על הסכין

כלי הנשק שמציגה אבו חוסיין לא היו אמורים להדהד כלל את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. זה שנים שהיא עוסקת בנושאים הקשורים בהתעללות בנשים, וזו גם היתה כוונתה בתערוכה זו. "בתור אמנית ערבייה רבים מצפים ממני לעסוק בנושאים פוליטיים, לדבר על הכיבוש", היא אומרת. "ובגלל העיתוי, ייתכן שייחסו את העבודה גם לאלימות שמתחוללת כעת. אבל אני כבר שנים עוסקת בנושאים הקשורים בדיכוי ורצח נשים, שמבחינתי גם הוא נושא שיכול להיות פוליטי מזוויות מסוימות. יש התעלמות טוטאלית מהנושא הזה. אמנם ארגוני נשים יש, אבל הממסד מתעלם. נשים נרצחות בגלל מה שהן, מכיוון שהן מבקשות חופש, חירות".

מחטים וחוטים. עבודה של חנאן אבו חוסיין צילום: רן ארדה

היו התלבטויות אם להציג את התערוכה במועד הנוכחי?

"כן, אבל היה לי חשוב לקיים אותה. היו דיבורים עם האוצרת אולי להחליף את העבודה, אבל לא הסכמתי בשום אופן. מי שמכיר את העבודות שלי יבין במה מדובר, ואם ייתנו לזה פרשנויות נוספות - אני לוקחת על עצמי את האחריות".

איך המצב הנוכחי משפיע עלייך באופן אישי?

"אני חיה בירושלים כבר 20 שנה ומעולם לא פחדתי, אבל בשבוע האחרון אני מפחדת לצאת מהסטודיו שלי בשלוש לפנות בוקר כי אי אפשר לדעת מי מחכה בחוץ. עם זאת חשוב לי במיוחד בימים האלה לשמור על קשר עם החברים הישראלים שלי, לדבר איתם על הפחדים האלה, וגם להתייחס למציאות הזו בתור אמנית".

מיצב סכינים מהתקרה. עבודתה של חנאן אבו חוסיין צילום: רויטל כהן

לאחים שלי קל יותר

אבו חוסיין (43) היא אמנית פעילה ובוודאי בין הפעילות מהמגזר הערבי בארץ. היא גדלה באום אל־פחם לאב מורה ומנהל בית ספר, החמישית אחרי ארבעה אחים גדולים. "זה שהלכתי ללמוד אמנות עוד היה איכשהו בסדר, אבל מבחינתו של אבא שלי זה שאני אמנית זו די מכה", היא מספרת. "לא היה לו קל שלא הלכתי לפי התמה המשפחתית, להיות רופאה או עורכת דין. במשך שנים הוא והאחים שלי ניסו להחזיר אותי לאום אל־פחם. אם הייתי גבר בן 40 ההורים שלי היו מחתנים אותי, נותנים לי בית ואפילו משכורת, אבל משום שאני אשה הייתי צריכה להתמודד לבד גם מבחינה כלכלית. אני צריכה לעבוד כפול מהאחים שלי כדי להגשים את עצמי".

היא למדה בבצלאל ומאז עובדת ומציגה. במשך השנים זכתה בשורה ארוכה של פרסים, ובהם פרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות ופרס שרת התרבות בתחום האמנות הפלסטית. במקביל לעבודתה כאמנית היא מדריכה במוזיאון ישראל ועובדת כמורה לאמנות במשרה מלאה בבית ספר בעיסאוויה. "זה האזור הכי בוער בירושלים", היא אומרת, "והילדים מגיעים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך מאוד. הם שונים מילדי השמנת שאני פוגשת במוזיאון".

שדה נעליים. עבודה של חנאן אבו חוסיין צילום: חנאן אבו חוסיין

למה לא הלכת ללמד בבצלאל, למשל, כמו הרבה אמנים אחרים?

"התאהבתי במקצוע. מעבר לזה יש לי משכורת קבועה, עם תנאים, ובאקדמיה אין דבר כזה. ויש לי אפשרות בכל אחר צהריים ללכת לסטודיו ולעבוד".

הבטון כמשל

המיצב הנוכחי של אבו חוסיין עשוי כולו מבטון. "התחלתי בפיסול בעץ, אבן וחימר", היא מספרת, "וכשהגעתי לבצלאל התחלתי להיחשף לחומרים תעשייתיים כמו פוליאסטר ולשלב ביניהם לבין העץ, וגם בין חומרים חדשים כמו שעווה ופח. היום אני עושה הרבה יציקות מבטון, שמתחבר אצלי גם להיסטוריה: הקמת המדינה שנעשתה בזמנו על ידי פועלים ערבים, ואותה העבודה שנעשית היום על ידי סינים".

כאמנית ערבייה, את צריכה להיאבק על מקומך יותר מאחרים?

"כשהגעתי לבצלאל הרגשתי כאילו אני צריכה לשלוט בהכל - לעשות מינוי בסינמטק, ללכת להצגות בתיאטרון, לדעת על מה כתב השבוע אורי קליין וכו'. מובן שלא כל הסטודנטים עושים את זה, אבל לי היה חשוב לקרוא ולהיחשף. היום אני יודעת שיש לי הרבה ידע.

"מבחינת החשיפה האמנותית, היום כל הגלריות רוצות אמן פלסטיני, אבל בהרבה מקרים הן גם רוצות להכתיב את הטון. לי לא מכתיבים, אני רוצה לעבוד כמו שאני רוצה, ובגלל זה אני לא שייכת לאף גלריה וגם ויתרתי על הרבה תערוכות. היה לי חשוב תמיד איפה להציג ועם מי".