הצלם שמוצא במקומות הנידחים בעולם את המתח בין האדם לטבע

"הנוף הוא רק התירוץ שלי לעסוק במין האנושי", אומר האמן צ'רלי ניינסון (Charly Nijensohn). זה 30 שנה הוא מסתובב ברחבי העולם ומצלם דמויות אנושיות על רקע נופים במקומות נידחים, שבהם האדם נראה קטן מול הטבע — אבל הקיום שלו משמעותי במיוחד. אחת מעבודות הווידיאו שלו תוצג בישראל במהלך היומיים הקרובים במסגרת פסטיבל "הבהוב" של בית הספר מוסררה על שם נגר בירושלים, אשר יתמקד באמנות במרחב העירוני ויוצגו בו עבודות העוסקות במתח בין האדם לטבע (20–22 בדצמבר, רחוב חבצלת, ירושלים, הכניסה חופשית).

"אני הולך להציג עבודת וידיאו בשם 'The Exodus of the Forgotten' משנת 2010 שצולמה בשדות הקרח של פטגוניה בדרום אמריקה. בפטגוניה ישנה המסה הגדולה ביותר של קרח אחרי גרינלנד ואנטרטיקה, אך בשל התחממות הגלובלית היא הולכת ופוחתת". 

הצלם צ'רלי ניינסון צילום: Charly Nijensohn

שדות הקרח הללו הם רק אחד מהיעדים המרוחקים שניינסון הגיע אליהם. "אני לא מגדיר את עצמי כאמן, אלא כחוקר", הוא מספר. "אני מצלם הרבה במדבר, בקרחונים וביערות, ומנסה למצוא את המקומות שלאדם קשה בהם, כי העבודה שלי מתמקדת בעמידות שלו בפני הטבע". כל מסע צילומים כזה נמשך כשלושה שבועות, אבל ההכנה אליו ארוכה הרבה יותר ולפעמים נמשכת שנה־שנתיים, הוא מסביר. "צריך לתכנן בקפידה את מועדי הצילומים כי רוב האזורים האלה סובלים ממזג אוויר קיצוני. יש גם מקומות מתוחים מבחינה פוליטית ובחלק צריך לצלוח בירוקרטיה ארוכה כדי לקבל אישור לצלם". 

קרחון. צילם צ'רלי ניינסון צילום: Charly Nijensohn

אתה מטפל בכל בעצמך?

"יש לי צוות קטן של שני אנשים, אבל האנשים שמצולמים בעבודות הם תמיד מי שאני פוגש במקום, אנשי הקהילה או כאלה שמגיעים לשם מסיבות שונות. באחת העבודות צילמתי קבוצה של מחלצים, למשל. אני מגיע לתקופה ארוכה יחסית כי חשוב לי ליצור קשרים עם המקומיים, חשוב לי שהם יופיעו בעבודות".

ניינסון (50) נולד וגדל בארגנטינה, שם גם החל את דרכו כאמן פרפורמנס. במהלך שנות השמונים והתשעים היה חלק מכמה קבוצות אמנים אוונגרדיות בבואנוס איירס, וכבר 30 שנה הוא מצלם במסעות בעולם. בשנת 2000 עבר לברלין, שם הוא חי ועובד עד היום. "הגעתי לברלין כדי למצוא לעצמי אתגרים חדשים", הוא מספר. "רציתי לחיות לא במקום הטבעי עבורי, גם זה חלק מהרעיון של עמידות האדם מול הטבע. רק היום, אחרי 16 שנה, אני מתחיל להתיידד עם הרעיון של ללמוד את השפה הגרמנית, והדברים מתחילים לאט להשתנות".

צ'רלי ניינסון מצלם באמזונס צילום: Charly Nijensohn

בצילומים ועבודות הווידיאו של ניינסון אפשר להבחין בבירור בעיסוק ביחסי האדם והסביבה, האדם והטבע. "המקומות הנידחים שאין בהם שום דבר ברקע מאפשרים לי להציג את האנושי בלבד. אני אוהב את הרעיון של האדם מול הטבע, אך במקרה הזה האדם איננו לבד, הוא תמיד חלק מקבוצה. למרות זאת, התחושה שנוצרת היא של בני אנוש שאבודים ביקום".

איך אתה מחליט לאן לנסוע?

"יש מקומות שקראתי עליהם ברשת, יש כאלה שאנשים סיפרו לי עליהם. דוגמה מעניינת היא עבודות שצילמתי בנהר האמזונס לפני שש שנים. הרעיון לצלם שם עלה התחיל כשנתקלתי באינטרנט בתמונה של דייג בנהר שמסביבו עצים מתים. התחלתי לחקור והבנתי שזה חלק בנהר שהממשלה הברזילאית בונה בו סכרים, והם ממיתים את הצמחייה. העניין הזה פוגע כמובן גם באנשים שחיים שם. נדרשו לי שישה חודשים לאתר את אותו הדייג, ואז נסעתי לצלם במקום. בעבודות מופיעים אנשים מקומיים שהצבתי בין העצים המתים, והם כמו צפים ביניהם".

התוצאה נראית מסוגננת מאוד. אתה משתמש באמצעים מלאכותיים?

"לא. לא פילטרים ולא פוטושופ. מה שרואים בתמונה הוא מה שצולם. אני מגדיר את העבודה שלי כנון־פיקשן, משהו שקרוב יותר לתיעוד. אני לא מתערב אם משהו מתחיל לקרות, ובאזורים האלה הדברים משתנים כל הזמן: האור והתאורה משתנים, יש סופות, סערות, מזג אוויר קיצוני. אני מתעד את מה שקורה לאנשים ואיך הם מגיבים למצב. עניין נוסף הוא שהצוות ואני הופכים לחלק מהסיטואציה. אם מתחיל גשם, אנחנו לא נפתח מטרייה, אלא נהיה חלק מהסערה. אם הדמויות בתמונה 'צפות', גם אנחנו 'צפים'. אנחנו סופגים את אותם התנאים, חלק מאותו היקום".

אתה נתקל בסכנות?

"כמובן. כבר היו מקרים שבהם נשארתי לצלם על קרחון בגובה מטר במשך 4–3 שעות מבלי יכולת לזוז. כשצילמנו באמזונס נכנסנו בסירות לנהר ובשלב מסוים אחת מהן התהפכה. אלה מים שיש בהם פירנאות ועוד יצורים מסוכנים. במזל, מלבד כמה מצלמות ששקעו במים, כולם יצאו בסדר".