במת כלכליסט: הטקטיקה של הרפורמה

העימות בין שר האוצר לבין יו"ר ההסתדרות בנושא מיסוי קרנות ההשתלמות מזכיר לנו שהניסיון הקודם (בשנת 2000) למסות את הקרנות גבה מחיר כבד - הכשלת הרפורמה של מיסוי ההכנסות מהון. מיסוי ההון מוטל על הכנסות שמקורן בנכסים ולא בעבודה - בעצם זוהי ריבית על פיקדונות, על הרווח מעליית

בכל הארצות המפותחות הכנסות אלה ממוסות, ורק בישראל של לפני 2002 הן היו פטורות ממס. המס על ההון הוא הגיוני ומעודד שוויון - הרי לעניים יש פחות נכסים מאשר לעשירים. אבל כיוון שאף אחד לא אוהב מסים, לא היתה תמיכה ציבורית, ובעלי עניין שונים שנהנו מהשפעה פוליטית יכלו להכשיל את הרפורמה פעם אחר פעם.

הפחדות שווא

בשנת 2000 המליצה ועדת בן בסט על מיסוי הכנסות מהון, מיסוי קרנות ההשתלמות ושימוש בתוספת המסים שתתקבל להקטנת מס ההכנסה. ההמלצה על מיסוי קרנות ההשתלמות הביאה את יו"ר ההסתדרות אז עמיר פרץ לחבור למתנגדים, והרפורמה נפלה. למזלה של הרפורמה, עליית הליכוד לשלטון בראשית 2001 הביאה איתה צוות פרגמטי יותר. סילבן שלום היה שר האוצר, ויאיר רבינוביץ' מונה ליו"ר הוועדה החדשה לרפורמה במס (גילוי נאות: גם אני הייתי חבר בוועדה).

כל החברים הבינו שעוד כישלון יקבור את הרפורמה הזו לשנים, כי שום שר אוצר לא יעז לגעת בנושא. זו הסיבה שבגללה נמנענו מלעסוק במוקשים: מקרנות ההשתלמות נזהרנו כמו מאש; הצבענו נגד חובת דיווח כללי למס הכנסה, שהיתה מעמתת כל אזרח עם רשויות המס; וכללי המיסוי שהגדרנו היו פשוטים וברורים. כדי להקל, הצענו להטיל מס בשיעור נמוך של 15% על רווח מנכסים צמודים ו־10% על רווח מנכסים לא צמודים (לעומת 25% על נכסים צמודים, לפי ועדת בן בסט).

גם אחרי הצעות אלה נשארו התנגדויות: הבורסה טענה שהמס יהיה בבחינת מכת מוות. הבנקים מצדם טענו בלהט שמערכות המחשב שלהם אינן מסוגלות לנכות את המס על עליית ערך המניות, כי לשם כך צריך לעקוב אחרי מחיר הקנייה ומחיר המכירה וכי הנתונים לא נשמרים בדרך שניתנת לשחזור. יו"ר הוועדה רבינוביץ' פקפק בטענות הבנקים, ושר האוצר שלום גיבה אותו מאחורי הקלעים. ומה קרה? הבנקים גובים מאז ועד היום את המס בלי שום בעיות מיוחדות, והבורסה נהנתה בשנים אלו מפריחה חסרת תקדים - מדד ת"א־25 עלה ב־200% מאז 2003.

לא עם כל החלטות הוועדה הייתי שלם. אמנם המס על ההון שימש להורדת מס ההכנסה, אבל הוועדה הורידה את המס בעיקר לעשירונים העליונים. בין השאר התעקשתי על הצורך להקל את נטל המס על מי שהכנסתו 7,000 שקל בחודש (עשירון שביעי בזמנו) והוא עמוד השדרה של המדינה – מגדל ילדים, משלם משכנתה והולך ומשרת במילואים. מנגד שאל אותי חבר בכיר בוועדה: "האם אתה מכיר מישהו שמרוויח 7,000 שקל בחודש? אני לא מכיר." בזעזוע גדול הבנתי איך נראית המדינה מנקודת מבטו של האלפיון העליון.

מי לקח את הקרדיט?

מדוע לא זכה השר שלום לקרדיט שהוא ראוי לו? תזכורת: הרפורמה עברה ביולי 2002, חודש וחצי בלבד מיום שהוגש דו"ח הוועדה. אלא שכבר בפברואר 2003 ביצע שלום "הצרחה" עם בנימין נתניהו ועבר למשרד החוץ. ביצוע הרפורמה היה אומנם אוטומטי, אבל נתניהו, אמן התקשורת והשיווק, לקח אותה בשתי ידיו ומהציבור הושכח מי יזם והעביר את הרפורמה.

וקרה עוד דבר ששיחק לידי נתניהו: בדיוק עם כניסתו לאוצר נגמר המשבר והתחילה הצמיחה. נתניהו הצליח, בהתנהלות תקשורתית מזהירה, לנכס לעצמו את כל פירות הצמיחה במשק. נפוליאון אמר: "תנו לי גנרלים עם מזל". הוא לא התכוון לגנרלים אשפי תקשורת.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל