מחזה לשני דורות: אלכס כגן משתף פעולה עם בנו יון
במאי התיאטרון והמנהל המוזיקלי הוותיק משתף פעולה לראשונה עם בנו יון במחזה חדש העוסק בפערי הדורות. "בארץ אני כבר נחשב 'לשעבר'", הוא אומר
עוד כשהיה בן 10 ישב יון כגן בחדרי החזרות של "יעקובי ולידנטל" בתיאטרון הקאמרי, שם עבד אביו, אלכס כגן, כמנהל המוזיקלי של ההצגה. לכן, אף שבבגרותו בחר כגן הצעיר במסלול של לימודים ועבודה בתחום הכלכלה, גן היצירתיות לא פסח מעליו, ומעבר לנגינה מקצועית על פסנתר הוא גם חוטא בכתיבה. "אני אוהב מאוד לכתוב, אבל זה תמיד היה בגדר תחביב", מספר יון בן ה־24. "זו הפעם הראשונה שבה כתבתי מחזה. זה התחיל כתסריט, וכשביקשתי מאבא שיקרא ויחווה דעתו הוא אמר שתהליך של סרט ייקח זמן רב וכדאי שנעלה את זה על הבמה".
את המחזה עיבדו יחד האב והבן; אלכס שימש כבמאי וכמנהל המוזיקלי. "איזה עולם נפלא" הוא מחזה פסיכו־דרמטי במרכזו שני גברים (זאב שמשוני ושגיא קרישר), המוצאים עצמם בסיטואציה בלתי נתפסת, ובמסגרת השתלשלות האירועים הם מגלים דברים מטלטלים על עצמם ועל פרשות שקרו בעבר. העלילה מתרחשת בין שני דורות במרווח של 40 שנה, ואירועי העבר מוצגים באמצעות מסך וידיאו.
יון כגן (מימין) לצד אביו אלכס. "לא מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו" צילום: נמרוד גליקמן
מחזה לשני דורות
"את ההשראה קיבלתי בכלל ממוזיקה. אני אוהב להאזין לה בזמן שאני לומד, ופתאום צפו רגשות ורעיונות, ונוצרו ההוויה והעלילה של המחזה", משחזר יון. ההצגה תעלה בספטמבר במסגרת פסטיבל אלפא 13 הראשון שייפתח הערב בתיאטרון האקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב בניהולו האמנותי של פרופ' אברהם עוז. הפסטיבל, שיימשך ארבעה שבועות, מתרכז בלשונות, הן מבחינת שפה מדוברת (עברית, ערבית, אנגלית ואמהרית) והן מבחינת שפות התיאטרון והיצירה השונות. לצד משתתפי התחרות יתארחו הצגות נוספות וכן מופעים מוזיקליים ואירועים קולנועיים, כמו הקרנת "זהרה" בנוכחות הבמאי מוחמד בכרי.
ללמוד מהבמאים הגדולים
כגן האב (73) החל את דרכו בתיאטרון בכלל כמוזיקאי. במסגרת שירותו הצבאי בחיל הקשר הכיר את חנוך לוין ויחד הם עשו את צעדיהם הראשונים בתחום. "יום אחד ניגנתי באקורדיון את 'הזמנה למחול' וחנוך הציץ מהחלון והקשיב. הוא התעניין ביצירה ושאל אם אכפת לי לנסות להלחין שירים שלו. השאר היסטוריה". לכגן אין השכלה מוזיקלית או תיאטרונית ובכל זאת הוא כבר שלושה עשורים עובד ללא הפסקה. "בשביל אמנות לא צריך השכלה. הכי הרבה למדתי מהבמאים הגדולים. מחנוך לוין, למשל, למדתי את ההתייחסות לטקסט. זה הדבר הראשון שאני מתייחס אליו גם באופרה והוא שמוביל אותי. אני לא קובע קונספציה אלא מוציא אותה מתוך הטקסט, וזה נותן לי יתרון".
יון ואלכס כגן. הגן האמנותי נשאר צילום: נמרוד גליקמן
כגן כתב את המוזיקה לסאטירה "את, אני והמלחמה הבאה", שעוררה סערה ציבורית, ל"נעורי ורדה'לה" ול"קרום" וכן למחזות של יהושע סובול ונסים אלוני ולסרטי קולנוע. ב־1982 הוזמן לגרמניה לנהל מוזיקלית את "יעקובי ולידנטל" בגרסה המקומית. "נשארתי שם 30 שנה והתחלתי לעבוד בתיאטרון ובאופרה", הוא מספר. "גם היום בישראל אני עושה משהו בכל שנה, אבל בתיאטרונים הגדולים אני נחשב 'לשעבר' ואני לא אשנה את זה. זה טבעי שנותנים מקום לדור הצעיר, אפילו שבגרמניה דווקא רוחשים כלפי הזקנים כבוד על מה שעשו בעבר".
פרויקט משפחתי
למרות עיסוקו של אביו, כגן הצעיר עדיין רואה את התיאטרון כתחביב. "זה לא מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו ביציבות", הוא אומר. בקרוב הוא עתיד לפתוח עם אחיו, שמגיע מתחום העבודה הסוציאלית, עסק עצמאי של הרצאות לחינוך נגד אלימות. למרות היותו נמוך קומה הוא מספר שלא סבל כילד מאלימות מצד הילדים. "היו מקרים פה ושם אבל לא משהו חריג". בינתיים יש לו רעיונות לעוד כמה תסריטים בזמן שכגן האב ימשיך לפרויקט הבא שלו, בימוי מחזה של אריה קרישק. השניים גם מקווים להעלות את "איזה עולם נפלא" בגרמניה. "כתבתי את המחזה באופן שלא שייך למקום, לאום או דת מסוימים. הוא ניטרלי ולכן הוא יכול לעלות בכל מקום", מסכם יון.
