עוקץ: הכל עניין של מסורת

באחד מהשיוטים של שחר צוברי הפריע לו הגולש ניקולס קאקלמנקיס, חברו הטוב של גל פרידמן. הבדיחה שרצה אחרי אותו שיוט היתה שהיווני עשה טובה לחבר כדי שהשייט הצעיר מאילת לא יזכה בזהב וידיח את פרידמן ממעמדו כישראלי היחיד שהביא זהב אולימפי. זה כמובן שטויות. הדבר הראשון שפרידמן אמר

פרידמן, גדול הספורטאים האולימפיים של ישראל, ניבא כבר בתחילת האולימפיאדה שצוברי יהיה היחיד שיביא מדליה. לא בגלל זלזול בספורטאים האחרים, אלא בגלל המסורת שישראל פיתחה בשייט. ומסורת בספורט היא עניין חשוב ביותר. היא מאפשרת לספורטאים הצעירים ללמוד מהוותיקים, לקבל כלים מאנשים שכבר היו שם ולהיעזר בהם במצבי לחץ. בזכות המסורת הזו יש לנו שלוש מדליות אולימפיות בשייט, וכמובן שגם אלופי עולם ואלופי אירופה. זה אומר שלישראלי יש יתרון יחסי בענף השייט לעומת שאר העולם וצריך לנצל אותו. אפשר לומר אותו דבר על ג'ודו.

לפני האולימפיאדה התגאו בוועד האולימפי במשלחת הכי גדולה בכל הזמנים. שיש לנו לוחמי טקוואנדו, ושחיינים, וטניסאים, וסייפים, וקלעים וקופצים במוט ואצני מרתון וזורקי גמדים למרחק. לא שלמישהו היה סיכוי לזכות, אבל שלחנו. השקענו כסף של המדינה כדי שישפילו את עצמם ויביישו את הדגל עם מקום אחרון ותירוצים עלובים. המסקנה המתבקשת היא שאת הכסף צריך להשקיע במשהו שיש לנו סיכוי להיות בו טובים באמת. יהודה מעיין, יו"ר איגוד השייט, מסכים עם ההנחה הזו. "אי אפשר להגיד שאנחנו מעצמת שייט אבל אנחנו בהחלט טובים מאוד בים", אמר אחרי הזכייה של צוברי, "אני כבר אומר שנים שצריך להתמקד במה שטובים וצריך להקצות יותר תקציבים".

אפשר לקחת דוגמה מסלובקיה, מדינה של פחות מ־5.5 מיליון איש, שבה החליטו להשקיע בשייטי קאנו. באולימפיאדה הזו הסלובקים חגגו שלוש מדליות זהב בענף. עם השקעה נכונה, ישראל יכולה להגיע להישג דומה בלונדון. "הזכייה של צוברי במדליה לא תתקן את הספורט הישראלי", אמר אתמול פרידמן. הוועד האולימפי יצטרך לחשוב על זה אחרי בייג'ינג.