• תפריט
פנאי

"אכלתי מהזבל כדי לרכוש את אמונם"

הם זוללים מהפחים, מפשפשים בגרוטאות כדי למכור אותן ומנסים לשרוד בתנאים מחפירים. עמאר יונס, צלם מכפר עארה, תיעד פלסטינים שחיים במזבלה בדרום הר חברון, ויציג מחר את צילומיו בתערוכה "עדות מקומית"

יעל סובינסקי 08:5709.12.13
במשך שלושה חודשים תיעד עמאר יונס, צלם מכפר עארה, את הילדים והמבוגרים שחיים במזבלה ביטא, כפר פלסטיני בדרום הר חברון. שלוש פעמים בשבוע הגיע יונס למזבלה, חיפש עם הדיירים הקבועים מציאות ומזון בהררי הפסולת, ישן איתם ולא הפסיק לצלם. מחר תוצג סדרת הצילומים שלו בתערוכת צילומי העיתונות השנתית "עדות מקומית", שמוצגת לצד התערוכה העולמית, "World Press Photo", ותציין השנה עשור לפתיחתה במוזיאון ארץ ישראל.

"יום אחד ישבתי מול הטלוויזיה והיתה בחדשות כתבה על האנשים שחיים באתר הזה", מספר יונס (43) ל"כלכליסט". "נדהמתי. ידעתי שיש עוני בארץ ובשטחים, אבל המראות היו מחרידים: אנשים שמחפשים בפסולת דברים שיוכלו למכור ומרוויחים שקלים בודדים ליום, ילדים שחיים שם ואוכלים מהזבל. אשתי ואני הסתכלנו זה על זה וידענו שזה הולך להיות הפרויקט הבא שלי".

יונס החל לצלם לפני כחמש שנים ומתמקד בעיקר בחברה הערבית.

 

מתוך התערוכה. "עבורם זו עבודה כמו כל עבדה אחרת" מתוך התערוכה. "עבורם זו עבודה כמו כל עבדה אחרת" צילום: עמאר יונס

 

הוא הספיק, למרות הוותק הקצר, לצלם כמה פרויקטים תיעודיים שהשתתפו בתערוכות ובתחרויות בארץ ובחו"ל, כולל תערוכות קודמות של "עדות מקומית". "אני בכלל לא מתנגד לצלם במגזר היהודי, אבל התברר לי שמה שהכי קרוב אליי הוא גם מה שהכי רחוק ממני, ואני לא צריך לנסוע עד קצה העולם כדי לצלם, כשבסביבה שלי יש עולמות שאני לא מכיר בכלל".

 

יונס מסביר שיש להבדל התרבותי גם השפעה על הצילום. "הפרספקטיבה הערבית שונה מזו היהודית. יש הבדל באינטימיות ובפתיחות, וראיתי את זה במיוחד כשצילמתי פרויקט עם קשישים במגזר, שהוצג בגלריה באום אל־פחם. זה לא היה רק צילום דוקומנטרי, אלא דיאלוג. ביליתי שעות עם כל מצולם, הכרתי אותו לעומק ורק בסוף צילמתי. צלם מבחוץ לא יכול להגיע לכזו קרבה".

 

צילום במדי מג"ב

 

ההתחלה של הפרויקט בכפר יטא לא היתה קלה, ויונס נדרש למצוא דרך יצירתית להיכנס למזבלה. "כשהגעתי לכפר בפעם הראשונה, לבשתי בגדים מרושלים והשארתי את הציוד באוטו. ראיתי מה הם עושים והתחלתי לנבור כמוהם בזבל. הם קלטו מיד שאין לי מושג מה אני עושה וחשדו בי", הוא נזכר. "ישר שאלו אותי מי אני והזמינו אותי לחקירה באחד האוהלים, אצל 'הבוס' של המזבלה. סיפרתי להם שראיתי את הכתבה, והם אמרו שהיא הציגה אותם באור שלילי. אף שהצעתי להציג אותם בדרך שונה, הם אמרו שהם לא רוצים יותר עיתונאים. רק אחרי שחזרתי לעבוד בזבל, פטפטתי איתם והתחלנו למצוא אנשים שמקשרים בינינו, הבאתי את המצלמה. כשהם הבחינו בה הרגשתי כאילו הוצאתי נשק".

 

בהדרגה נשבר הקרח ויונס החל בצילום. "נתתי להם לשחק במצלמה והצעתי שיצלמו אותי. הילדים היו הראשונים שהסכימו להצטלם, ואחר כך גם המבוגרים הסכימו. חלקם רצו לביים את עצמם, כולל בחור שביקש להצטלם במדים של מג"ב כשהוא מחזיק רובה צעצוע, תמונה שלבסוף לא תוצג בתערוכה".

 

מתוך התערוכה של יונס. "כשהם הבחינו במצלמה הרגשתי כאילו הוצאתי נשק" מתוך התערוכה של יונס. "כשהם הבחינו במצלמה הרגשתי כאילו הוצאתי נשק" צילום: עמאר יונס

 

כדי לנסות להגיע לתיאור אותנטי של החיים הסוריאליסטיים במזבלה התאים יונס את עצמו לחלוטין להתנהגות המקומית - כולל בהרגלי האכילה. "גם כשהיו אוכלים עוגה שמצאו בזבל, הייתי אוכל איתם כדי לרכוש את אמונם. כשהייתי מביא להם דברים מהבית שלי, הם נעלבו וראו את זה כנדבה".

 

בתוך הזבל, הוא מספר, היו היררכיות פנימיות, לא רק בין אנשים, אלא גם בין סוגי הזבל. "אפילו הצבעוניות של הזבל היתה שונה. המשאיות של המתנחלים היו חגיגה, והחגים היהודיים היו ממש ה־high season. הם היו זורקים בגדים, רהיטים, ספרים, אוכל איכותי ומכשירי חשמל. לפעמים אפילו היינו מוצאים שם כסף, זהב ודברים בעלי ערך. אצל הערבים, לעומת זאת, לא זורקים כלום", הוא צוחק. "בכל פעם שהגיעה משאית חיכינו לראות מה ייצא ממנה".

 

דרך הצילום הוא הכיר את הסיפורים האישיים של דיירי המקום: פאוזי כחול העיניים שחולם להיות דוגמן ובינתיים מתפקד כמעצב הפנים של האוהלים, אמיר בן ה־14 שרק רוצה ללמוד בבית הספר או אבו שריף הקשיש שבנו שיתף פעולה עם מתנחלים ומכר להם אדמות של הכפר. הסוגיה הפוליטית נוכחת בתמונות: אוהלים שנבנו משלטי בחירות של הבית היהודי, מדים של צה"ל ומג"ב וכומתות צבאיות הם חלק מהתפאורה במזבלה. "חלק מהאנשים שגרים כאן מקבלים את המצב. הם לא מרוצים, אבל מבחינתם עדיף לעבוד בזבל בראש מורם מאשר לצאת לעבודה בישראל, לחכות לאישורים ולהיתקע במחסומים. חלק מהם, במיוחד הילדים, כועסים על המשפחות שלהם, אחרים מאשימים את העולם, וגם הסיפור של הכיבוש נכנס לתוך זה. אבל בסופו של דבר הם לא ממורמרים. עבורם זו עבודה כמו כל עבודה אחרת".

 

מתוךהתערוכה. "החגים היהודיים היו ממש ה-high season. היו זורקים בגדים, רהיטים, אוכל איכותי ומכשירי חשמל" מתוךהתערוכה. "החגים היהודיים היו ממש ה-high season. היו זורקים בגדים, רהיטים, אוכל איכותי ומכשירי חשמל" צילום: עמאר יונס

 

"זה למעני ולמענם"

 

מאז סיום הצילומים, לפני יותר מחצי שנה, יונס לא ביקר במזבלה, אולם הוא שומר על קשר טלפוני עם החברים.

 

הפרויקט יוצג בתערוכה שאנשי המזבלה לעולם לא יוכלו לראות. זה לא ניצול בעיניך?

"לא. אני אשמח שהם יבואו, אבל גם אם הייתי יכול להוציא להם אישורים, אני לא חושב שהיה להם נעים לראות כיצד מתבוננים בתמונות שלהם. כשסיימתי את הצילומים, הדפסתי להם את כל התמונות וכל אחד קיבל את שלו. אני לא מקבל כסף על הסדרה הזאת מאף אחד, אלא רק פרסטיז'. זה למעני ולמענם".

 

הפרויקט הבא, הוא מספר, יהיה קרוב לבית. "אני רוצה להכיר את עולם הצעירים במגזר, ואצלם אותם בבתים, בעסקים ובסביבה הטבעית שלהם, כי אין לי מושג איך הם חיים היום. יש לי בן שבעוד כמה שנים יהיה בגיל שלהם, ואני רוצה לדעת מה מצפה לו".

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות