מצלמים את השירים

"היום הגעתי לפתע לתחושה מגוחכת ומדויקת. בהבזק ברק אינטימי הבחנתי שאיני אלא אף אחד. כאשר האיר הברק, מה שהנחתי שהוא עיר התגלה כמדבר שטוח; והאור המאיים שהראה לי את עצמי לא גילה לי מעליו שמים". אלה מילותיו של המשורר פרננדו פסואה, שנחשב גדול משוררי פורטוגל.

המילים מקבלות ביטוי שונה בתערוכה "העצמי כרחוב, כמרחב מפוצל" של תומר קאפ ואיתי אייזנשטיין, שמציגה בבית הספר מוסררה בירושלים (עד 18 בדצמבר, גלריה ע"ש מורל דרפלר, הכניסה חופשית). אוצרת התערוכה היא איילת השחר כהן.

"פסואה כותב ומדבר כמו צלם רחוב", אומר קאפ, "צלמי רחוב יכולים להיות חברותיים מאוד, אבל יודעים גם לצאת ולהסתכל על דברים מהצד. על ההגדרה הזאת הוא עונה".

"לפנות בוקר 2#" צילום: תומר קאפ

פסואה חי רחוק מאוד מהזמן והמקום שבו נפגשו לראשונה אייזנשטיין וקאפ. "הכרנו כשלמדנו לתואר הראשון בבצלאל", מספר קאפ. "שנינו צילמנו בשחור־לבן ונחשבנו יוצאי דופן. לפסואה התוודעתי בעקבות יום עיון שבו השתתפתי, וכשקראתי את שיריו חשבתי על איתי". "נתפסתי להתעסקות האינטנסיבית של פסואה בעצמו ובבידול שלו מהחברה", מספר אייזנשטיין.

את העבודות לתערוכה בחרו השניים לפי החיבור לטקסט. "התחברתי בעיקר ל'הטרונימים' שהוא יצר - דמויות בדיוניות שבשמן הוא כתב", אומר קאפ, "ביצירות שאני מציג יש הרבה השתקפויות, דמויות אנונימיות על רקע של קיר". "ביקשתי מאנשים שיכתבו בכתב ידם טקסטים של פסואה לצד הצילומים. זה גרם לי להרגיש שאותו אדם נתן לי משהו אישי", מוסיף אייזנשטיין.

העבודות של קאפ ואייזנשטיין, כולן בשחור־לבן, נעשו בנפרד אבל מזכירות זו את זו. "הצילום שלי תמיד נעשה בצורה אנלוגית, כי חשובה לי עבודת המעבדה. דווקא היום, בעידן הדיגיטלי, זה מרגיש לי נכון. זהו מקור הצילום", אומר אייזנשטיין.

ללא כותרת (ברלין) צילום: איתי אייזנשטיין

"שנינו מעדיפים לא לעבוד עם מחשבים", אומר קאפ, "המחשב הופך את העבודות לבעלות גודל ופורמט זהה". "כשצילום נכנס למחשב הוא מאבד את המקור", מוסיף אייזנשטיין, "כשמדפיסים אותו, כל הדפסה היא יחידאית".