"היוהרה אוכלת כל דונם בישראל"

"קראתי לעבודה 'יהודים' כי זו הזעקה שלי. בצינורות הביוב הגדולים אני תוקע כמו בשופרות, שהתקיעה בהם ביום כיפור תפקידה לקרב את הגאולה, וקורא 'יהודים, העיירה בוערת'", אומר האמן אביטל גבע. המיצב הייחודי הזה, שיצר גבע, מוצג כעת בתערוכה הנושאת את אותו השם, שאותה יזם ואצר רוני פורר בגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה. התערוכה (הרצל 117 תל אביב, עד 2 במאי, הכניסה חופשית), שנפתחה לפני שבוע, לא מוצגת במקרה בעיתוי הנוכחי - את האמירה האישית שלו סגנן גבע לכדי יצירה לקראת הבחירות, וזו דרכו לקרוא לעם להתעורר.

לצד גבע מציג האמן מיכה אולמן עבודה בשם "מהפך", שרק משמה אפשר להבין שגם היא נעשתה בקונטקסט אקטואלי. את המהפך שלו יצר אולמן באמצעות שולחן הפוך המכוסה אדמה, שרק קצות רגליו מבצבצים מתוכה. "גם אם לא ברור שמדובר בשולחן, אפשר להבין שיש בחורים ובמחילות שנוצרים בערימת הרגבים משהו מפחיד, כמו המנהרות שיכולות לצוץ פתאום מתחת לשולחן בחדר אוכל באחד הקיבוצים בדרום", מסביר אולמן.

אלטרנטיבה לכוח

גבע ואולמן הם אמנים מדור אחר. לשניהם רזומה מרשים: אולמן (75) מוכר בזכות פסליו המושגיים המשתמשים בחומרים מהטבע; גבע (73) מוכר בעיקר בזכות פרויקט "החממה" שהקים בקיבוץ עין שמר. המיזם היצירתי המפורסם ביותר שבו שיתפו פעולה היה לפני יותר מ־40 שנה ונקרא "מצר־מסר" - התרחשות אמנותית בו זמנית בקיבוץ מסר ובכפר הערבי מייסר שנערכה בשנת 1972.

מלבד קורות החיים הארטיסטיים, הרזומה האישי של השניים נכבד. "כשירדנו מהגולן והלכנו לאוטובוסים במלחמת ששת הימים התפתח ויכוח בתוך האופוריה הגדולה של הניצחון", מספר אולמן. "אני אמרתי, אז 'חבר'ה, תירגעו. הגולן והשטחים טובים בשביל לנסות להשיג בעזרתם שלום'. רצו אז להכות אותי. הנקודה היא שהפעלנו כוח במלחמת ששת הימים, וזה היה כוח מוצדק כי אז זו היתה הגנה, אבל מאז נוצרו שיכרון כוח ואובדן פרופורציות. הממשלה היום מסתמכת על כוח וחושבת שהוא יפתור לנו את הבעיות, אבל ההיסטוריה מוכיחה שזה לא עובד".

מימין: אביטל גבע ומיכה אולמן על רקע היצירה "יהודים" של גבע. משוועים למהפך צילום: עמית שעל

איך זה בא לידי ביטוי בעבודה?

"השולחן הוא השפיות. לשבת ולדבר סביב שולחן זו אלטרנטיבה לכוח. זה המהפך אל מול הפחדים שנוצרים כאשר השולחן הפוך וקבור מתחת לתל אדמה. אני לא זוכר את עצמי אי פעם מודאג כמו שהייתי בצוק איתן, ולא בגלל עוצמת יריבינו, אלא בגלל הדיבורים ששמעתי פה".

גם עבודתו של גבע, שפרוסה על פני רוב חלל הגלריה, מציגה שתי אפשרויות. "מצד אחד אלה שופרות ומצד שני אלה צינורות ביוב. השאלה היא מה ינצח. אני יכול לצעוק בצינורות הביוב באמצעות המוזיקה שבוקעת מתוכם, מוזיקה שעשו אנשים צעירים שהזמנתי להשתתף בעבודה. אותם צעירים, ששקועים עד צוואר במחשבה שאין להם עתיד, הם שיחוללו את המהפך שמיכה מדבר עליו. זה מוכרח לקרות".

זכות הצעקה

השניים, כאמור, רוצים "לעורר משנתו את העם", אך כששואלים אותם אם הם באמת מאמינים בכוחה של האמנות לחולל שינוי, התשובה קצת יותר מורכבת: "מי יבוא הנה זה לא באמת חשוב, אבל צעקה והתרעמות חייבות להיות", אומר גבע. "המהות של העניין היא לא פוליטית, אלא מוסרית. לפי השקפתי, אנחנו מיטלטלים היום בין שמים וארץ. ההדרה, הגסות והלגלוג על השכנים, השוקולדים, הארמונות, הכסף. היוהרה אוכלת כל דונם בישראל. התופעות האלה שאנחנו רואים בפייסבוק, בתקשורת, ברחוב ואצל המנכ"לים והטייקונים - האלימות, השחיתות והזלזול בכבוד האדם ובזכויות האזרח - שואבות השראה מתוך בית המלוכה שהיה אמור למנוע אותן.

"מיכה ואני התחברנו לאיזושהי זעקה. יש כאלה שהשמיעו את קולם בכיכר מול 100 אלף איש, אנחנו משמיעים את קולנו בחלקה הקטנה שלנו - על הבטון הערום בגלריה. היום למען ההישרדות השלטונית הכל לגיטימי. זה הרס כאן הכל. אז מה נשאר לנו כאמנים? רק להאמין. זו קריאה לשמים ולרחוב שמחוץ לגלריה. זו הזדהות עם אלפי בני אדם שכל אחד מהם מרגיש שהשלטון רומס אותו ולועג לו".

"באופן כללי אני לא עובד כדי להשפיע, זה לא המניע", מוסיף אולמן. "אני עסוק בשאלות חברתיות ופוליטיות ומתפקד כמו חיל המודיעין של צבא האמנים, מנסה ליצור עבודות עומק, לעשות בדק בית וכך לנסח תהיות מדויקות יותר. אם אנחנו מצביעים לכיוון הנכון, אנחנו מעוררים - בשאיפה - סוגיות של מוסר".

גלגול של הטראומה

אתם עוסקים באינטנסיביות בנושאים האלה כי אתם שייכים לדור שכבר ראה דבר או שניים?

"כולנו השתתפנו בכיבוש, גם פיזית", מודה גבע. "בששת הימים הייתי בירושלים והשתלטנו על יהודה ושומרון כי כפו עלינו מלחמה, אבל כבר אז אמר ישעיהו ליבוביץ שהכיבוש הזה יהרוג אותנו. מאז איבדנו את המידתיות. המיליונים זורמים, ולא בצינורות ביוב מתחת לאדמה אלא לאור יום".

"בערב הפתיחה היו פה אנשים שפתאום ראו בעבודה שלי מזבח, ואני לא מכחיש את זה", מוסיף אולמן, "אני חושב שאחת הסיבות שהיהודים הפכו כיום לבלתי מוסריים בעליל היא הטראומה של השואה, שגרמה לנו כעם להתנהג כקורבנות. לדעתי, אמירה כמו 'כל העולם נגדנו' היא מסוג האמירות המסוכנות ביותר. אם כולם נגדנו, מותר לנו לעשות הכל. את הטראומה שלך כקורבן אתה נוטה להשליך על כל מי שסביבך, בדרך כלל בהפרזה".

מה יהיה לכם לומר אם נשוב וניפגש כאן בעוד כמה שבועות?

"אני לא משלה את עצמי וחושב שב־18 במרץ יהיה כאן נפלא", מודה אולמן, "אבל אם אפשר יהיה להסיט את ההגה של הספינה קצת לכיוון הנכון - דיינו".