי הדעות הסכימו כל משתתפי הפאנל שעל ישראל לפעול במישור ההומניטרי המיידי, כדי לסייע בשיקום הרצועה. "כתוצאה מהמבצע בעזה נוצרו שם בעיות הומניטריות", אומר ירון. "במקרה הזה ישראל היא צינור - אנו מעוניינים לדאוג שלא יהיה רעב בעזה. לכן נפתח את השסתומים שאנו מחזיקים בצינור, וניתן לגורמים הבינלאומיים לעבוד שם. אנחנו צריכים לדאוג למדינת ישראל, למוניטין שלנו, לאיך שנצא מהמלחמה, ולכן צריך להשקיע את המאמץ בעניין ההומניטרי: להקים בית חולים במחסום ארז, לפתוח את מעבר כרם שלום, לתת קו פתוח לגורמים הבינלאומיים, לשבת בצד ולראות מה יקרה".
פרופ' משעל מסכים עם ירון: "צריך לבחון את מערכת היחסים בין שלטון חמאס בעזה לבין אבו־מאזן. בינתיים אפשר רק לפתוח את הנושא ההומניטרי, כלומר לאפשר בשבועות הקרובים לכל גוף בינלאומי שמעוניין בכך לסייע, ולאפשר לתקן כמה שיותר את הנזק שנגרם לאוכלוסייה האזרחית. ישראל יכולה אפילו לארגן קבוצות בינלאומיות שיטפלו בעניין".
"עומדים בפני שינוי"
העיתונאי דני רובינשטיין, המסקר את התחום הפלסטיני זו תקופה ארוכה, מציע עוד פרשנות שמחזקת את עמדתו של בירן למצב הכלכלי ברשות הפלסטינית, ובייחוד לפערים הכלכליים שנוצרו בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית. "השנה האחרונה היתה שנה כלכלית מוצלחת מאוד מבחינת הגדה המערבית, בעוד בעזה היתה מצוקה. זה היה עניין מכוון, כדי להראות לחמאס בעזה שיש דרך אחרת. זה היה רעיון נכון, אבל בעזה נשארו נאמנים לחמאס", אומר רובינשטיין. "אין לנו ברירה אלא להיות שותפים בכלכלה הפלסטינית. הפועלים עבדו אצלנו 20 שנה. עד 1988 היתה אצלם צמיחה בשיעור של 15%. זה נפל בגלל סיבות בטחוניות ומדיניות, אבל זה לא אומר שזה מחוסל. עזה והגדה חייבות להיות יחידה כלכלית ומדינית אחת - יש יישות פלסטינית אחת שהיא שותפה כלכלית של ישראל".
"העולם לא עומד בתור"
לעומת גישתם של רובינשטיין ובירן, ירון הרבה יותר פסימי. "בשביל שהעולם יביא מיליארדי דולרים צריך לקרות משהו. אם היה קורה משהו ביהודה ובשומרון היה העולם מקבל מוטיבציה לבוא ולהשקיע, אבל אני לא רואה את העולם מגייס מיליארדי דולרים בתקופה כלכלית קשה זו כדי להשקיע בשטחים", אומר ירון. "הבעיה כרגע היא בעזה ולא בגדה. לא צריך לשכנע את העזתים שכלכלה טובה מעלה את רמת החיים. הם לא מטומטמים. הם מבינים את זה, אבל הם לא מצליחים לצאת מהמלחציים של חמאס. אי אפשר להשקיע בשום תוכנית כלכלית בעזה, למעט במישור ההומניטרי המיידי".
"העולם אינו עומד בתור לקנות מוצרים ושירותים שיוצאים מעזה", מוסיף פרופ' סדן. "ייתכן שיחלפו 20 שנה עד שייווצר מצב כזה. אם אפשר היה לדבר עם השותפים שלנו בעזה, אפשר היה להחזיר לאחור את מגמת ההינתקות מהם. אבל כעת זה בלתי אפשרי - אין בעזה יישות כלכלית שאינה תלויה ביישות הפוליטית".
על פי עמדתו של פרופ' משעל, עמדתם של ירון וסדן כבר אינה רלוונטית. "כתוצאה מהמבצע הצבאי, ייתכן שאנחנו עומדים בפני שינוי מבני מהותי בכל הנוגע ליחסינו עם הפלסטינים ועם חמאס", הוא אומר. "ייתכן שהפלסטינים בורחים מהכלוב שבנינו להם כתוצאה מהמבצע הצבאי. נוצר מצב שלפיו הסיפור הישראלי־פלסטיני נהפך לסיפור אזורי ובינלאומי, וכל מדינה שמכבדת את עצמה ורוצה להגיד משהו תכניס יד ורגל לתוך העניין העזתי. המערכת נהפכת לרבת משתתפים, ומשקלה של ישראל משתנה. ייתכן שיוזמת השלום הסעודית, שנמצאת על המדף זה שש שנים, והתפיסה של אובמה, שמתכוון להגיע להסדר כלל־אזורי, הופכים את הראייה הישראלית לגבי הפלסטינים לנכונה בקנה מידה קטן בלבד. בראייה הכוללת, המערכת הבינלאומית מזהה כעת הזדמנות אסטרטגית. גורם הזמן אינו בידינו, ויכול להיות שזה יקרה מהר יותר ממה שאנחנו מצפים. אני חושב שאנחנו לא יכולים לדחות את הקץ, אלא עלינו להתחיל לגלגל את הרעיון הזה בכל מיני צורות ולהכין תכניות מגירה שיחכו לזמן הנכון. בסופו של דבר זה יתגלגל לפתחנו. אם ממילא נהיה לבסוף גורם בעניין, למה שלא נתחיל להתכונן לזה כבר עכשיו?"
למרות טיעוני הנגד, בירן נשאר בעמדתו. "כל העניין הוא לייצר בצד השני שותף שאפשר יהיה לדבר איתו. אפשר לקחת את המקרה הבלקני כדוגמה לכך - הגורמים השונים בבלקן לא היו גרועים יותר ממה שקורה באזור שלנו. הם היו מפוצלים מאוד והפעילו ארגוני טרור. בסופו של דבר הסיפור נפתר, כי הושקעו שם מיליארדי דולרים בפיתוח התיירות, בבתי חולים, בחינוך ועוד. היום הכל פתוח ועובד. זה כל הסיפור. הסיפור הוא כסף, לא מנהיגות. אני מאמין בכסף שהולך למטרות קדושות כמו פיתוח כלכלי בשביל לחסל את הטרור", הוא אומר.
