בציר טוב: בוגרי אמנות בולטים ב-2019

המחלקה לאמנות במנשר

צילום: סימה לנדא

בן פורת מציגה מיצב פיסולי שעוסק ביחסים בין אובייקטים אדריכליים למטענם התרבותי. אנחנו חיים במדינה שבה רוב עבודות פיסול החוצות האדריכלי הן אנדרטאות, עניין שבשנים האחרונות מנסים במקומות מסוימים לשנות אך לא תמיד בהצלחה. בפרויקט שלה בונה בן פורת אובייקטים אדריכליים משל עצמה, שמזכירים במידת מה את אלה שאנחנו מכירים, אבל הם נטולי קונטקסט, מרוקנים ממשמעות היסטורית — אבל מושכים ואטרקטיביים ברמה הוויזואלית לא פחות. בכך בעצם היא תוהה מה ההבדל בין האובייקטים והאם באמת צריך שיהיה ביניהם הבדל.

2. בנימין הסנוט

הפקולטה לאמנויות במדרשה

צילום: בנימין הסנוט

הדבר הראשון שתופס את העין בפרויקט של הסנוט הוא הגיוון בעבודות שלו, העשויות מחומרים שונים ובגדלים ובפורמטים שונים. אבל בין שזו סירת העץ הגדולה בדמות ברווז ששוכב על גבו או נתחי בשר העשויים מחימר צבוע – העבודה שלו בחומר כל כך מדויקת עד שנוצרת ההרגשה שלא משנה מה תשים בידיו – הוא יידע להוציא ממנו את המיטב.

המחלקה לצילום במוסררה

צילום: אלינורה שוורץ

שוורץ מציגה עבודות במדיות שונות – צילום, וידאו ומיצב. היא עוסקת בהן במעשי כישוף, בנשיות, במעמד האישה בחברה החרדית שממנה היא באה, באימהות. כל זה, כשהיא הופכת את עצמה למושא הפרויקט. העבודות שלה נעות על הציר שבין הומור לגרוטסקה, אבל הן בעיקר מייצגות קול אמיץ שמעז להתריס כלפי החברה שבה גדלה.

המחלקה לצילום בויצו חיפה

בן נשר מספר על עצמו שבגיל 7, אחרי טראומה, הפך גופו למעין דירה שהיום מתחלקת בין ארבע נפשות. את המציאות הנפשית שהוא מתמודד איתה, המכונה הפרעת זהות דיסוציאטיבית, הוא מחליט להציג לצופה בשתי דרכים. הראשונה היא עבודת וידאו בה מספרים חבריו על הדמויות השונות שמרכיבות את הזהות שלו, והשנייה היא באמצעות מדפסת תלת מימד שהדפיסה, תוך כדי הצגת התערוכה, חלקים שונים מגופן של הזהויות השונות.

המחלקה לאמנות במכללת ספיר

צילום: ספיר אפריים

אפריים מתעמתת, באמצעות עבודות צילום ווידאו, עם המקום בו היא חיה – יישוב בעוטף עזה שהוא בעצם אזור לחימה תמידי. בצילומים של אקסטרים קלוז־אפ היא מציגה פרחים וצמחים שרופים בשדות , חיפושית שמנסה לפלס את דרכה ולהציל את חייה דרך הצמחייה השרופה. במקביל, היא מציגה גלעד כמו זה המוכר לנו מכל כך הרבה טקסים, אבל רק את חלקו התחתון, וכך מרוקנת אותו במידה מסוימת מהקונטקסט המוכר. באמצעות כל הדימויים הללו יחד היא שואלת שאלות לגבי המשך הדרך, שנראית לעיתים כה קרובות כסלולה מראש.

המחלקה לצילום בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב

צילום: ארקדי ספיבק

הומור הוא מצרך נדיר מדי באמנות העכשווית, בוודאי בישראל. לכן פרויקט גמר שגורם לי לחיוך זוכה לנקודות זכות מיידיות. ספיבק מציג את עצמו בצילומים בסיטואציות יומיומיות לכאורה בחלל הבית/סטודיו שלו, אבל כולן מתובלות במנות גדושות מאוד של אירוניה. כך למשל הוא נראה בצילומים כשהוא שואב את עצמו עם שואב האבק; שוכב כאילו היה כביסה מתייבשת על החבל; או הופך את עצמו לסוג של קדוש מעונה.

7. לובנא עוידאת

המחלקה לאמנות רב תחומית בשנקר

צילום: לובנא עוידאת

האובייקט הראשון הנגלה לעין בפרויקט של עוידאת הוא בריכה בה שטים עשרות תפוחים (אמיתיים) בצורה מעגלית. לצד הבריכה היא מציגה פסלי עץ שהתפוחים שזורים בהם בצורות שונות. עוידאת לוקחת את התפוח, גידול חקלאי מרכזי במג’דל שמס, המקום שממנו היא באה, ומציגה אותו בקונטקסט חדש – כגיבור העלילה. מעבר לכל הרבדים ם העדתיים, המסורתיים והמקומיים שעולים מהפרויקט שלה, הצפייה בו, ברמה הוויזואלית הפשוטה, היא מהפנטת ממש.

8. קרן דרכסלר

המחלקה לאמנות בסמינר הקיבוצים

צילום: קרן דרכסלר

דרכסלר מתייחסת בפרויקט שלה לחלל קליניקה טיפולית – ספה, כורסה, שולחן וכיסא המטפלת. אבל בעוד שבמציאות הנטייה היא לייצר סביבה טיפולית רכה, מחבקת ומכילה, האובייקטים של דרכסלר מצטמצמים לידי קווים גיאומטריים בלבד, מה שיוצר אשליה אופטית כמעט מושלמת – הם נראים — אם לא מתקרבים מאוד — כקווים דו־ ממדיים מצוירים על בד. במרכזם מציבה דרכסלר זוג נעליים שנטועות בקרקע, כמו אומרת שלמרות החלל השטוח, למטופל קשה מאוד להתנתק ממה שקורה בתוכו, גם אחרי שהוא עוזב.