אורות ניאון לנצח

בשנים האחרונות, בעידן שבו שלטי LED דיגיטליים ומסכי וידיאו גדולים מחליפים בהדרגה את שלטי הניאון האנלוגיים שמיוצרים ידנית ומושתתים על טכנולוגיה בת יותר מ־100 שנה, ללאו ולחבריו יש פחות ופחות עבודה. אבל תערוכה וירטואלית חדשה, שיצרו אנשי מוזיאון M+ לאמנות ויזואלית בהונג קונג, מנסה לשמר את הקסם למען הדורות הבאים. התערוכה כוללת סרטי דוקו, דיוקנאות מצולמים, ובעיקר כ־4,000 צילומי חובבים של שלטים שאותם שלחו המבקרים לאתר המוזיאון, המאורגנים על גבי מפה אינטראקטיבית של העיר.

שלטי ניאון. חלק מהשלטים הם איקוניים צילום: Flickr/ Carles Tomás Martí

מפת השלטים עוררה את סקרנותם של אנשי גוגל קאלצ'ר, קמפוס התרבות הדיגיטלית של גוגל בפריז, ובימים אלה הם עובדים לצדו של אריק צ'ן, האוצר הראשי של התערוכה, על גרסה משופרת של המפה. "שלטי ניאון הם נדבך חשוב בתרבות הוויזואלית של הונג קונג. רצינו לאסוף אותם, כמו שגני חיות משמרים זנים נכחדים של בעלי חיים, ולהראות אותם מזווית אחרת", סיפר צ'ן ל"כלכליסט".

"הטכנולוגיות החדשות זולות ומתוחכמות יותר, צורכות פחות חשמל, מציעות יותר צבעים וצורות, ובטווח הארוך גם משתלמות יותר לבעלי העסקים. לכן שלטי הניאון הולכים ונעלמים", הוא מסביר. מנגד, לשלטי הניאון יש נוכחות ייחודית, גוון אור ואופי שאי אפשר לשחזר. "השלטים האלה הם חלק מנוף הילדות של מי שגדל פה. אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא שלט בצורת כוס חלב ענקית, שהתנוסס מעל הקפטריה השכונתית שלנו", נזכר צ'ן.

התרנגול והפרה הענקית

כמה מהשלטים בתערוכה הם אייקונים מקומיים, כמו שלט התרנגול שמפאר את קאי קי, בית הספר למשחק המא־ג'ונג שבכיכר יו מאן; או שלט הפרה הענקית של מסעדת המטבח של סאמי. השלט הוצב ב־1977, ועתה דורשת העירייה מבעלי המקום להסיר אותו משיקולי בטיחות. המוזיאון הצליח לשכנע את בעלי המסעדה למסור לו את השלט למשמורת, ואנשיו שוקלים להרחיב בהמשך את הקולקציה ולהפוך את הפרויקט ליותר מתערוכה וירטואלית.

"הייתי מעדיף לראות את השלטים האלה בסביבה הטבעית שלהם, ברחוב, אבל יש בעירייה מחלקות שרוצות שהם ייעלמו - וכמה שיותר מהר. כך שאם חייבים להוריד אותם, עדיף שיהיו אצלנו ולא ייזרקו לפח", מספר צ'ן בצער. "יש בהונג קונג גם כמה קבוצות שרואות בניאונים סוג של 'זיהום תאורתי' ולכן הן פועלות לצמצם את מספרם. אני יכול להבין את טענותיהן, אבל לי יש ראייה רומנטית של עירוניות, ואני חושב שאנו צריכים לחגוג את הדברים שהופכים ערים לערים. אחד מהם הוא התאורה. להתלונן על זה כשאתה חי בעיר זה קצת כמו לעבור לכפר ולהתלונן על היתושים".

השלטים של הונג קונג. נותנים לשמים גוון ייחודי

טובלת באורות ניאון

התערוכה, שאפשר לראות במלואה באתר המוזיאון (neonsigns.hk), כוללת גם סרט תיעודי נוגע ללב על וואן וחבריו לתעשיית הניאונים, וראיון עם במאי הקולנוע והצלם האוסטרלי כריסטופר דויל על נוכחות שלטי הניאון והאור שלהם בסרטים כמו "מצב רוח לאהבה" של וואנג קאר וואי או "That Day, On the Beach" של אדוארד יאנג. "עבורי האור הטיפוסי של הונג קונג הוא אורות הניאון שמשתקפים בעננים ובערפל. זה מה שנותן לשמים את צבעם הייחודי", אומר דויל בדוקו.

צ'ן מספר כי כשהחלה העבודה על הפרויקט היו רבים שהרימו גבה ותהו למה מוזיאון רציני צריך לעסוק בנושא כמו שלטי ניאון, "אבל כבר היו לנו יותר מ־170 אלף מבקרים באתר ומאות אלפי צפיות ביוטיוב. קיבלנו ביקורות נלהבות והרבה מאוד סיקור במדיה. אני מקווה שהתערוכה תוביל למיזמים דומים בערים אחרות בעולם שבהן יש תרבות ויזואלית מפותחת של שלטי ניאון, ואולי יום אחד חלק מהשלטים יהפכו לפריטי אספנות נחשקים. בסופו של דבר אני אופטימי. אני חושב שאמנות יצירת הניאונים לא תיעלם אלא תהפוך לנישה קטנה יותר, ממש כפי שהטלוויזיה לא החליפה את הקולנוע. אני מקווה שהונג קונג תמיד תיזכר בתודעת הציבור כעיר שטובלת באורות ניאון צבעוניים".

מוזיאון הניאון. מנסים לשמר את הקסם לדורות הבאים צילום: ויקיפדיה

שלט ניאון באור יום

שלט ניאון לא מואר

שלט איקוני: הפרה של מסעדת המטבח של סאמי

צילום: Flickr/ Carles Tomás Martí