סימנים של המשכיות

החיים מורכבים מתקופות. יש תקופות של לחץ ודאגה, יש תקופות יצירתיות גועשת ויש כמובן עתים של עייפות וצורך במנוחה. בין הזמנים האלה מסתתרות שעות וחלקי שעות, מעין תקופת ביניים. כשאמן גדול כמו ברי סחרוף נתקל בתקופת ביניים, הוא בוחר לשבת באולפן עם חברים ועם סאמפלרים וכלי נגינה ולחפש עניין בצלילים מוכרים וחדשים.

כך נוצר האלבום החדש והמשמח "ליקוטים". מדובר באלבום שאינו ממש אלבום. השם הלא מקרי נועד לרמוז על כך והוא עושה זאת באלגנטיות מרבית. זה אינו אלבום אוסף חלילה, אלא מסגרת לשמונה קטעים שנוצרו במהלך שלוש השנים האחרונות, כשמאחוריהם אין כוונה להעמיד יצירה שלמה. מה שנקרא אלבום רגיל.

סחרוף עלול לאכזב את הקהל שהפך אותו לגיבור־העל של הרוק הישראלי. אבל דווקא משום חוסר היומרה שעולה מהצלילים של "ליקוטים", סחרוף נשמע בו מעולה. שני קווים מקבילים מוליכים את האלבום. קטעים אינסטרומנטליים, שבאלבומים רגילים זוכים למינון חסר משיקולים מסחריים, כי רוב הקהל רוצה שירים עם מילים שגם אפשר לשיר ולחנים חדשים ומרובי שכבות לשירי משוררים. שני רומנים של סחרוף מיומו הראשון על במה עם גיטרה חשמלית. ב"ליקוטים" הוא חוזר ומוכיח עד כמה התשוקה היצירתית לחצוב מתוכו עולמות רגש וצליל עדיין שם במלוא כוחה.

ברי סחרוף. אין כוונה להעמיד יצירה שלמה צילום: תומריקו

סחרוף נינוח כאן מאי פעם, לכן הוא מרשה לעצמו לפתוח את האלבום בגרסה חדשה ל"נשקיני" שיצר עם רמי פורטיס בפרויקט המעולה שלהם מ־1989, "Foreign Affair", לשמור על עניין אף שהביצוע הזה רחוק מלהביס את הקטע המקורי, ומשם לעבור ל"ירח" של נתן אלתרמן שהולחן באולפן בעבודת צוות של בן הנדלר, גידי רז, אורן לוטנברג, ניר מנצור וסחרוף עצמו. מדובר בקלאסיקה שהטיפול הסחרופי עושה לה רק טוב. השורות האלמותיות "גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת./ שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר / זָרִים וּמְבֻצָּרִים. / בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת / עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצְּרָצָרִים", זוכות בקול הבס העמוק של סחרוף לחיים חדשים ואחרים.

ואם "ירח" מקבל טיפול אלקטרוני אוריינטלי שמעלה באסוציאציה את שי צברי המצוין שהופיע תקופה ארוכה עם סחרוף, הרי שצברי מופיע בקולות רקע בקטע "אלי למה עזבתני", שכתב ר' דוד בוזגלו ומבוצע בלחן הספרדי המסורתי בנאמנות אך ללא עודף של יראת כבוד.

הטקסטים המנוקדים שמצורפים לאלבום אינם רק הצהרת כוונות. בעידן שבו מילים לשירי פופ בעברית הלכו לאיבוד בין דרך השלום למשרדי מס הכנסה, אצל סחרוף לא תתפסו הגייה שגויה, גם בפיוט של בוזגלו וגם ב"כשייתמו המילים" המינימליסטי של סמי שלום שטרית. גם אברהם חלפי מיוצג ב"שיר בנאלי", שאינו בנאלי בכלל. אבל הנציג היחיד של הדור שנולד אחרי סחרוף עצמו הוא אודי שרבני. "רחובות סגולים" של שרבני זוכה לטיפול כה מרשים, שהילתם של אלתרמן וחלפי נעתרת גם למילים שנכתבו בישראל של היום.