שכחו מהכרוב

כששני ילדיה הבוגרים של הסופרת והמאיירת סופי בלקאול היו בגן הם שמעו ברחוב אמא אומרת לבנה שתינוקות גדלים על העצים. מופתעים ומבולבלים הם פנו לאמם כדי לברר את הסוגיה נכונה וזכו לשמוע ממנה את ההסבר האמיתי. לימים הפך המקרה השראה לכתיבת הספר "תינוקות לא צומחים על עצים" הרואה אור בימים אלה בישראל בהוצאת רימונים וידיעות אחרונות, ונמנה בין עשרת הספרים הטובים ביותר לגיל הרך של ה"ניו יורק טיימס" לשנת 2014.

כל ילד ישאל, במוקדם או במאוחר, את השאלה איך באים תינוקות לעולם. וכך גם גיבור ספרה המשעשע של בלקאול, ילד קטן וסקרן שמצפה לאח או אחות חדשים ושואל את הסובבים אותו מהיכן מגיעים התינוקות. הוא זוכה לתשובות שונות מהבייביסיטר, הגננת, סבא והדוור, ובסופו של דבר אבא ואמא עושים לו סדר בבלאגן ומשלימים את החסר. הילד מבין שכל אחד מהנשאלים צדק במידה מסוימת אך נוכח לגלות שכמו שכסף אינו צומח על העצים, כך גם תינוקות.

"מהיום בו התחילו ילדיי לשאול שאלות תמיד אמרתי להם את האמת, קצת בכל פעם כי אין צורך לספק לילד בן שלוש את כל הפרטים", אומרת בלקאול בראיון ל"כלכליסט".

"גם לי אמא תמיד אמרה את האמת ואני זוכרת שכשהייתי קטנה היה לי ספר על ילד שמבקש מאמא שלו לקנות לו תינוק. כשהיא הסבירה לו שלא קונים תינוקות אלא מגדלים אותם בבטן הוא ביקש לראות איך העובר גדל וכדי שיוכל לצפות התקין אביו הזגג חלון בבטן של אמו עם פטיש ומסמר! זה היה ספר מוזר והזוי אבל מאוד אהבתי אותו".

בסוף הספר מציעה בלקאול תשובות לשאלה "מהיכן באים תינוקות?" ומספקת תשובות גם בנוגע לשאלות הקשורות לתאומים, ילדים מאומצים ותינוקות שיש להם שני אבות או שתי אמהות. "רציתי שזה יהיה ספר שימושי להורים ולילדים, שיעורר דיון על איך מגיעים תינוקות לעולם בכל סוגי המשפחות והדרכים".

מצאו את הלווייתן

בלקאול (46) נולדה וגדלה באוסטרליה וכיום יוצרת ומתגוררת עם משפחתה בברוקלין. עד כה איירה כ־35 ספרים, בהם סדרת הספרים המצליחה "אייבי ובין" שכתבה אנני ברוז. זהו ספרה השלישי כסופרת ועבודותיה מופיעות גם על כרזות ברכבת התחתית בניו יורק במסגרת תוכנית Art for Transit.

בכל אחד מספריה מוחבא לוויתן קטן כמחווה למובי דיק, אחד הספרים האהובים עליה כבוגרת וזה שהשפיע עליה מכולם. הפעם הוא מופיע כחיית פלסטיק באמבטיה של הילד. "החבאת הלוויתן בספרי הוא מסר סודי ביותר לחבר", היא מספרת.

בתקופת הילדות הספר שהשפיע עליה יותר מכל היה "פו הדב" של א.א.מילן ואשתקד איירה את הספר "למצוא את וויני- הסיפור האמיתי מאחורי הדב המפורסם" ואף זכתה על איוריה במדלית Caldecott, הפרס היוקרתי ביותר לאיורי ספרים בארצות הברית. "זה כבוד גדול ואני מתחילה להתרגל לרעיון שהספרים שלי יקראו על ידי ילדים עוד הרבה אחרי שכבר לא אהיה פה. עד שקיבלתי את הסיפור לאייר לא ידעתי שבובת הדובון הקטן שכריסטופר רובין קיבל מאביו מילן נקראה וויני על שם דובה שהיתה בגן החיות בלונדון אותה רובין נהג לבקר".

זיכרונות מאוסטרליה

את האיורים הראשונים היא יצרה על חוף הים באוסטרליה עם מקלות. "לצייר על החול זה תענוג. גדלתי ליד הים ואמי ואחי

נהגו ללכת לטיולים ארוכים על החוף אבל אני תמיד רציתי להישאר מאחור ולצייר על החול. כשהם היו חוזרים היו מאות של ציורים לאורך החוף ואז הגאות והשפל שטפו הכל".

את יכולה לדמיין את עצמך כותבת ספר בלי לאייר אותו?

"כן, יש כל כך הרבה דברים שמעניינים אותי אבל אני יודעת שלא הייתי יכולה לאייר טוב, כמו ספינות ששטות ורכבות הרים. מצד אחד זה קל יותר לאייר סיפור שלי כי תוך כדי הכתיבה אני כבר יוצרת את התמונות בראש וגם יכולה להימנע מלכתוב דברים שאני לא רוצה לאייר. מצד שני, לקבל יצירה ספרותית מסופר אחר זה כמו לקבל יסודות מוכנים שעליהם אתה יכול לבנות".

על מה את עובדת בימים אלה?

"אני מתחילה לאייר ספר שכתבתי על מגדלור. שנים שאני מתעניינת במגדלורים ויום אחד מצאתי ליתוגרפיה של פנים המגדלור שנתן לי רעיון לסיפור".