מעילי הפשוט ופנס על הגשר
בסוף הוא יגיע, נישא על גבי הקור הצורב. אוֹדָה למעיל, אי של ביטחון בארון הפנימי
אמצע נובמבר ובחוץ חמסין. השרקייה הנושבת ממזרח משלחת בי געגועים לסיני, לקיץ שלא נגמר לעולם, אבל אני יודעת שכבר בחמש, כששעון החורף יחשיך עלינו ערב מוקדם, יהיה קר בבת אחת. קר במונחים מקומיים, כמובן. השרקיית־טרום־קרה הזאת, שחוזרת מדי שנה, ביססה כאן תפיסה שהחורף הישראלי המשובץ ימי שמש לא מצריך מעיל או הסקה. אבל בסוף זה מגיע: הקור האמיתי, הצורב, המכווץ.
מעיל טוב, כמו חבר טוב, יהיה שם בשבילך כדי לעטוף ולחבק בחמימות. אני מדברת מניסיון, אחרי מערכת יחסים ארוכה עם מעיל צמר שחור, קלאסי, גזור בקו חד ונקי המשרטט בדייקנות את הגוף ועדיין גמיש ומאפשר תנועה (תכונה קלאסית של צמר, אגב). המעיל שלי היה באורך הברך, כזה שמתאים ללבישה עם חצאית או שמלה וברור, גם עם ג'ינס. ראיתי בפריז נשים במעילים שחורים בכל הצורות ובכל מיני אורכים ותמיד היתה בהופעתן אמירה נשית שאין להתכחש לה. בין אם המותניים היו מהודקים בחגורה ומתחת למעיל התארכו זוג רגליים חטובות, בגרבונים ומגפיים או במכנסי ג'ינס ונעלי אולסטאר; ובין אם הצללית היתה רחבה ומעוצבת בדרמטיות בהשראה יפנית או בלגית א־סימטרית עם פיתולים פיסוליים מתוחכמים.
ג'ניפר לורנס במראה החורף של דיור כי מעיל הוא דרך להגיד משהו בלי להזדקק למילים. זה משפט שאפשר לומר אותו על אופנה ובגדים בכלל, ובייחוד על נעליים - ובכל זאת, מעיל הוא סוג של שריון מגן, והיכולת לתמצת דרכו הצהרה ברורה היא מושלמת. חשבו על מעיל עור, כזה של אופנוענים או רוקרים. כמה מסרים הוא מעביר במבט מהיר בזווית העין?
או מעיל מנומר, שהוא הצהרה רבת־פרשנויות, תלוי בלובשת ובאבזור: פריט איקוני שמוכר מצילומי דיוות משנות השישים. לג'קי קנדי היה כזה, וגם לסופיה לורן, בימים שעוד היה מקובל ללבוש פרווה בלי להיחשב רוצחת. היום הוא יתקבל כסוג של קריצה בין מביני עניין, עשוי פרווה מלאכותית ומגיע עם פריטים סותרי קיטש כמו טי שירט לבנה, ג'ינס משופשף וסניקרס שוות במיוחד, רצוי על בחורה מעודנת עם קוקו מרושל ופנים נקיות מאיפור. או טרנץ', קליל ואוורירי, קלאסיקה של שיק על־זמני, חוצה עדות וגילים ותמיד מקנה ללובשת אפיל אירופי איכותי.
סופיה לורן במעיל מנומר עם קרלו פונטי משחקים פטאנק ביום נישואיהם ב־1966 צילום: אימג'בנק, Gettyimages
או מעיל מחויט, רכוס בדאבל־ברסט (שורת כפתורים כפולה) שכולו סמל למשטור וארגון, וכל הפרעה, מצב פרום פנימי או חיצוני, מקבלים דרכו תמיכה ומעוררים יראת כבוד. חוויתי את השפעתו בכל פעם שלבשתי את מעילי האהוב, ובכל פעם שיצאתי לבושה בו ביום חורף קריר הודיתי לאלוהי הקניות הנבונות. פעם אפילו החסרתי פעימה כשראיתי דוגמנית ידועה בעלת דימוי עממי למדי מחויטת במעיל מסוג זה מבית פראדה. זה היה מעין מעיל של קצינים פרוסיים בגרסה מודרנית, מעוצב למשעי עם כפתורים מבריקים וכותפות עור שחור על רקע צמר שחור. כמה אלגנטיות ואצילות הוא נסך על אותה דוגמנית, את זה לא אשכח.
זה כוחם של בגדים כאלה, שהופכים לעוגן, לאי של ביטחון ויציבות בארון החיצוני והפנימי; שמספרים מי אנחנו ומי אנחנו שואפים להיות; שמדייקים את עצמנו. אלו בני הלוויה הנאמנים לחורף שאף פעם לא בטוח אם ומתי יבוא, ובסוף זוכים להפוך, ולו לרגע, לפריטים מיתולוגיים באודיסיאה הפנימית שלנו. וכשהם נשחקים מרוב שימוש, קשה למצוא להם תחליף.
