הכסף ניצח את הדמוקרטיה: אובר וליפט הוציאו 205 מיליון דולר כדי להימנע מתשלום לנהגים

במשך חודשים ארוכים נאבקו המחוקקים בקליפורניה להגן על עובדי הקבלן של כלכלת החלטורה, בעיקרם הנהגים והשליחים. בספטמבר 2019 היה נראה כי הם הצליחו אחרי שהמדינה העבירה את חוק AB5, שקודד החלטת בית המשפט העליון במדינה, ושמבטיח לעובדי החברות, אם עמדו בשלושה מבחנים משפטיים, זכויות בסיסיות כמו הבטחת שכר מינימום, ביטוח בריאות או חופשת מחלה. הרעיון הוא לתקן את מבנה העסקה של חברות אלו, שמעסיקות את עובדיהן כקבלנים עצמאיים, זאת למרות שלעובדים אין שום עצמאות: אין להם יכולת להכתיב את מבנה השכר שלהם ואין להם קו ישיר לתקשר עם הלקוחות שלהם.

החקיקה והמאבק המשפטי ארוך השנים בקליפורניה, התמוסס בסוף השבוע אל אבק האוויר, כש-58% מהמצביעים במדינה תמכו בהצעה 22. זו כפי שנוסחה לא רק ביטלה את ההגנות לעובדים, אלא אף יצרה מגבלות על זכותם של העובדים להתאגד. למה לא, אם הם כבר שם. ההצעה צפויה לעמוד בפני התנגדויות פוליטית, שכן היא כוללת הוראה שמחייבת רוב של שבעה שמיניות ממחוקקי המדינה כדי לבצע בה שינויים.

שירותי הסעות בתשלום אובר וליפט צילום: רויטרס, בלומברג

אחרי התבהרות התוצאות אמר מנכ"ל אובר כי הם מתכוונים לדחוף להצעות דומות, ולהציב פעילות זאת בראש סדרי העדיפויות שלהם. "נעבוד עם מחוקקים ברחבי ארה"ב והעולם כדי להפוך את זה למציאות". בדורדאש וליפט הדהדו מסרים דומים. "עכשיו, אנו מסתכלים קדימה ולרוחבה של המדינה, מוכנים לדון במבני הטבות חדשים ניידים, פרופורציונליים וגמישים", אמר מנכ"ל דורדאש. בליפט כינו את הניצחון כ"צעד פורץ דרך לקראת יצירת" דרך שלישית "לאופן שבו המדינה תכיר בעובדים עצמאיים".

בהחלט פורץ דרך. לפי דו"ח מאוניברסיטת בברקלי, נהגים העובדים תחת הצעה 22 יכולים לקבל שכר נטו של עד חמישה דולר ושישים וארבע סנט לשעה, פחות ממחצית משכר המינימום בקליפורניה (13 דולר), ואפילו לא שליש משכר המינימום בסן פרנסיסקו. מחקר שנעשה על ידי Working Washington בתחילת השנה, מצא שעובדי חברות המשלוחים בדורדאש, הרוויחו 1.45 דולר לשעה אחרי הפרשות ביטוח בריאות, הוצאות רכב ועמלות. לשם השוואה, אובר שילמה לחמשת הבכירים שלה סך הכל של 143 מיליון דולר עבור 2019.

אובר, ליפט ואחרות גייסו לא פחות מ-205 מיליון דולר לניהול הקמפיין בעד ההצעה. זהו סכום שגבוה מתקציב 49 מרוצים שונים לבתי הנבחרים בקליפורניה (מתוך 53); והוא קמפיין הקלפי היקר ביותר בהיסטוריה של ארה"ב. את הכסף הן השקיעו בקמפיין לא פוסק, אגרסיבי ומטעה בכל האמצעים האפשריים: פרסמו מודעות בתקשורת המשודרת, חילקו פליירים, העלו מודעות באינטרנט, שלחו מיילים, הודעות טקסט ואפילו דואר. הן שכרו תשעה עשרה חברות יחסי ציבור שדפקו על כל דלת, איימו על פעילים והתראיינו בכל ערוץ, ושילמו לשורת גופים כדי שיפיקו מחקרים מטעים במטרה לערער על מסקנות של מחקרים עצמאיים שנעשו בשנים האחרונות. כל זמן, אגב, שהחברות נאבקות בחקיקה ובעובדים שלהן, הן גם בוחרות לפעול באי ציות לחוקי המדינה, סירבו לסווג מחדש את עובדיהם והמשיכו לפעול כפי שפעלו בעבר.

סן פרנסיסקו, קליפורניה צילום: בלומברג

לחברות כלכלת השיתוף הייתה סיבה טובה להילחם. החוק AB5 היה לא פחות ממשבר קיומי עבורן. זאת משום שהמודל העסקי שלהן, שלא הצליח לרשום רווח מאז שנוצר לפני 11 שנים, לא יכול לעמוד בהשלכות הכלכליות של העסקה הוגנת. לפי הערכות אנליסטים, אם היו צריכים למלא את לשון החוק, עלויות התפעול של החברות היו מזנקות בעד 30%. בלתי אפשרי כשהמודל העסקי שלך מבוסס על זמינות עובדים בעלי שכר נמוך שנקבע באמצעות תמחור דינאמי של אלגוריתם. תמצת זאת היטב דובר ההצעה ללוס אנג'לס טיימס: "אנו נבזבז את כל מה שיידרש כדי לנצח".

אל מול הגוליית הזה ניצב דויד, אלו הם איגודי עובדי כלכלת החלטורה, שהצליחו לגייס כ-15 מיליון דולר להיאבק בהצעה ולהבטיח את זכויותיהם. טיפה בים שלא הצליחה להתגבר על כל הרעש התקשורתי שהכסף הגדול יותר הצליח לייצר. בפשטות, מה שהצליחו חלק מהחברות העשירות והגדולות בארה"ב לעשות הוא להעביר יוזמה שתפטור את העובדים שלהן מהגנות עבודה בסיסיות, כנגד רצונותיהם של העבודים, המחוקקים ובתי המשפט במדינה. אם למישהו אי פעם היה ספק ביכולתם של בעלי ההון לחוקק חוקים משלהם, מקרה הצעה 22 הוכיח אחרת.

משאל עם זוכה פעמים רבות, ובצדק, להיתפס כגולת הכותרת של המעשה הדמוקרטי. אירוע השתתפות המוני שכל תכליתו לזקק את רצון העם. בארה"ב, אולי הדוגמה המשונה ביותר לדמוקרטיה ייצוגית בשל שיטת האלקטורים שלה, משאלי העם הם הרגע (לכאורה) הכי דמוקרטי בשנה. אבל כשתאגידים מוצאים סכומים שערורייתיים כדי להביס הליכים דמוקרטיים מקובלים של חקיקה על ידי נבחרי ציבורי, הכלי הכל כך דמוקרטי הזה הופך לאמצעי שדרכו שוחקים את יכולתו של הציבור לעשות שימוש יעיל במשאל עם.

איש לא הציל את עובדי כלכלת החלטורה בקליפורניה, וסביר להניח שלא יבואו לעזרתם גם בחלקים אחרים של המדינה. אבל באזורים אחרים של העולם יש במה להתנחם. אובר ואחרות מפסידות בזירות משפטיות בצרפת, בריטניה, קנדה, איטליה ואחרות. שם בתי המשפט קבעו כי הנהגים והשליחים הם עובדי החברה ועל כן מחייבים את החברות לעמוד בדיני העבודה המקומיים. בישראל אובר וליפט לא הצליחו להפעיל את המודל העסקה שלהן, אך בזירת המשלוחים, המציאות מורכבת הרבה יותר. כניסתה העזה של וולט, שגייסה לאחרונה 100 מיליון דולר, שמעסיקה כבר היום 4,000 שליחים במודל קבלני בישראל, צריכה לכל הפחות להזהיר אותנו מפני הבאות, והמאמץ הבלתי מתפשר שחברות מסוגן מוכנות לעשות כדי לא למלא אחר דיני העבודה המקומיים.