• תפריט
קולנוע וטלוויזיה

ביקורת סרט: זהירות, פיתוי

למרות הדיון המרתק שהוא מעלה וחשיבותו בהצגת הזווית הנשית, הסרט "הפיתוי" הוא תרגיל אסתטי תמוה ומעורפל

אור סיגולי 09:4007.09.17

אחד האירועים המדוברים ביותר של פסטיבל קאן האחרון היה "הפיתוי", סרטה הראשון זה ארבע שנים של הבמאית סופיה קופולה, שהפך אותה לאשה השנייה שזכתה בפרס הבימוי בכל שנות הפסטיבל היוקרתי. היה זה עוד הישג מרשים לבמאית, שבשנת 2003 היתה לאמריקאית הראשונה המועמדת לפרס הבימוי באוסקר וגם גרפה את פרס התסריט המקורי על "אבודים בטוקיו".

 

את סרטה החדש ביססה קופולה על הספר "השטן הצבוע", שראה אור בשנת 1966 וגם עובד בתחילת שנות השבעים לסרט בכיכובו של קלינט איסטווד. הסיפור מתרחש בימי מלחמת האזרחים האמריקאית, ונפתח כאשר חייל קונפדרציה פצוע (קולין פארל) נמצא ונאסף על ידי אחת התלמידות הצעירות בפנימיית נשים סמוכה שבעקבות הקרבות הפכה למבודדת ונצורה. מנהלת הפנימייה (ניקול קידמן בהופעה מצוינת) מחליטה לטפל בו עד שייצא מכלל סכנה, ובזמן שהוא שוכב ומחלים, נוכחותו הגברית משבשת את הדינמיקה של הנשים במקום והעניינים מידרדרים במהרה לאלימות ונקמה.

 

"הפיתוי" "הפיתוי" צילום: Ben Rothstein

 

בשונה מהספר ומהסרט הקודם, קופולה בחרה לקחת את הסיפור לכיוון מפתיע, ובמקום בגבר, התמקדה בנקודת המבט של הנשים שמקיפות אותו. בסגנון הבימוי האטי והמכשף שלה היא הצליחה ליצור עולם מסוגר ומסקרן. כמו בכל סרטיה עד כה, קופולה מתרחקת כמה שניתן מדרמה או היסטריה ובונה סרט אלגורי מאוד, כזה שמתניע את גלגלי המחשבה ויכול לייצר דיונים מרתקים על מלחמת המינים, על נקודות מבט גבריות ונשיות ועל התמודדות עם מצבי קיצון ובידוד.

 

כל זה טוב ויפה וגם חשוב, אבל מלבד הרמה האקדמית — וכמובן העובדה של"פיתוי" ראוי להתייחס גם משום שנעשה בידי אשה — הסרט לא מספק יותר מדי לצופיו, ונדמה שקופולה הזניחה את הסיפור עצמו ואת אפיון הדמויות, כך שכל הכוונות הטובות והמחשבה הרבה שהושקעו בו הולכים לאיבוד מול עלילה לא קוהרנטית וסתומה. אז מי מאיתנו שמחפשים סיפור מסורתי, עלילה ודמויות אנושיות לעבור איתן מסע רגשי — כדאי שיפנו לסרט אחר.

 

מכיוון שאורכו רק כשעה וחצי, קשה לכנות אותו משעמם או נמרח, ולמרות זאת, הוא מרגיש חצי אפוי. "הפיתוי" הופך לאחד מהסרטים הבודדים שאפשר לומר עליהם שתוספת של 20 דקות היתה מועילה לו. בתוצאה הסופית הפתרונות העלילתיים מרגישים נמהרים ולא מספקים, נקודות המפנה מופרכות לחלוטין ובסופו של דבר נותרות בעיקר התהיות מה בעצם רצו לספר לנו ולמה זה נעשה דווקא בדרך הזאת. כל השאלות שהסרט מעורר לא מאפשרות כמעט להתחבר אליו באופן רגשי, ובאשר לגיבורות קשה מאוד לרצות בטובתן או לדאוג להן. הפנימייה השלווה הופכת בן רגע לקלחת מבעבעת בדרכים שנחוות כמתוסרטות הרבה יותר ממציאותיות.

 

כמו כן, הסרט נקטע בסופו בפתאומיות, ואפילו שוט הסיום עוצר הנשימה לא מצליח להשכיח את תחושת התסכול של הדקות האחרונות, שפוגמת במטען הרגשי שהיה אמור להיות חלק מהסיפור.

 

אף שקופולה הוכיחה בעבר שהיא אחת הבמאיות המוכשרות והמרתקות כיום, כזו בעלת טביעת אצבע ייחודית, נדמה ש"הפיתוי" הוקרב על מזבח האווירה והסימבוליות, וכך נותרנו עם סרט שהיה יכול להיות עוצמתי פי כמה וכמה, אבל נותר מרוחק.

בטל שלח
    לכל התגובות