נואל גלאגר רודף אחרי המחר

בחודש הבא תוציא להקת בלר אלבום חדש, ואואזיס - היריבה ההיסטורית שתמיד עמדה מנגד באלבום משלה - כבר לא בחיים יותר מחמש שנים. מי שבכל זאת מתעקש להקים לתחייה את המחנות האויבים של הבריטפופ יכול להיתלות בקארמה: ביום שבו הוציאה בלר סינגל חדש מתוך אלבומה הממשמש ובא הוציא נואל גלאגר, הכוח שהניע את אואזיס, את "Chasing Yesterday", אלבום הסולו השני שלו. הפעם, בניגוד לתזמונים המכוונים של הניינטיז, מדובר במקרה.

נראה שיריבות אמיתית כבר אין: בראיון שהעניק באחרונה גילה גלאגר שהוא ודיימון אלברן, הסולן של בלר, מפנטזים על הקלטת אלבום משותף בעתיד. במונחים של שנות התשעים זה כמו שיאסר ערפאת ואריאל שרון יקימו יחד מדינה. מנגד, יחסי בלר־אואזיס הם לא הדבר היחיד שהשתנה מאז.

רוחות של שינוי

גלאגר נגמל מסמים כבר ב־1999, אבל אולי הדבר שימחיש באופן הטוב ביותר את המהלך שעשה מימי אואזיס ועד לאלבום החדש בימינו אנו קשור בנתוני מכירת האלבומים. גלאגר מעולם לא הוציא אלבום שלא גרף פלטינה (מיליון עותקים) - ולמעשה הרבה מעבר לזה. ביותר מ־22 שנות קריירה, עם אואזיס ובלעדיה, הוא תמיד מכר בכמויות עצומות.

נואל גלאגר בהופעה. קריירת הסולו עושה לו טוב צילום: אם סי טי

בשנה שעברה הוא לא נדרש למבחן הזה, שכן לא הוציא אלבום, אבל עד סוף אוקטובר האחרון היה נראה ש־2014 תהיה השנה הראשונה בהיסטוריה שבה שום אמן לא הצליח למכור מיליון עותקים מאלבומו. ואז, בתחילת נובמבר, הגיחה טיילור סוויפט וקיבלה פלטינה על אלבומה "1989". בימינו הספירות כוללות גם הורדות דיגיטליות כגון רכישה באייטיונס, אבל לא את משתמשי הסטרימינג הרבים שפשוט מאזינים ישירות ביוטיוב.

כך נוצר מצב סופר־מעניין בעולם המוזיקה: הערפול בנוגע לרמת הפופולריות האמיתית משחרר המון לחץ מכוכבי ענק כגלאגר. הרי אם מדד המכירות רחוק מלשקף את מדד הפופולריות, מי אומר שהפקה כזו או אחרת היא ערובה להצלחה? העובדה שמנגנוני התעשייה מצויים בתהליך של שינוי ושחלקם - כאמור - עדיין לא ממופים "עוזרת" למוזיקאי כגון גלאגר להפתיע את עצמו ולגלות אלמנטים של חדשנות מוזיקלית אחרי שבמשך שנים החשבנו אותו כשמרן.

אוטונומיה מוזיקלית

באטמוספירה הזאת אלבום הסולו החדש של גלאגר הוא אמיץ. בניגוד לסולו הבכורה שלו מ־2011, עכשיו הפיק גלאגר הכל בעצמו (דייב סארדי, המפיק של אואזיס, "היה עסוק"). ויש כמה הפתעות מלבבות: למרות הצלילים הראשונים של "Riverman", שבהחלט מזכירים את "Wonderwall", ניכר שגלאגר לא מעוניין לשכפל את מה שעשה פעם.

הוא מעז לשלב סקסופונים מאולתרים, מנגן סולואים מפתיעים בגיטרה, לא בורח לאזורים הבטוחים של מרבדי אקורדים שמרוחים על כל השיר.

הסינגל "In the Heat of the Moment", הסנונית הראשונה מהאלבום, מצייר תמונה דומה - פראזת השירה מזכירה את אחד הלהיטים של אואזיס, אבל הרקע שונה: פעמונים, תופי דיסקו, בס וגיטרות נמוכות. נראה שבלי הרעש שמייצר אחיו, ליאם נואל הרבה יותר קרוב לעצמו. "Do the Damage", ה־side־b של הסינגל הזה, מציג פסנתר מונוטוני וסקסופונים

שזורקים אותנו לשורשים הכי עמוקים של הגלאגר ממנצ'סטר: גלאם־רוק בריטי פרוע ומסוגנן.

כיף להיווכח שגלאגר לא תקוע בעבר. באואזיס, אף שהיה המוח היצירתי, הוא היה בצלו של אחיו הצעיר, שעמד בפרונט. פרויקט הסולו שלו גורם לו לפרוח, וסוף סוף אנחנו רואים מיהו באמת.

רגעים שנזכור ביום שאחרי

2. ג'וני מאר, הגיטריסט שגלאגר מעריץ, מתארח ב־"Ballad of the Mighty I"

3. גלאגר מרבה להתראיין לאחרונה, ובזה הוא אמן־על