אמן האשליה

"המנגנון הביקורתי בעבודות שלי קיים תמיד, אלא שהוא לטנטי ועמום", אומר הצלם יאיר ברק. "בניגוד לצלמים שמצלמים את גדר ההפרדה ומביאים את הביקורת האקטואלית באופן ישיר, אצלי היא מתגנבת ועקיפה". תערוכת היחיד של ברק, "מתרחק ממשהו, נועץ בו את עיניו", נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות ותוצג עד ינואר 2015 (שיח גלריה עם ברק והאוצרת נילי גורן יתקיים ב־23 באוקטובר ב־20:00).

ברק (41), בוגר קמרה אובסקורה ו־Bard College בניו יורק, הוא מהצלמים הפעילים באמנות העכשווית בארץ בשנים האחרונות. מאחוריו כבר שמונה תערוכות יחיד בגלריות ומוזיאונים בישראל ובז'נבה. ועם זאת, פתיחה של תערוכה במוזיאון תל אביב היא עדיין לא עניין של מה בכך עבורו. "זה רגע משמעותי וחשיפה גדולה", הוא אומר.

מתוך הסדרה "בפרוטרוט" צילום: עמית שעל

בתערוכה מוצגות יצירות של ברק מהשנים 2008–2014. על שניים מקירות הגלריה פרוסים צילומים מתוך החלק שנקרא כשם התערוכה. זה החלק הגדול ביותר, ובו מככבים דימויים דוממים, עקבות ואלמנטים נסתרים. "יש לי עניין באופן שבו הדברים פועלים מבלי שייראו על פני השטח ובאופן שבו הם משאירים עקבות", הוא מסביר.

אותם דימויים יכולים להיות חזיתות של מבנים, כמו בסדרה "הבוקר שאחרי" שבה מצלם ברק אזור של בתי בושת בציריך בשעות בוקר שוממות, או דימויים מזוהים יותר, כמו בסדרה "אולימפיה" שבה הוא מציג דימויים מהכפר האולימפי בברלין בזמן האולימפיאדה ב־1936, תחת שלטונו של היטלר. בסדרה "חקר הצומח" הוא מציג דימויים מגן בוטני, כאלה שמדגישים את מנגנון הכוח שמופעל על הצמחים, אם הם עטופים, מכוסים או מוגנים מפני המבקרים.

בחלק נוסף בתערוכה, "בפרוטרוט", ברק מציג את הסדרה "דשא ירוק, אדמה חומה", המכילה צילומים של חממה באנגליה רגע אחרי שהוציאו ממנה את הפרחים של העונה הקודמת ורגע לפני ששותלים מחדש. את הצילום הפנורמי ברק מפרק ומצרף מחדש בצורה לא קוהרנטית. בחלק אחר, שנקרא "האמת לאמיתה" וממוקם בחלל נפרד, ברק מציג עבודת וידיאו בשם "סילון" שעוסקת בנושא שבו עסק בתערוכות קודמות, הגבריות המובסת, ועבודת פיסול גדולה משיש שמדמה קבר שאין תחתיו כלום ועליו הכיתוב "I'd Rather Not".

ברק מציג תמונה די קודרת של המציאות, עם צילומים שנעשו ברובם בשחור־לבן. עם זאת, יש בהם משהו מפתה ומזמין. "המשיכה הראשונית שלי היא למשהו אסתטי", אומר ברק, "וזה מה שמשך אותי לצילום מלכתחילה. תמיד יש פיתוי של העין, משיכה שהמקור שלה הוא בבטן ולא במחשבה. אבל אחרי שנים של עבודה שום צילום הוא כבר לא תמים מיסודו".

אין ביצירות דמויות אנושיות. למה?

"ככה זה היה מאז ומעולם, עוד מפרויקט הגמר שלי בבית הספר. מבחינתי אמנות איננה אישית. האמנות שמעניינת אותי עוסקת במנגנון, בתרבות, בחברה, אבל לא באינדיבידואל. המשיכה הכי גדולה שלי היא לעקבות, ואותם עקבות מתחדדים דווקא כשלא רואים את מי שהתווה אותם. הצילומים שלי בעצם לא מספרים שום דבר, מלבד הניסיון לראות מבעד לאי־התרחשות".

העבודות שלך מציגות מקומות, אף אחד מהם לא בישראל. מדוע?

"לכאן נכנס שוב העניין של להתרחק כדי להתקרב. יש לי דחף לפעול רחוק מפה כדי להבין את מה שקורה פה. אני אמן שחי ועובד בישראל, אבל כיוון שאני בא ממשפחה ששורשיה באירופה יש מקומות מסוימים שנראים לי תמיד חלק מהגדרת הזהות שלי. עוד סיבה היא קונפליקט האור הישראלי. קשה לצלם בארץ כי יש פה אור מסמא שלא מאפשר לעסוק בפרטים. לי יש משיכה למקומות אפרפרים שבהם האור הוא אור חומל".